דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ

מבין שלל סיפורי הצדיקים והחסידים המציפים אותנו בימים אלה, יש סיפור אחד שתפס אותי במיוחד.

עבר זמן מאז שקראתי את הסיפור ולמרות החיפושים לא מצאתי את המקור, אבל בגדול הסיפור הוא כך:

בכפר קטן, בפולין או אולי באוקראינה, מי יודע, התגורר יהודי כפרי. פשוט.

קרוא וכתוב הוא אמנם ידע, אבל לא הרבה יותר מזה.

בערב יום כיפור, הוא נכנס לבית הכנסת הקטן אצלו בכפר, פתח את ארון הקודש, הוציא מכיסו מחברת דהויה והתחיל לקרוא.

ריבונו של עולם, הוא אמר, בתשרי שעבר, לצערי הגדול, פספסתי שתי תפילות במניין.

בחשוון כבר נכשלתי במראות אסורים. בכסלו אכלתי לצערי אוכל לא-כשר. בטבת, בחורף הקר, גנבתי כמה עצי הסקה מהשכן.

וככה, מקריא היהודי את חטאיו, בזה אחר זה, חודש אחרי חודש, חטא אחרי חטא.

כשסיים לקרוא את רשימת העוונות, הפך את המחברת הישנה והקרועה והתחיל לקרוא מצידה השני.

ריבונו של עולם, הוא אמר, אני לא הייתי בסדר, זה נכון. באמת צריך לעשות תשובה. אבל בוא נראה מה כתוב בצד השני.

בחודש תשרי נשרף לי אסם התבואה והפסדתי סכום עתק. בחודש חשוון נפלתי ונשברה לי הרגל, תקופה ארוכה לא הבאתי פרנסה הביתה. בכסלו הילדה הצדיקה שלי ביטלה שידוך – אני ורעייתי היינו בפה של כל רכלני העיירה. שבועות לא הוצאנו את האף מהבית.

וכך הוא מקריא את כל הצרות והמכות שהוא קיבל במהלך השנה האחרונה.

כשסיים הוא הרים את שתי ידיו, נשען על הפרוכת ואמר מכל הלב:

ריבונו של עולם, אני לא הייתי בסדר בכלל. אבל גם אתה החזרת לי כמו שצריך.

נכון, לא מגיע לי כלום. אבל בוא ננקה את השולחן, נפתח דף חדש.

אתה תחתום אותי לשנה טובה ומתוקה, ואני אשתדל להיות יהודי טוב יותר.

יקראוהו באמת

מי שהיה מספר את הסיפור הזה מדי שנה היה – איך לא – רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהוסיף שמאז עקדת יצחק לא היה לקב"ה מלמד זכות כל כך גדול על עם ישראל כמותו.

למה הסיפור הזה כל כך נוגע בכל מי ששומע אותו? אולי התמימות הטהורה של היהודי שהכיר בחטאיו ולא נשא ליבו. כפי שרשם את צרותיו, רשם את חטאיו. חי באופן המוחשי ביותר את ההבנה שיש מנהיג לבירה.

מצד שני, פנה לקב"ה כרחם אב על בנים. ידע שלא מגיע לו, וביקש מתוך אמונה פשוטה וטהורה: עשה עימנו צדקה וחסד והושיענו. לא כי מגיע לי. צדקה וחסד.

נראה שאין מי ששומע את הסיפור הזה ולא היה רוצה להתחלף עם אותו יהודי תמים וטהור שחי בכפר קטן וניהל פנקס ישן שסידר לו את החיים.

לפתח שיח כזה עם אבינו שבשמים. להגיע לדרגה שאותו יהודי הגיע אליה, שעליה נכתב בזוהר הקדוש: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אלה אשר יקראוהו באמת".

התשובה והשאלה

אנחנו חיים בעידן שבו הכל נופל עלינו מהשמים.

גם אם שברנו רגל, עשרה ארגוני זכויות יקפצו עלינו ויהפכו את כל הסיפור הזה לדיל מהחלומות. אנחנו מבוטחים מכל הכיוונים, וגם בזמני משבר, במקרים רבים יש מוצא. הפתרונות זמינים יותר.

אכן. יש צרות, וחוליים. אבל אין ספק שיכולות ההתמודדות, הסחת הדעת והריפוי, נעשו נוחות וזמינות יותר בשנים האחרונות.

אם בעבר אדם נכה לא היה יכול לצאת מהבית, היום הוא יכול לנהוג ברכב, להיות עצמאי ולבצע פעולות רבות שבעבר נכים היו יכולים רק לחלום עליהן. העזרים הטכנולוגיים, ריפדו לנו חלק גדול מהצרות.

יתרה מזו, לפני לא הרבה שנים כל מי שסבל מנכות – אחד היה דינו. אם הוא לא זכה להיוולד למשפחה מבוססת, הסיכויים שלו להישאר בחיים היו אפסיים. היום? בלי עין הרע. שאף אחד לא יחווה את החוויה, אבל לצד הביטוח לאומי קיימים עשרות ארגוני חסד שמוציאים, ומלמדים, ומגדלים ומטפלים, והופכים את החיים של הנכה ומשפחתו לסבילים.

והמצב הזה מרחיק אותנו מעצמנו. מרחיק אותנו מהאמונה הפשוטה. הוא מרחיק אותנו מהחוויה של אותו כפרי, שלא היה לו ספק ששבירת אופני העגלה זה אות שמימי. שהשידוך שבוטל והבושה הגדולה, זה לא מקרי.

הפכנו לאלופי העולם בהסברים.

אסון מירון? הכתובת הייתה על הקיר. לא ברור איך זה לא קרה כל שנה.

קרלין? נו באמת, לא ראית איך קשרו שם את הפרענצ'עס?

ממשלת לפיד? נתניהו נהג ביהירות, למה היה צריך לפגוע בבנט. למה פירק את הממשלה הפריטטית.

פיטרו אותך מהעבודה? פעם הבאה תפסיק לעשות ליצנות ותגיע בזמן.

וגם להפך. שידכת את הבת עם הבחור הכי טוב בישיבה? זה הרי ברור, מגיל ארבע ראו עליה שהיא כלילת המעלות. היה ברור שיחטפו אותה.

לכל שאלה – תשובה.

ואנה אנו באים.

איפה הקדוש ברוך הוא בתמונה.

הכל למכירה

אבל זה הרבה יותר מזה. הגענו כיום למצב שהכל מגיע לנו, ובפרט בתקופה הזו, כאשר שוררת אינפלציה בברכות ובהבטחות.

תרמתם לארגון חסד? כבר מזמן עברה התקופה שהתרומה עצמה מספיקה. פשוט תרומה כדי שילדים רעבים יוכלו להיכנס לחג. המעשה הזה עצמו כבר לא מרגש אף אחד.

תשאלו כל מנהל ארגון חסד. כיום חייבים לספק תמורה מיידית לתורמים. ברכה של גדול בישראל, מנייני תפילות, סגולות, מתנות ומזכרות – אחרת אף אחד לא יתרום.

הכל למכירה ולכל דבר יש תג מחיר.

רוצים ילדים טובים? תתרמו לארגון פלוני. רוצים שיהיו להם גם דירות? תתרמו לארגון ההוא. בריאות, פרנסה, אפילו יראת שמים – רק תבחרו מה.

יש רבים שמצקצקים על אותם ארגונים, שרצים לגדולי הדור ומבקשים ברכות מכל הסוגים.

אבל הבעיה היא לא בראשי הארגונים, הבעיה היא בנו. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע הגענו למצב שאי אפשר לגרום לנו לתת, גם בלי תמורה מיידית.

מדוע עזרה לארגון שמסייע לזוגות חשוכי ילדים, למשפחות אומללות, לא יכולה להיעשות מתוך מקום של נתינה אמיתית, בלי תמורה, בלי התמסחרות, בלי טריקים ובלי שטיקים.

איך מצוות צדקה הפכה לעסק של קח ותן. ממתי כל נתינה שלנו מייצרת "חוב" כביכול אצל הקב"ה.

בניגוד לאותו כפרי, שרק מבקש להתקזז, ויודע שהחשבון שלו מאופס, אנחנו מגיעים עם דרישות.

כנראה זכינו לחיות בדור הכי טוב לעם היהודי מאז חורבן הבית. שפע עצום ורב של רוחניות וגשמיות, מתנות חינם מורעפות עלינו בכל התחומים.

אבל כל זה לא מספיק לנו.

במקום להכיר בטובות הגדולות, אפשר לשמוע בכל מקום יהודים מתלוננים על זוטי דברים.

לא סתם מתלוננים, אלא אומרים בתוקף ש"מעולם לא היה דור עם כל כך הרבה אסונות וצרות".

באמת?

כל אחד שקורא מעט היסטוריה, ורואה שהיהודים במשך אלפי שנים נטבחו, נהרגו והורעבו, לא מבין איך אפשר לכפור בטובה, להיות עיוורים למציאות.

איך אפשר לומר ככה בדור שכולו שפע עצום של רוחניות וגשמיות לעם היהודי היושב בציון?

עכשיו בערב היום הקדוש, ערב יום הכיפורים, הגיע הזמן לנסות לטעום מהחוויה של אותו כפרי שחי את הקב"ה בחוש. בלי מתווכים. בלי סגולות. בקו ישיר להקב"ה. בשיח מהלב, נטול התחכמויות.

ראה את הקב"ה בכל פינה בחייו. בעבירות כמו במצוות. בחסדים הגדולים כמו במכות הגדולות. אמונה פשוטה ותמימה.

עכשיו יש לנו הזדמנות להרים עיניים לשמים ולבקש.

כְּדַלִּים וּכְרָשִים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ…

ולוואי שנזכה כולנו בגמר חתימה טובה.