דברים שרואים משם

להפגנה בטיימס סקוור הגיעו המונים שחסמו את הכיכר והרחובות הסמוכים וגלשו לכביש. המסכות הן חלק מהחבילה – למרות הסרת ההגבלות הרשמית שמאפשרת תנועה משוחררת בפנים גלויות. מחאת הדגלים האמריקאית ססגונית יותר ואמוציונלית פחות ממחאת הדגלים השחורים, ונראתה יותר כמו ריקוד הדגלים – רק בלי התוצאות הנלוות. ההמונים קראו קריאות מתגלגלות ולא הפסיקו לשיר בקצב. שיירת הרכבים שנעה לאיטה בברודוויי, חסמה את התנועה ברחובות שעוד נותרו פתוחים בצפירות הזדהות רמות.

הקרנבל שהסתיים רק בשעת חצות, נמשך למחרת היום. ביוניון סקוור הססגוני שמתמלא בסופי השבוע בחקלאים תושבי מדינת ניו יורק שמוכרים את מרכולתם בסטייל – נראתה הפגנה קצת פחות צבעונית – ומעט יותר צבועה. סטודנטים מאוניברסיטת ניו יורק הסמוכה, ילדי שמנת שלא חוו מימיהם רגע של עוני ומחסור – שלא לדבר על מלחמה – הצטרפו למפגינים הפרו-ערבים בקריאות קצובות. ״הפסיקו את הרג האזרחים״, הם קראו ודרשו לחדול מההפצצות במזרח התיכון.

אם טעיתם לחשוב לרגע על סמך העבר הלא רחוק, שהלוחמה בישראל היא זו שריתקה המונים והוציאה אותם לרחובות – הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. המפגינים שחסמו את הטיימס סקוור במשך שעות ארוכות ועוררו עניין בקרב העוברים והשבים, היו בכלל מהגרים מקולומביה תושבי ניו יורק שמחו על האלימות שהממשל הקולומביאני נוקט נגד אזרחי המדינה. ביוניון סקוור הפגינו ההמונים נגד ההפצצות בתימן. לא בישראל.

העצרות והשלטים, ההפגנות והמחאות – הם חלק מהפולקלור הניו יורקי, ובתוך כל ההמולה הזאת שגם כך לא מעניינת יותר מדי את המקומיים, ישראל נדחקת לה לשולי התודעה. העצרות הפחות משמעותיות מכל ההפגנות שנראו ברחובות ניו יורק בשבוע האחרון, נגעו למתרחש בישראל. בטיימס סקוור ומול בניין האו״ם התקיימו בזו אחר זו הפגנות זעם, נטולות אנרגיה. היו אלה ההפגנות הפחות ססגוניות והפחות מסוקרות שהתקיימו בעיר, הן בכמות המשתתפים והן ברמת העניין הציבורי.

אמריקה של עידן ביידן מדברת בשפה אחרת, מרוכזת בעצמה ומלקקת את פצעי שנת הקורונה כשהיא מפנה תשומת לב איזוטרית לנושאי חוץ בכלל ולמזרח התיכון בפרט. התקשורת מתיישרת בהתאם כשישראל לא רק שאינה תופסת מקום כבעבר במוקד החדשות, אלא אפילו לא נראית בשורה השנייה. התמונות מישראל ומעזה, נדחקות אי שם למחצית השנייה של המהדורות בערוצים האמריקאיים המרכזיים. אפילו בפוקס ניוז הפרו ישראלי, הסיקור מישראל מוצג בחטף, כמעט כמו לצאת ידי חובה, לעיתים כהקראת טקסט של מגיש החדשות – עם תמונות נלוות ברקע, ללא פנייה לכתב מהשטח.

ישראל לפני הכל – הייתה סיסמת הבחירות של כחול לבן. ישראל אחרי הכל – היא סיסמת הממשל העכשווית של ממשל ביידן, ולא בדיבורים אלא במעשים.

חיסונים ממוקדים

עזבו אתכם מכותרות ישראליות על לחצים בלתי פוסקים של הממשל אמריקאי לסיום הקרבות. אם האינטרס הישראלי הרב ערוצי – במישור הביטחוני והפוליטי – יוביל להפסקת אש, זה מה שיקרה, אך מי שבונה על התערבות הנשיא האמריקאי וכפיית הסדר בין ישראל לחמאס, מוזמן להחליף דיסקט. היה לא תהיה.

ביידן לבטח אינו טראמפ, אך גם אובמה הוא לא. החיסולים מהמזרח התיכון – אאוט. החיסונים – אין. ״שים לב מה מעניין את הציבור פה״, אמר לי גורם במשלחת הישראלית באו״ם, ״בראש ובראשונה – סיום משבר הקורונה. ביידן שינה את השיח המזלזל של טראמפ ותפס את השור בקרניו. בכל פינת רחוב אפשר להיבדק ולהתחסן, בלי הזמנת תור מראש ובלי צורך בביטוח בריאות״.

השינוי התודעתי-מעשי מתעלה אף על מבצע החיסונים הישראלי. בדיקות מתבצעות כאן חינם אין כסף, לא רק לאזרחים אלא גם לתיירים – כולל ישראלים הנאלצים לבצע בדיקה יומיומית בתקווה לטיסת חילוץ מיוחלת שמתמהמהת מלבוא – כמו הפסקת האש בעזה. ישראלי החפץ להיבדק כדי לצאת מישראל צריך לשלם טבין ותקילין על בדיקת פי.סי.אר. ישראלי המעוניין לשוב – יכול לבצע את הבדיקה במימון הממשל, ולקבל את התוצאות מהר יותר ובדרך נוחה בהרבה.

את המסע המפרך באפליקציית הרמזור הקורסת של משרד הבריאות הישראלי האנרכיסטי, מחליף פה מסלול מהיר שמאפשר לכל המעוניין להיבדק ולקבל את התוצאה ישירות למייל – בו ביום. הזכיינית שמבצעת את התהליך היא לא הזרוע הביצועית הבירוקרטית של הממשלה שעושה את הסטאז׳ של השמת שירותי דיגיטציה על האזרח – כמו משרד הבריאות הישראלי – אלא חברת טכנולוגיה שזכתה במכרז, ובזה מומחיותה.

כשהממשל האמריקאי מחליט להפוך נושא לפרויקט דגל ולהשקיע בו את כל המשאבים, דבר לא עומד בדרכו ולא משתווה ליכולותיו. החרדים בארץ ובחו״ל היו גדולי מעריציו של הנשיא טראמפ, שניים רק למפגיני הקפיטול, אבל צריך להודות שבכל מה שנוגע להתייחסות לקורונה, ביידן הצליח בגדול היכן שטראמפ כשל בענק. השיח והתודעה שונו לחלוטין – מיהירות בממשל טראמפ לזהירות בממשל ביידן. וגם למהירות ויעילות הליך החיסונים. בלי קופות חולים ובלי ברל כצנלסון. בלי לומר תודה לעומד בראש המדינה לפני ואחרי, בוקר וערב, אלא כזכות אזרחית אלמנטרית.

״גם במה שנוגע לדברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ארצות הברית, מה שמעניין פה זה אך ורק מה שנוגע לאינטרס האמריקאי כמו סיום הנוכחות הצבאית באפגניסטן״, הסביר לי חבר המשלחת באו״ם. בסדר העולמי החדש הזה, ישראל צריכה להתרגל למעמדה, כבן יקיר שסרח והפך לבן חורג.

ביידן שוחח עם נתניהו מספר פעמים מאז פרוץ המשבר – ותמיד אחרי בקשות חוזרות ונשנות מהצד הישראלי. השגריר באו״ם ובוושינגטון גלעד ארדן שמודע להלכי הרוח של הפלגים העוינים במפלגה הדמוקרטית מדבר על כך שביידן הפתיע לטובה: ״הזהירו אותנו מהשפעת הסנאטורים המתנגדים לישראל, אבל ביידן הפתיע לטובה, מנע שלוש פעמים החלטות לעומתיות במועצת הביטחון של האו״ם והעניק גיבוי לישראל״, אמר ארדן לקראת ההצבעה בעצרת האו״ם בחמישי.

ארדן בחר להתעלם מהגיבוי החלקי שהוענק בתחילה – אליו התייחס טראמפ כשסנט בביידן בראשית המערכה – וכך גם משתי ההודעות ששיגר הבית הלבן לאחר שתי השיחות האחרונות עם ראש הממשלה, שהתמקדו מפורשות בדרישה לקידום הפסקת אש והפחתת עוצמת המתקפות בעזה. הגיבוי הרפה בראשית המערכה לא הפתיע, וכך גם הגינוי המשתמע בסופה. כך נראה ממשל שמתייחס לבת הברית החשובה במזרח התיכון כאל מדינה שאיבדה את השפעתה הייחודית, לטוב ולרע. לגיבוי ולגינוי.

לנתניהו נוח לשחק עם הכותרות כמו בימים הטובים – בהם השפיע על השיח הפוליטי האמריקאי. הכותרות שמתפרסמות אחרי כל שיחה בת דקותיים בין ראש ממשלת ישראל לבין הנשיא האמריקאי, מודלפות כמובן מהצד הישראלי המופגז. כאשר נוח לנתניהו להמשיך במבצע – הדגש ניתן על הגיבוי. כשמתחיל להתגבש הרצון להתקפל ולסיים – כפי שנוכחנו מאמצע השבוע – ההדלפות עוסקות גם בגינוי ומתארות את האשראי שהולך ואוזל, כדי להסביר את הצורך הישראלי לסיים.

בממשל טראמפ, ההדלפות הסדרתיות מהשיחות שיקפו נאמנה את הלך הרוח וזכו לגיבוי פומבי מהבית הלבן. בממשל אובמה, ההדלפות עוררו רוגז וחוללו תגובת נגד. בממשל ביידן לעומת זאת, שומרים על זכות השתיקה – ואין לך סיטואציה מדינית גרועה יותר מממשל שאיבד עניין ואפילו לא מתרגז מהפרובוקציה.

את הכותרות על שיח אמריקאי-מצרי ודחיפה בכיוון של הפסקת אש – צריך לקחת בפרופורציה. הן נכונות ברמה העובדתית אך רחוקות מלתאר את הסיפור כולו. ״רמת הדרג שפועל בעניין, נמוכה מכל מה שהתרגלנו אליו בעבר ברגעים כאלה", הסביר הגורם במשלחת. "גם כשאנחנו מופגזים בטילים, אנחנו פשוט כבר לא מעניינים ונראה שהנשיא עצמו מעדיף להקדיש לנושא את מינימום הזמן הנדרש. לפעמים בתחושה שלי, אני מרגיש שבישראל – עדיין לא מפנימים את המציאות החדשה והקשה״.

מנכס לנטל

למעלה מעשור נכח נתניהו בשיח הציבורי האמריקאי, כמו היה פוליטיקאי מקומי ולא זר. בשר מבשרה של המפלגה הרפובליקנית, שלעיתים נראה והתנהג כמוצלח והרהוט שבנציגיה – בוודאי ביחס לנשיא שכיהן מטעמה. נלוויתי לביקורי נתניהו בוושינגטון בתור הזהב של טראמפ, וגם בתקופת השפל של הנשיא אובמה. האיש ידע למנף עד תום את יחסי האהבה בממשל טראמפ, אך גם למצות כל רגע ולהוציא מים מסלע, בתקופה העויינת של ממשל אובמה – עם קונגרס רפובליקני לעומתי ודעת קהל קשובה.

נתניהו נהג להסביר את חשיבות ההשפעה, ללא פילטרים, על דעת הקהל האמריקאית, וגם במובן הזה הכל השתנה לרעה. המציאות החדשה של נשיא המתייחס אל ראש ממשלת ישראל דובר האנגלית הרהוטה, כאל מנהיג מדינה מזרח תיכונית דובר ערבית. שממוקם בשורה האחרונה – קשה להסתגלות. ההוויה העכשווית של אמריקניזציה המרוכזת אך ורק בעצמה בתום שנה וחצי של מכת קורונה קשה – היא מציאות בלתי אפשרית ליצירת יכולת השפעה אלטרנטיבית, מול דעת הקהל, מעל לראשו של הממשל.

בכל מה שנוגע לקשרים עם הממשל החדש, כמעט כל הדלתות נטרקו על האצבעות. הקשרים החמים עם הפקידים הבכירים שנתניהו ואנשי הממשל הישראלי הכירו היטב, הפכו לאחת הסיבות המרכזיות להפניית הכתף הקרה. תם עידן ג׳ארד ואיוונקה טראמפ, דייוויד פרידמן, ג׳ייסון גרינבלט ואבי ברקוביץ׳. הפקידים החדשים שמונו, רואים בפקידות הישראלית שנותרה על כנה – חלק משדרת הפיקוד של טראמפ, אותה יש למגר ממסדרונות הממשלה. כאשר ראש המוסד יוסי כהן ביקש לפני למעלה מחודש פגישה דחופה עם צמרת הממשל, הוא נאלץ להמתין בתור ולחוות ביטולים – כמו היה נוסע ישראלי תחת התקפה, הנזקק לחסדיה של חברת תעופה זרה.

אם ראש ממשלה ישראלי נבחר יכול למנות על אצבעות כף ידו את מספר הפקידים שביכולתו להחליף, הרי שבמודל הנשיאותי האמריקאי, הנשיא הוא נציב שירות המדינה. כל נשיא נבחר, ובפרט מהצד השני של המפה, נהג לבצע גל של מינויים, אך בעידן שאחרי טראמפ, ביידן לא הותיר על מקומו אפילו פקיד בכיר אחד לרפואה. לכלל הזה יש חריג אחד: ׳צאר הקורונה׳ – אנטוני פאוצ'י, ראש צוות הקורונה של הבית הלבן – שטראמפ נטול המסכה והחרצובות אהב לסנוט בו מדי בוקר וערב, נותר על מקומו וקיבל את כל החיזוקים התקציביים שרק ביקש. זאת – ועוד.

במציאות החדשה, והכל כך חלשה, נתניהו מוצא עצמו כמנוי שנותק מקו חוץ. ״אמרו לנו שביידן לא מתפקד, שאובמה מושך בחוטים, אבל איך שזה נראה עד כה – את המציאות החדשה יוצר הקודקוד עצמו", אומר הגורם במשלחת. "ביידן מכיר את נתניהו ארבעים שנה ונראה שמבחינתו מדובר בסוג של בחירה. לא להיעלב ולא להתרגז אלא פשוט להנמיך פרופיל, וכשהנשיא האמריקאי נוקט בכזאת גישה המסר מחלחל עד לאחרון הפקידים״.

הנכס הישראלי הגדול והחשוב ביותר הוא מידת הקרבה למנהיג המעצמה הגדולה בתבל ואת הפניית הגב המופגנת, רואה העולם כולו. מהאמירותים ועד לעזתים, התובנה מחלחלת היטב. בבירה האמריקאית ובשיח הציבורי – הממשל הישראלי בראשות נתניהו, הפך מנכס לנטל, וכך גם פקידי נתניהו שכוכבם דרך בממשל הקודם. רק לא ביבי – הם אומרים, ובאנגלית זה נשמע הרבה יותר משכנע. הרבה יותר משפיע.

השפל הישראלי

השגריר הישראלי הכל יכול בעידן טראמפ, רון דרמר, מי שביבי הגדיר בעבר כאחד משני יורשיו האופציונליים – לצד ראש המוסד יוסי כהן – אי שם באלף הבא, חולל פה סערה כשהתבטא ואמר כי ״ישראל צריכה להשקיע יותר בנוצרים אוונגליסטים מאשר ביהודי ארצות הברית״. דרמר שמתח ביקורת על הביקורתיות של יהדות ארצות הברית אל מול התמיכה החד משמעית של הנוצרים האוונגליסטים, נשמע כמו יצחק בן אהרן המנוח שהציע להחליף את העם אחרי מהפך 77׳.

תוצאות המשאל של מכון ׳פיו׳ שמבצע אחת לתקופה את מה שמכונה בארה״ב, ״הסקר היהודי הגדול״ משקפות את עוצמת השבר – שהעמיק בתקופת טראמפ, והורחב מאז כניסתו של ביידן לתפקיד. ליהדות האורתודוקסית המזוהה עם הרפובליקנים הייתה עדנה במשך ארבע שנות כהונת טראמפ, אך היהדות האמריקאית ברובה הגדול – הייתה ונותרה דמוקרטית. ובקרב הציבור הזה, עוצמת האיבה כלפי טראמפ ונתניהו, כמעט משתווה ומזכירה את הקולות במחנה השמאל הישראלי.

71 אחוזים מיהודי ארצות הברית – בהתאם לתוצאות הסקר – עדיין מגדירים עצמם כדמוקרטים, כאשר דווקא בקרב היהדות האורתודוקסית, בשינוי מגמה, אחוזי התמיכה בטארמפ שברו שיאים ו-75 אחוזים מגדירים עצמם כיום כרפובליקנים. ככל שבצד החרדי גוברת התמיכה בטראמפ ובנתניהו, כך גדלה הקריסה בצד הליברלי היהודי, השולט כיום הן במסדרונות הממשל והן בשיח התקשורתי.

בעוצמת הקשר לישראל חלה נסיגה מדאיגה, ובפרט בקרב הדור הצעיר, שנחשב כעתודת התמיכה של ישראל בעשור הבא. רק 58 אחוזים מהיהודים חשים חיבור לישראל, כאשר יותר מחצי מהנשאלים – 55 אחוזים – סבורים שהתמיכה בישראל אינה מהווה לדידם קריטריון בסיסי להגדרתם כיהודים.

בקרב הדור הצעיר שמתחת לגילי ה-30 נתוני התמיכה בצניחה חופשית. רוב מוחץ של 65 אחוזים מכלל יהודי ארה״ב הצעירים, אינם סבורים כי הדאגה למדינת ישראל היא חלק ממחויבותם כיהודים אמריקאים. הנתון הזה מתיישר סטטיסטית, כמעט אחד לאחד עם אחוזי התמיכה בנתניהו שעומדים על 32 אחוזים בלבד מקרב הצעירים היהודים האמריקאים.

על נשיא כמו ביידן שלא בונה על קדנציה שנייה בגילו, כמעט ואין ממילא יכולת השפעה גם בכהונה הראשונה. וכאשר לכל זה מתווספות תוצאות של סקר המעיד על תמיכת שפל, ומתפרסם בעת מלחמה – יש לסיטואציה משמעות מטרידה שבעתיים, כאלף טילים מדיניים. לא בכדי היה מי שהגדיר השבוע במשלחת הישראלית באו״ם את התקופה הנוכחית כאחת מרגעי השפל של ישראל בכל הזמנים בציבוריות האמריקאית – ולא רק הכללית, אלא בראש ובראשונה בקרב הקהילה היהודית. אם המגמה תימשך, את המשמעות מרחיקת הלכת נחוש על בשרנו מסבב לסבב. אין לך אקלים מזמין מלחמה, כמו וושינגטון קרירה, בשעת בעֵרה.

ההפקרות מחייבת

ברגעי התקדש החג בישראל, כשהמידע הראשוני על עשרה פצועים אנוש הזכיר את אירועי מירון, הן בעוצמת הפרטאצ׳ והן בממדי האסון – השתררה שתיקה טבעית מהצד החרדי נטול היכולת להגיב למאורעות. בלילה הטרגי במירון הפוליטיקאים החרדים המתפארים והגנרלים הביצועיים הנפוחים, נמלטו מהזירה בחסות הסירנות. בליל שבועות, הם הסתגרו לתיקון – אך לא מהסוג הדרוש והנחוץ לכולנו: תיקון כללי.

אין כפרה על שתיקת הכבשים מאז ליל האימים במירון. אין מחילה על הימנעות ההנהגה הפוליטית החרדית מחשבון נפש – ציבורי ואישי. בלשכת נתניהו ידעו לספר בשבועות האחרונים על זהות אינטרסים עם החרדים, ולא רק בעסקי הקואליציה אלא גם בגועליציה של מניעת הקמת ועדת החקירה שתחקור ללא תלות את האסון במירון. לא רק שוועדת חקירה רצינית לא הוקמה. גם בדיקה משמעותית אלמנטרית לא נעשתה. אז מה הפלא שהטיוח המתחיל מלמעלה, מחלחל עד אחרון העסקנים?

צמרת משטרת ישראל, בשיתוף פעולה עם צמרת ההנהגה הפוליטית החרדית – העדיפה לתת לפאשלות החדשות מעכו ומלוד להשכיח את הצרות הישנות ממירון. אך מי שמאפשר לארבעים וחמישה חללי מירון להיקבר מבלי שאיש ייחקר או ייתן את הדין והחשוב מכל – ייקח אחריות אישית, מזמין במו ידיו את הטרגדיה הבאה, ונותן לגיטימציה להפקרת ביטחון הציבור. להמשך הזלזול המחפיר. להפיכת הוראות הבטיחות למזימה ציונית, ולבירוקרטיה מעיקה אותה יש לעקוף בכל דרך. חיי האזרח החרדי הפכו להפקר – והמפקירים הגדולים מכולם הם לצערנו הרב, ומבלי להכליל, עסקנים חרדים.

דומה שקו מחבר ישיר עובר בין מה שחווינו בתקופת הקורונה ובאסון במירון – למחדל שהוביל לקריסת הטריבונה בחג השבועות. בשם קידוש הקולקטיב החרדי וערך שימור חיי הרוח הרוחניים כקהילה, האזרח החרדי כפרט – מופקר לנפשו. להפקרות הזאת יש שני שותפים: המדינה מצידה, מעדיפה לסגור דילים מעל לראשו של הפרט החרדי, ישירות מול העסקנים, שחשיבות הטישים, האירועים ההמוניים ושגרת החיים – קדושה בעיניהם יותר מהחיים עצמם של האזרח הקטן. העסקנים מצידם בזים להוראות הבטיחות ורואים בהן משוכה עליה יש לדלג במינימום הוצאות. בדמע ובדם, כולנו רואים את התוצאות.

״אחריות אין פירושה אשמה״, אמר השר לביטחון פנים אמיר אוחנה אחרי אסון מירון. במדינת ישראל 2021, אחריות – משמעותה הפקרות, וגם במובן הזה ישראל נראית בין העמים כמו מדינת עולם שלישי. בארצות הברית שחרטה על דגלה כמדיניות, במשך דורות, את קיום הבדיקה היסודית, ביצוע החקירה המעמיקה וקבלת האחריות האישית – מתבוננים בהשתאות על הפרטאצ׳ הישראלי שמקדש את הרשלנות והזלזול, את ההפקרות והבריחה מאחריות. מדינת הסייבר מתנהלת כמדינת עולם שלישי, וגם זוכה לאחרונה ליחס שכזה, בהתאמה.

ספירת העומר הסתיימה אך ספירת מירון לא תמה. כל יום נוסף שחולף מבלי ששרשרת הפיקוד נדרשת לשלם מחיר – מקרב את האסון הבא. אך גם בתוכנו, אי אפשר להאשים לנצח את המדינה הציונית ושלוחיה. ״האחריות מחייבת״, הייתה בעבר סיסמת הבחירות של יהדות התורה. המצביעים הוכיחו פעם אחר פעם אחריות רבה. הגיע הזמן שהאחריות תחייב גם את העסקנים ומנהיגי הציבור, מחברי הכנסת ועד חברי המועצות המקומיות, ממנהלי המוסדות ועד למארגני הטישים והשמחות. כי גם אנחנו החרדים כבני אנוש, בסך הכל ולפני הכל, פשוט רוצים לחיות.