דברי ריבות בשעריך

הקולות נשמעו היטב מחוץ למפתן הדלת. הנוכחים בקריה הבינו שהפגישה שמתקיימת בין השלושה בחדר צדדי, רוויית מתח וגבוהַת טונים. שני הדוברים העיקריים היו יריב לוין ואריה דרעי. בנימין נתניהו ישב במרכז כמתווך, ניסה לגשר, להעלות הצעות, אך בשום אופן לא הציג הכרעה. לוין הגיע מצויד בסקרי דעת קהל עדכניים שנערכו בין מתפקדי הליכוד ומצביעי ימין, על אודות הרפורמה. אלה סייעו לו להציג עמדה נחרצת: רכבת החקיקה חייבת להמשיך לדהור.

דרעי, שנפגש עם לא מעט בכירים בצה"ל ובמערכות הביטחון, השמיע עמדה אחרת. חברים, אמר דרעי, החברה הישראלית מתפרקת. שימו לב למחירים שאנו משלמים. הכל צריך להתנהל בשום שכל ובאחריות. מה ההשלכות העולמיות ומה המשמעויות כלפי צה"ל. כל עוד מערכת הביטחון לא נפגעה, אפשר היה להתקדם. כעת, המצב מחייב חשיבה מחודשת ועצירת רפורמת לוין.

לוין ניסה לצנן את האווירה המתלהטת, בידו היו טיעונים כי הנתונים שמציג דרעי על אודות צה"ל אינם מייצגים את כלל החטיבות והגדודים, ולוקים בחסר. דרעי היה קשוח. שרפנו שנה שלמה את האשראי הציבורי שניתן לנו, כשכלל לא ברור מה קיבלנו בתמורה, אמר. נראה, כי בגזרת שמיים כולנו לוקים בעיוורון ובאובדן דרך. למעשה, אמר, כולנו רוצים את אותה תוצאה, אך הדרך, אוי הדרך, מעוותת. כרגע, חידד דרעי, נחסמנו בדעת הקהל בהתנהלות לא נכונה ובביצוע עקמומי לחלוטין.

נתניהו האזין לדברים. בעוד שבפגישות קודמות היה דומיננטי וצידד בדברים לכאן ולכאן, הִרבָּה השבוע לשתוק. הוא נוכח כאן, ידעו בני שיחו, אך ראשו ורובו בסעודיה, בהסכם המדיני איתה שהוא מכוון בכל כוחו וההסדר שנתקל בקשיים מעסיק אותו יותר מכל. אם יצליח ליצור עם ביידן הסכם מדיני רחב היקף, תהיה זו עבורו כברת דרך מדינית משמעותית נחוצה מאוד לעת הזאת.

הקרב סביב היתר העשרת האורניום על אדמת סעודיה ובניהולה העצמאי טרם הוכרע בינתיים, אך לשני המושכים בחוטים, ביידן ונתניהו הצהובים זה לזה בדרך כלל, יש אינטרס עליון בהבאת ההסכם עם סעודיה לחתימה. ביידן זקוק לצעד מדיני רחב במזרח התיכון שאיתו יוכל להתמודד בבחירות הבאות, ונתניהו כדי לסלול לעצמו נתיב מילוט מהממשלה בהרכב הנוכחי לשִׁחְלוּף בין בן־גביר לגנץ.

כך או כך, הפגישה הסתיימה ללא כל סיכומים על המשך החקיקה. ממשלת נתניהו ממשיכה להתנהל בשלושה ראשים, כפי שהיא מתנהלת הלכה למעשה מספר חודשים. ישנו האגף שמייצג יריב לוין, שמאחוריו השרים המיליטנטיים המחוברים עמוק לעורקי הליכוד, מנגד מושכים לאחור חברי האגף בראשות דרעי, שבו חברים שר הביטחון יואב גלנט, שר החוץ אלי כהן, ראש המל"ל צחי הנגבי והשר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר. וישנו גם האופַן השלישי במרכבת הקואליציה שבו מחזיק נתניהו שאינו מספק כל הכרעה.

קבוצה אחת דורשת לעצור את הרפורמות גם אם אין אפשרות להגיע להסדר עם לפיד וגנץ. הם אף העלו הצעה לתומכי הרפורמה בחד צדדיות, שבמסגרתה מציעים דרעי ושותפיו הגעה לחקיקה מתוך הסכמה שתושג עם קבוצות ציבוריות שאינן קשורות ישירות לאופוזיציה, ומתוך הבנה שגנץ ולפיד לעולם לא יאפשרו הגעה להסדר.

לעומת זאת, הקבוצה המיליטנטית בראשית לוין גורסת כי אין להתייחס למחאה, יש להתעלם מכל רעשי הרקע ולנצל את ההזדמנות שלא תשוב לשינוי מהותי במעמדה של מערכת המשפט, בהרכב הוועדה למינוי שופטים וחקיקה בכל נושא שזקוק לשינוי בתחום המשפטי. אם לא בהסדרה ובהסכמה, שיהיה בלעדיה.

דרעי, גלנט ואלי כהן טוענים שוב ושוב: החקיקה אולי חשובה, אך רק אם הדבר ייעשה בהסדר, כזה המקובל לפחות על חוגים נרחבים בעם. אחרת המערכות מתפוררות מבפנים. שרי הקבוצה הזו לא מוכנים להחריב את המדינה עבור הרפורמה.

אלא שמכיוונו של ראש הממשלה נושב ערפל סמיך. "כן, כן" אומר נתניהו פעם נוספת ללוין, ושוב מפטיר "כן, כן", לדרעי ולמייצגים את שיטתו, ושב לביתו בהיעדר כל הכרעה בנושא, ומתכנס בשתיקתו.

נתניהו, אמר לי השבוע אדם הנחשב מקורב ביותר לראש הממשלה, נעדר את הזוהר מאז המחאה הציבורית. היא חרצה בו תלמים. העובדה שנכנס לממשלתו השישית כשיש לו אופוזיציה מתה בעלת אפס יכולות בתוככי הכנסת מבחינה מספרית, אך לפתע קמה לו אופוזיציה חיה ובועטת ברחובות, גדולה על יכולת ההכלה שלו.

המחאה, שסוחפת את מערכת הביטחון, את הקהילייה הבין־לאומית, את הכלכלה, וקורעת את העם, גורמת לנתניהו לרקוד על כל החתונות. ערב אחד לומר ללוין כן, ולמחרת לומר את אותה תשובה לגלנט. חוסר ההכרעה הזה מוביל את הממשלה לנקודת שפל תפקודית. וככל שהשבר יעמיק, קשה יהיה להתכנס למושב החורף הקרוב, על כל האתגרים המצפים בו.

מלחמת כותרות

בתוך המערכת הביטחונית פנימה מתחולל שבר, שמוכחש אומנם כלפי חוץ, אבל ההרעשה שדלפה לעיתונות העסיקה את נתניהו לאורך כל יום ראשון. כל דרדק פוליטי יודע שהקבינט המדיני ביטחוני לא התכנס זה שבועות. הסיבה לכך פשוטה. ראש הממשלה לא מעוניין שסקירותיהם של ראשי מערכת הביטחון יגיעו לאוזני הציבור היישר מחברי הקבינט שהדלפתם אומנותם. אפילו כשהרמטכ"ל, הרצי הלוי, ביקש לכנס את הקבינט ערב העברת חוק הסבירות, הוא נתקל בהתנגדות של נתניהו. אבל מה שלא נותנים לבכירי מערכת הביטחון לומר לשרי הקבינט, הם מוצאים דרך להעביר היישר לאוזני הציבור באדיבותו של דובר צה"ל.

כך, בערב השבת האחרונה, הופתע נתניהו לגלות כי בבוקרו של יום שישי הצהיר מפקד חיל האוויר האלוף תומר בר באוזניהם של כ־60 אנשי מילואים, שאמורים להיות כפופים לו כאשר ייקראו לשרת, כי לא זו בלבד שהכשירות של חיל האוויר נפגעה קשות במהלך המחאה, אלא שלהערכתו גם עם תום המשבר, לא יהיה קל להשיב לקדמותו את המצב בחיל האוויר.

האלוף בר, הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון גלנט, מצאו את עצמם בשיחת נזיפה טלפונית משותפת. נתניהו זעם על העובדה שהציטטות יצאו מדובר צה"ל בתדרוך עיתונאי, בתואנה של חובת הדיווח לציבור ובכסות של מניעת סילופים מהדברים שנשמעו בכינוס אנשי המילואים. "מה אמורות להיות הכותרות הללו?" רתח נתניהו ודרש מהרמטכ"ל וממפקד חיל האוויר להכחיש את האמירות שיוחסו לאחרון. "זו השתלטות של הצבא על מדינה. זו פגיעה בהרתעה", נזף נתניהו בשיחת הוועידה, אך הרמטכ"ל הגן על האלוף בר ואמר לנתניהו: "כשהכשירות נפגעת, אני לא יכול לעמוד מנגד".

שבת מתוחה חלפה על ראש הממשלה, ובראשון אחר הצהריים הוא מיהר לכנס דיון נוסף בקריה, שאליו זומנה שוב אותה שלישייה. במקום לדון בכשירות צה"ל ניתב נתניהו שוב את כעסו על הציטטות שהפכו לכותרות עוינות. בתום המפגש הטעון איש לא חשב שהודעת לשכת רה"מ שעסקה בצורך המדינה בשמירת הכשירות בצה"ל, שהוצגה במלל יבש כחציר, מייצגת את שהתרחש בחדר הדיונים. אם למישהו היה ספק לאן נושבת הרוח, הוא יכול היה לעלעל תוך כדי ההתכנסות בהודעותיהם של ח"כים מתחתית רשימת הליכוד שתקפו בחריפות את צמרת צה"ל.

במצב הזה לא פלא שנתניהו נראה כמי שהסוסים נמלטו מהאורווה אחרי שהסייסים פתחו עבורם את השערים, ותסכולו לא מוסתר למקרא הכותרות על מיני-מרד שמתחולל בתוככי הצבא והשירותים הביטחוניים פנימה. אלה מחלחלות ויורדות מהדרגים הגבוהים ביותר אל האזרחים המודאגים, ומשם ועד לליבוי מחדש של המחאה, שהוא חש כי היא מכוונת לא מעט נגדו אישית, הדרך קצרה מאוד.

תשועה ברוב יועץ

ברמה החרדית הקושי מתמקד פחות ברפורמה המשפטית ויותר בחוק הגיוס שגולגל לראשית מושב החורף. הלכה למעשה, כרגע אי גיוסם של בני הישיבות תלוי ועומד בידיה של הממשלה בלבד, לאחר שתוקפו של חוק הגיוס הקודם פג בתחילת חודש תמוז. ההחלטה הממשלתית מאפשרת דחייה עד אחר חג הפורים, עד אז על הכנסת לחוקק שני חוקים: הראשון הוא חוק הגיוס המתוקן, והשני כולל את הגדלת ההטבות למשרתים בצה"ל.

לפי התוכנית המקורית על הממשלה לאשר את טיוטת חוק הגיוס עד סוף חודש מרחשוון, ועד סוף מושב החורף הבא אמורה הכנסת לאשר אותו סופית. אלא שבינתיים התעוררו חילוקי דעות. הח"כים החרדים דרשו כבר בראשית הקדנציה להוריד את גיל הפטור מ־26 ל־21, דבר שמסיבותיו שלו משרד האוצר מברך עליו. אולם במערכת הביטחון ובראשה השר גלנט, מתנגדים להצעה בחריפות, בחשש שהיחידות הקרביות בפרט והמורל הצבאי בכלל ייפגעו. הצעות פשרה שהוצגו, גם בידי דרעי, כמו הורדת גיל הפטור ל־21 ואחר כך להעלותו ל־23 או ל־22, או להפך, הורדה ל־23 ומשם להמשיך ל־21-22, לא התקבלו על דעתם של גפני וגולדקנופף, שנועדו עם נתניהו בנושא.

כך גם סוגיית יעדי הגיוס. הח"כים החרדים דרשו שלא לקבוע בחוק עצמו את היעדים, ובכל פעם הממשלה תקבע זאת בעצמה. אפילו פשרה יצירתית שלפיה היעדים ייקבעו בחוק אבל הממשלה תוכל לשנותם, לא התקבלה. ביהדות התורה הבהירו לנתניהו שאין להם כוונה לקבל כל פשרה בחוק. "בצה"ל לוחצים עליי לקבוע יעדים, ולא להוריד את גיל הפטור", אמר נתניהו.

למעשה, אין חוק נכון וצודק יותר מחוק הגיוס. זו חקיקה שהייתה אמורה לעבור לפני שנים, אך נלקחה כבת ערובה בידי קואליציות שונות, שבחרו לגלגל את זה מבחירות לבחירות. בג"ץ רכב על הגל, וכך אירע שתמיד הגיע החוק לדיון, בעיתוי הכי לא נכון.

אם היינו זוכים בסייעתא דשמיא, הרי שהחוק היה מאושר בתוך שלושים הימים הראשונים לכינונה של ממשלת נתניהו הנוכחית, בטרם שטפו גלי המחאה את הארץ. אולם איתרע המזל והממשלה נחטפה בידי יריב לוין לטובת סדר יום שהוא קובע עבורה, ואם נעריך בזהירות את המצב הנוכחי, הרי שגם אם מרכיבי הקואליציה כולה ירצו מאוד להעביר את החוק, לא ברור שיהיה לו רוב, משום שרוח המפקד הנושבת מכיוון נתניהו, מתווה דרך ברורה.

ראש הממשלה, שקבר בשעתו את פסגת ההתגברות תוך הבטחה שיתיר לחוקק אותה באופן יחידני בחוק הגיוס, מתקפל גם מהבטחתו זו. במקביל, אין לנתניהו הנחות גם מצד שופרות ההסתה. המחאה מתדפקת על השער, ומי שיביט אל הכותרות המסיתות בארסיות, מ'כלכליסט' ושמאלה, יבחין בהידרדרות לשפל נוסף שמעולם לא היה כמותו.

לעת עתה נוצרה ברית קטלנית בין תועמלני השמאל לבין כמה מבוגרי הציונות הדתית, ואלה מניעים מחדש את קמפיין חוסר השוויון, מנגנים על הסחטנות החרדית שאינה מעניקה כל תמורה לקופה הציבורית, ועוד ועוד.  חקיקת החוק עלולה לתדלק את המחאה, וברגע אחד של הפגנות ליד בתיהם של שר התיירות אופיר סופר וחבריו, נמצא אותם נסוגים מתמיכה בחוק.

בינם לבין עצמם גם ביהדות התורה פנימה הדעות חלוקות. נכתוב זאת ברגישות הראויה, משום שאיש אינו חולק על הצורך בחקיקה. לכולם בנים ונכדים בישיבות הקדושות ולכל ברור שחשוב להסדיר את מעמדם. כל השאלה היא על אודות הדרך להתאים את ההסדרה למציאות המשתנה.

האמת שבימים אלה אנו מתחילים להבין מדוע הורו גדולי ישראל זי"ע שנים ארוכות שלא לקחת תפקידים מיניסטריאליים. בעוד בניהם של השרים האחרים הולכים להילחם, אין מקומו של יהודי חרדי להיות שותף להחלטות שאינו משלם על תוצאותיהן.

התפיסה החסידית של פרוש וגולדקנופף גורסת שאין לוותר על קוצו של יו"ד. המחיר ששולם לנתניהו עד כה היה יקר דיו. מכאן ואילך ללא חוק גיוס – אין טעם לשבת עוד בממשלה.

דגל התורה מגיעה בתפיסה מורכבת יותר. גפני מצהיר כי לא ייתן לבצע כל שינוי בהצעת החוק, אך בנשימה אחת אפשר לשמוע את ההקשה לניואנסים ואת הפתיחות לצרכים של נתניהו.

בצלע השלישית ניצבת שס, שבה סבורים כי על אף שבחוק יסודי שכזה ליהדות החרדית על כל הדעות להתאחד ולהתגבש, אל מול הוריקן המחאה נולדה מציאות חדשה, וכשניקלע לתוך סערת החוק עלולות לזלוג גם אצבעות מהקואליציה, ואז נפסיד את החוק ובד בבד נעצים את ההסתה. לאכול, ללקות ולשלם, איש אינו רוצה.

התרחיש הזה לא רחוק. הבנקים, הכלכלה והרחובות אך כפסע מתבערה מתלקחת. במצב שכזה, שהוא בגדר דיני נפשות עבור הציבור החרדי, רק ברוב יועץ תבוא התשועה, ומי יודע, אולי רק בפסגה שבה ישתתפו כלל גדולי התורה תוכרע הכף.

החיים עצמם

שלום עליכם אדוננו מורנו ורבנו

חשכת הלילה שהחלה להתפוגג מעל שמי קווינס באשמורת בוקרו של יום חמישי האחרון, סימלה עבורי יותר מכל את המעבריוּת. ההתחדשות.

אחרי טבילת טהרה, הגארטל נחגר לכתיבת הפַּ"נ (פדיון נפש. ובתרגום חופשי מהעגה החב"דית: הקוויטל), אִשּׁוֹ של הנר מוצתת מחוץ לאוהל, אות להתקשרות בין נפשו של החסיד לנשמתו של הרבי נבג"מ, ומשם, לאחר הקשת שלוש נקישות בדלת, אני פוסע אל הנקודה המשיקה בין שמיים לארץ.

כשהפ"נ נתון ביד הרוטטת מהתרגשות, היד השנייה מחזיקה באסופת פרקי תהילים ותפילות הנושאת את הכותרת "מענה לשון", המיוחסת לרבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע. זהו קונטרס ייחודי, שאחת התפילות בו פותחת במילים המפלחות את ליבו של כל חסיד כאשר הוא פונה אל רבו נוחו-עדן בלשון נוכח, כבחיים חיותו ממש: "שלום עליכם, אדוננו מורנו ורבנו".

בתפילה כובשת לבבות זו נתקלתי כבר לפני ארבעים שנה, בבואי בפעם הראשונה בחיי כילד ירושלמי לאמריקה הגדולה, וניגשתי אל האוהל בעל האבנים המסותתות, שבו טמון האדמו"ר הריי"צ זי"ע. רק ברבות השנים נוסף לצידו ציונו הקדוש של הרבי מליובאוויטש זי"ע. כבר באותה שעה למדתי כי מאז ומקדם היו חסידים נוהגים להשתטח על ציון רבם, להקריא את הפ"נ ולהניח אבן על מצבת השיש לפרדה.

צעד, אפילו אחד, על אדמת קודש זו, מרומם טפחיים מעל גבי הקרקע אל חלקת גן עדן נשגבת וטמירה. ועם זאת, קשה להאמין אך אחד המקומות השוקקים בעולם שוכן דווקא בבית-עלמין. כאן הוא האוהל שאליו נכנסו מיליוני יהודים בשנים האחרונות, השתפכו בדבקות נפשם, קיבלו החלטות טובות, בישרו על שמחות והולדת ילדיהם וביכו את צרות הכלל והפרט.

לא קשה להבחין בשינוי שחל בקרבת מקום ציונו של הרבי מליובאוויטש זי"ע. כמעט כל הגבאים ואנשי אמונו של הרבי זי"ע שהסתלקו לבית עולמם, עומדים ומשמשים למעלה, וקבריהם מעטרים סביב-סביב את האוהל. שלושת המזכירים: הרי"ל גרונר, הר"ב קליין והרשמ"מ סימפסון, טמונים למראשותיו של הרבי, כביכול עודם ניצבים ב'פאברענגען' מאחוריו, כבחייו ממש.

זוכרני, כילד את החלקה הריקה בסביבות לאוהל. עתה כל מי ששהה בהתוועדויות של הרבי באורח קבע, מצא את מנוחתו בצִלו. ה'חוזר' הראשי הגה"ח רבי יואל קאהן מצד אחד, השמשים, בעלי התפילות ומוזגי ה'לחיים' מנגד, וכולם כדבוקה אחת מחכים בדריכות ל"יקיצו וירננו שוכני עפר".

אני היום ילדתיך

יש מי שנפשם חושקת דווקא בהמוניות השוררת בהילולות בקברי צדיקים. הם יחבבו תאריכים עגולים וימי יארצייט מדויקים, ויתרפקו בנרגשוּת על שאון הקהל ההומה. אני ממוקם בקוטב הנגדי. מדברות אליי הרבה יותר השעות הפנויות מקהל, שבהן אעמוד מול הציון, לצייר את דמות הרבי נגד עיניי ולהתפלל כששקט סמיך עוטף את הכל.

בציון השוקק, ב'אוהל' שאינו דומם לעולם, מעין ציון הרשב"י דניו-יורק, הדבר אפשרי שעות בודדות בלבד ביממה: משתיים לפנות בוקר כשאחרוני המאחרים פורשים למנוחה, ועד סביבות השעה חמש, סמוך להנץ החמה, אז מקיצים ובאים ראשוני המשכימים. וכך, בחמישי שעבר בחרתי בשעות שבין אשמורת שנייה לשלישית, לבוא בחרדת-קודש אל האוהל ולומר את כל ספר התהילים, ובכך לציין את יום הולדתי החמישים.

מאז ומקדם ייחסו בחב"ד ערך נכבד ליום ההולדת ככלל, ומשמעות מיוחדת ניתנה למספרים עגולים. החסידים הונחו וחונכו ליטול פסק-זמן ממרוץ החיים, ולרומם את "אני היום ילידתיך" מסממנים רועשים וחגיגיים של עוגות ובלונים נפוחי-אוויר, לחשבון נפש, מעין יום כיפור קטן.

זהו זמן שבו אדם צריך להתבודד עם עצמו, לשאת תפילה, לקבל החלטות טובות, לחפש את הטעון תיקון, ולהוסיף ולנבור בנבכי הנפש בשאלה אם אכן זוכה הוא למלא את ייעודו בעולמו. וכשהדברים נעשים בד' אמותיו של הצדיק, תוך התקשרות לאילנא דחיי, הנושא את התפילות אל ההיכלות העליונים היישר למקומן הראוי, הרי שיש לחיפוש הפנימי משמעות עמוקה המובילה לקבלות והחלטות בנות קיימא.

עצה מיהודי אחר

בדרך כלל התפאורה המוכרת לנו ממסיבות יום הולדת היא ההפך המוחלט מהייעוד הרוחני של יום זה. במקום שאדם ישקע בהתבודדות בתוך עצמו, במחשבות ובתפילות, באות מסיבות רועשות המסיחות את הדעת מהיעד הנכסף והראוי.

ללא ספק השמחה חשובה, ההודיה בלתי נפרדת ממנה. ולא בכדי 'חמִשִים', אותיות 'שׂמֵחִים'. אך מה יכול להביא שמחת-אמת לאדם יותר מהיותו כבול בלתי להשם לבדו, כשאינו משועבד לאף כוח מנטיות טבעו שאותן מכופף לעבודתו יתברך.

הפסוק קורא: "וקידשתם את שנת החמישים… וקראתם דרור לכל יושביה". שנת החמישים היא העת לקרוא דרור אל אורם של חמישים שערי בינה הנוסכים באדם שמחה, כפי שרמזו חסידים: "אֵם הַבָּנִים" – מלשון בינה – "שְֹמֵחָה", ובהם מתנוצץ על האדם אורו של הדרור האמיתי, הנושא בחובו את הכוח להשתחרר מכל השעבודים ביציאה לחירות אמת. כי חירות אין משמעותה הפקרות. ההפך. כמו היובל ההוא, שבו היו הכל שבים מגלות עבדותם ומקדשים את שנת החמישים – כך היא החירות הראויה, כזה הוא הדרור הצפון לבני כל דור ודור.

וכמו בשנת היובל שנהגה בעת שישבו ישראל על אדמתם, כך יכול כל אחד, בכל כאב, אובדן-דרך או מצר, לשוב ברגע אחד לארצו. לאחוזתו. למשפחתו. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וכבול להוראותיה בלבד, ואינו מ"עבדי הזמן" שאותם הגדיר רבי יהודה הלוי בצחות לשונו כ"עבדי עבדים". בכוח הסרת כבלי הזמן הופכים ל"עבד השם", שהרי "הוא לבד חופשי".

"בן חמישים לעצה", הדהד בי ממרחקים קולו של אבי מורי זצ"ל בווארט האלמותי ששמעתי ממנו וקם לתחייה בפירוש מחודש, אין פירושו הפשטני שעליך להפוך ל"עצה-גֶעבֶּער", המחלק עצות לאחרים. הכוונה הפוכה בתכלית: בגיל חמישים הלב נפתח לקבל עצה מיהודי אחר. מבטך מתבגר ואתה מפסיק להאמין כי מעיינות החכמה, האמת והצדק נתונים בידיך בלבד.

ואני עומד מול הרבי, שבדרכו קשורה נפשי קשר עמוק ובל-יינתק. וכמו נקראתי: להַפְנים, כי זו העת להתנתק מתפיסות עולם שגויות, מתובנות חיים מצומצמות, מעניות הדעת, מאזיקי החיים. זהו הזמן, קרא קול בקרבי, לקום ולהתנער, לצאת לדרור, לחירות אמת.

בין חכם לפיקח

בצאתי את הקודש, אחר סיום ספר התהילים, כבר עלה הבוקר על קווינס. מולי ניצבה קבוצת ישראלים צעירים שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, שהגיעה ל'אוהל'. הם עצרו לשוחח עימי וכל אחד הציג את משנת חייו. כשדיברתי על יום הולדתי ועל המחשבות סביבו במשנה החב"דית, העניק לי כל אחד מהם את עצתו לחיים. מי בהומור ובמליצה, ומי בדברים של טעם.

אחד מהם טען כנגדי: אנחנו עוד צעירים, טרם חווינו את כל טעמי העולם. כלום חכמה היא שאתה, המתהלך בעולם כבר חמישה עשורים, מרביץ בנו מוסר-חיים?

השיבותי כי כבר עברתי כמה וכמה קילומטרים בחיי. הפלגתי בנתיבים ובחנתי עיקולים. והאמינו לי, במוקדם או במאוחר תגיעו אל העת שבה כל שתבקשו יהיה לצאת לחירות. לא החירות המשועבדת ליצרים ולתפיסות עולם גשמיות, אלא זו הכפופה לבורא יחיד ולצדיקי הדור.

והלה בעיקשותו עומד: כולם חכמים לאחר מעשה. גם אנו יודעים שנגיע לתובנות הללו. אבל אנחנו רוצים לחוות זאת קודם לכן באופן עצמאי, ורק אז להסיק לחיינו מסקנות מהפכניות.

בחרתי באותו רגע להפסיק להיות 'עצה געבער', ולשתוק. את שלי אמרתי. החכם שעיניו בראשו אינו זקוק לבדוק מקרוב את האש וחוּמָהּ כדי להבין את מסוכנותה. החכם, אמר המכתם, כלל אינו נכנס לבור שהפיקח יודע כיצד יוצאים הימנו.

לפעמים די להעיף מבט אל הישישים שבחבורה, כדי להבין שכל ההנאות חולפות, זוהר החיים רגעי והסיפוק שהוא מעניק – זמני. הנצח, על אושרו הבלתי-מתעמעם, שוכן בין "וְקִדַּשְׁתֶּם" ל"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" בלבד.