דבר לא השתנה

1.

הגיח להדרן
חודש שבט תשס"ב גבה מאזרחי ישראל מספר בלתי נסבל של קורבנות טרור. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, אבל גם בצוק העיתים, מדובר היה במחיר דמים גבוה מהרגיל.
מאחורי האירועים הקשים עמד חיסולו של בכיר התנזים ראאד אל-כרמי. פת"ח – בהנהגת רב המרצחים מרואן ברגותי, ובעידוד הביג-בוס, רוצח ההמונים יאסר ערפאת – נקם את מותו בשורת פיגועים קשים מנשוא.
בציבור הישראלי גברה הביקורת על אוזלת ידה של ממשלת שרון. במקביל וכרגיל בעשורים האחרונים, צילו של בנימין נתניהו ליווה את האירועים. פעם מבחוץ ופעם מבפנים, פעם כאופוזיציה בתוך הממשלה ופעם מחוצה לה. שרון נחלש בסקרים, נתניהו התחזק.
מסת הלחצים הניעה את שרון לשבור ימינה. בסוף אותו חודש התקבלה ב'פורום החווה' החלטה דרמטית: לראשונה מאז שנחתמו הסכמי אוסלו, צה"ל נכנס למחנות הפליטים בשכם וג'נין.

צל קבוע. שרון ונתניהו צילום: פלאש 90

בראשית החודש הבא, אדר תשס"ב, העמיק הצבא את פעילותו בשטחי הרש"פ. "זה או הם, או אנחנו", אמר אריק שרון.
בשבועות הראשונים למבצע, הטרור סירב לדעוך. הציבור הישראלי יצא להפגנות המוניות וקרא לממשלת ישראל למוטט את הרשות הפלסטינית. עמרי שרון, הבן של, נשלח במצוות אביו ללשכת הראיס ערפאת להזהיר אותו כי אם לא יחדל מפעילות טרור, צה"ל ייכנס למרכזי הערים הפלסטיניות, כולל לרמאללה.
ערפאת, כהרגלו, דיבר שלום בימים וזמם טרור בלילות. האיומים לא עזרו והצבא פתח במבצע נרחב בעיר רמאללה ובמחנות הפליטים ברצועת עזה.
בעיצומה של הפעולה התחולל משבר חריף בין רה"מ שרון (ליכוד) לשר הביטחון פואד בן אליעזר (העבודה). פואד לא אהב את ההוראה להטיל מצור על המוקטעה הנשיאותית של ערפאת והורה לצבא לסגת מהעיר. כששרון שמע על כך הוא רתח מזעם. פואד בתגובה איים לפרוש מהממשלה. "אל תאיים עלי", אמר לו שרון. "אם אתה רוצה לצאת, צא מייד". פואד נשאר.
בערב חג הפסח, בלחץ ממשל בוש, הורה שרון להוציא את כוחות צה"ל משטחי הרש"פ, למעט בית לחם. בתחילה עוד ניסה לדרוש התחייבות לשבעת ימי שקט ללא טרור, אך לבסוף, כשהבין שהדבר בלתי אפשרי, התקפל.
אף על פי שהיחסים האישיים בין שרון לבוש היו קרובים מאוד, הם לא ראו עין בעין את המציאות. מעייניו של בוש היו נתונים להרכבת קואליציה בין-לאומית למלחמה בעיראק, ואילו שרון לא הסכים שישראל תשלם את מחיר המלחמה נגד משטרו של סדאם חוסיין.
הוא הגיע למסקנה שערפאת הוא מקור הבעיה וכי יש לסלק אותו מהאזור. כך נהגו בו הירדנים, כך נהגו בו הלבנונים וכך רצה לנהוג בו אריאל שרון. היכן שקבע את מושבו, הטרבל-מייקר האזורי הותיר אחריו אדמה חרוכה ומלחמות שבטים שהובילו למרחצאות דמים.
הלכה למעשה, האמריקאים כבלו את ידיו. אחרי שהגביל את תנועתו בתוך העיר רמאללה, שרון נאלץ להתקפל. האיש עם השערות על הפנים, כפי שכינה אותו בגין המנוח, קיבלת תעודת כשרות בחסות ממשל בוש.
הציבור הישראלי לא אהב את הכניעה ללחץ האמריקאי. הסקרים שיקפו זאת וסיעות הקואליציה דחקו ברה"מ להקשיח עמדות. כשזה לא קרה, הודיע שר התשתיות אביגדור ליברמן, על התפטרותו מהממשלה. במסיבת עיתונאים שכינס האשים את שרון בהתרפסות יתר בפני האמריקאים ובאימוץ מדיניות שמאל.
פרישת 'ישראל ביתנו' זעזעה את ההרכב הקואליציוני, אך לא הביאה להפלת הממשלה. במקומה נכנסה המפד"ל בהנהגת תא"ל (מיל') אפי איתם שנבחר לתפקידו זמן קצר לפני כן.
מפה לשם הגיע ליל הסדר. שרון הסב לשולחן החג במעונו הפרטי בחוות השקמים כשלצידו בניו ונכדיו. הוא עוד הספיק לספר למסובים על החמור הפרטי שאביו קנה לו כמתנת אפיקומן כשמזכירו הצבאי נכנס במרוצה לחדר ובפיו בשורה קשה: מחבל מתאבד התפוצץ בחדר האוכל של מלון 'פארק' בנתניה, כשהוא נושא על גופו עשרות קילוגרמים של חומר נפץ. 30 יהודים קדושים, שהסבו לשולחן הסדר, נרצחו בפיגוע הקשה.
זה היה הרגע שבו היה ברור שהוגדשה הסאה. ישראל לא תוכל יותר להבליג. כבר באותו לילה קיבל הרמטכ"ל שאול מופז אור ירוק לצאת למבצע צבאי נרחב שתכליתו השמדתו המוחלטת של הטרור הפלסטיני. מדיניות ההבלגה הישראלית הגיעה לקיצה.
שרון ביקש לנצל את המומנטום ולהעביר החלטה בממשלה על גירוש ערפאת והכרזה על הרש"פ כארגון טרור. כל שרי הממשלה, למעט שרי מפלגת העבודה, תמכו, אולם בלחץ מערכת הביטחון ההחלטה נגוזה. ראשי המוסד והשב"כ טענו כי ערפאת בחו"ל מסוכן יותר מערפאת ברמאללה.
אבי דיכטר, ראש שירות הביטחון הכללי, שאותו שרון העריך מאוד, טען גם כי מהלך כזה יוביל לצונאמי מדיני שנזקו רב על תועלתו. אז מה אתה מציע? שאל ראש הממשלה. "להטיל מצור על המוקטעה", השיב דיכטר. שרון קנה את ההצעה.
כיתור לשכתו של ערפאת פתח דה-פקטו את מבצע 'חומת מגן'. בהוראת הרמטכ"ל מופז, הטנקים הישראליים פשטו על המתחם הנשיאותי וגילחו את מעטפת הבניינים הצמודה למעונו של הראיס. במקביל, כוחות חי"ר פרצו לתוך הבניין והגיעו עד לפתח לשכתו של ערפאת.
לצד הצלחות מרשימות בחיסול מחבלים והשמדת תשתיות טרור, נכונו ללוחמים גם היתקלויות קשות. הקרב הקשה מכולם התנהל במחנה הפליטים ג'נין. המחבלים ארבו לכוחות בסמטאות הצפופות ומלכדו את הבתים במטעני חבלה. כך למשל, ביום השביעי למבצע נלכדה קבוצת לוחמי מילואים במארב מתוכנן. 14 חיילי צה"ל נהרגו בקרב הדמים.
לאחר אותו אירוע מצער וכדי למנוע סיכון חיילים, הוחלט להכניס דחפורי די-9 להריסת הבתים שבהם התבצרו מחבלים. במקום לעבור מדלת לדלת בפעולה כירורגית, השמידו הבולדוזרים את הבתים.

על תקן צ'מברליין. בוש ושרון צילום: לע"מ

שינוי דפוס הפעולה בתוך מחנה הפליטים עשה את שלו. מאות מחבלים, שהבינו שהקרב אבוד, הסגירו עצמם לידי צה"ל. אבל בציר מקביל, הטקטיקה הזאת העניקה חומר הסברה משובח לפרופגנדה הפלסטינית. מראות ההרס מג'נין כיכבו בתקשורת הבין-לאומית והזמינו מכבש לחצים על ממשלת ישראל.
ערפאת, רב טרוריסט במשרה מלאה ורב אומן במחזות דרמה, הסתגר במוקטעה לאור נרות והזמין כתבים זרים שתיעדו אותו במצור הטנקים הישראליים. ישראל לא הפילה את החשמל במוקטעה, אבל זה לא מה שהפריע לו להפיץ שקרים.
הפלסטינים הפליגו בתיאורי זוועה על הטבח שמתחולל במחנה הפליטים ג'נין. בעקבות כך, הודיע מזכ"ל האו"ם קופי ענאן על הקמת ועדת בדיקה שתחקור את הטענות. שרון סירב בתחילה לשתף פעולה עם ועדת הבדיקה התפורה, אולם בסופו של דבר, בלחץ אמריקני, נעתר לבקשת האו"ם ואפשר לחבריה להיכנס לשטח מחנה הפליטים. זאת, לאחר שהוועדה הסכימה לקבל כמה מההסתייגויות שהגישה ישראל.
במסקנות הוועדה נקבע שלא התרחש טבח במחנה ולא נהרגו מאות אזרחים אלא 56 פלסטינים שמתוכם 27 היו מחבלים. גם ארגון זכויות האדם, 'אמנסטי אינטרנשיונל', ניקה את צה"ל מהאשמות על טבח אך טען לשימוש בלתי מידתי בכוח.
מבצע 'חומת מגן' רשם הצלחה כבירה במיגור הטרור. במהלכו הוחרמו כמויות נשק עצומות, חוסלו אלפי מחבלים ויאסר ערפאת, מחולל הטרור הראשי, נותר בודד ומכותר במוקטעה. הוא יצא ממנה רק כעבור שנתיים לצורך טיפולים רפואיים בפריז. שבועות ספורים לאחר מכן הודיעה לשכתו על מותו.
במבחן התוצאה, ישראל השיגה שקט ביטחוני ארוך טווח, שנים קדימה.
22 שנים חלפו ונראה ששום דבר לא השתנה. הדשא כוסח, אך האדמה ממשיכה להכות שורש. דור חדש, שלא ידע את המכות שחטפו אבותיו, מרים ראש. ברצועת עזה ובערי הגדה, בשכם ובבית לחם, בג'נין ובחברון. וצה"ל אותו צה"ל. נכנס ויוצא, מכה ומכה, ומבוע הטרור מתפרץ כגעש שוב ושוב.
ההיסטוריה מתעקשת לחזור על עצמה. הפעם, למרבה הכאב, במספרים מטורפים, בלתי נתפסים, של קורבנות תמימים.
וגם עכשיו, כשהשואה הגיחה להדרן בערש מולדתנו, העולם אותו עולם, אמריקה אותה אמריקה, וגם נבחרינו נותרו כשהיו. ספציפית, בנוגע אליהם, הם גם לא ממש השתנו.
הממשל האמריקני, הפעם ממשל דמוקרטי עם כנף פרוגרסיבית, מתעלם מההשלכות האסטרטגיות ומתעקש לסיים את המלחמה בתיקו מחריד. הבחירות נושפות, הבוחרים נמלטים והבחירה בנו כשעיר לעזאזל.
כשזה קרה בתקופת שרון והאינתיפאדה השנייה, הוא נשא את 'נאום צ'כוסלובקיה'. האמריקאים התגרדו וזעמו, אבל מאותו רגע מפלס הלחץ צנח מ-100 ל-0.
"מהיום והלאה", אמר שרון באותו נאום שהכה גלים ברחבי העולם, "נסמוך רק על עצמנו. אני פונה אל הדמוקרטיות המערביות, ובראש ובראשונה למנהיגת העולם החופשי, ארצות-הברית: אל תחזרו על הטעות הנוראה של שנת 1938. אז החליטו דמוקרטיות נאורות באירופה להקריב את צ'כוסלובקיה למען פתרון זמני נוח. אל תנסו לפייס את הערבים על חשבוננו. לא נוכל לקבל זאת. ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה. ישראל תילחם בטרור.
"אין הבדל בין טרור טוב לטרור רע. בין רצח טוב לרצח רע", חתם ראש ממשלת ישראל את דבריו.
האמת, אני לא משוכנע שבתקופה הזאת, בתנאים הנוכחיים ובמערכת היחסים המורכבת בין ממשלת ישראל לממשל בוושינגטון, נאום כזה היה משפיע כפי שהשפיע אז.
כשנבחרינו ממשיכים להתקוטט ביניהם על קרדיטציה ולשים מקלות האחד בגלגלי האחר בעיצומה של מלחמה, העולם רואה ומגיב בהתאם. גם אז, שרון לא בדיוק הסתדר עם שר הביטחון שלו. ואף על פי כן, הם ידעו להשאיר את המתיחות ביניהם בחדר הסגור. ודאי שלא התאמצו כמו אלו המכהנים כיום לייצא אותה בפומבי בתקווה שזה יועיל לאלקטורט.
לא ראינו, למשל, את רה"מ שרון מנסה לחבל בנסיעת עבודה של שר הביטחון שלו לוושינגטון. כן ראינו בשבוע שעבר את רה"מ הנוכחי מגיח במפתיע עם סרטון שאיש לא הבין על מה ועל שום מה בא לעולם.
לא התרחש אירוע מיוחד לפני כן שהצדיק השתלחות מתגרה בבעלת ברית קרובה. אספקת החימושים נמשכת כסדרה והשיחות על שחרור המשלוח הספציפי התקדמו באופן משביע רצון. כמה משביע? באופן כזה שהצדדים כבר סיכמו על מועד עקרוני להגעתו. ואז, באופן בלתי צפוי, הגיע תיעוד וידיאו בלתי מובן.
זה קרה שנייה לפני ששר הביטחון נוסע לוושינגטון. החשד המיידי היה שיש כאן ניסיון לחמוס קרדיט היפותטי. כלומר: החשש מכך שגלנט (שר הביטחון שלנו, כן?) יכריז על שחרור המשלוח ויקצור שבחים, הקפיץ את ראש הממשלה.
וכמובן, יש את הבייס. קטטה עם האמריקנים מעולם לא הזיקה לראש ממשלה ישראלי. בוודאי לא לראש ממשלה ימני (לכאורה) שמתקוטט עם נשיא דמוקרטי. הלחץ של נתניהו, יטען אחר כך מקורבו, נתן אשל, פעל את פעולתו.
בשורה התחתונה, האפקט השיג את מטרתו ההפוכה: בתגובה, הבית הלבן ביטל את השיחות האסטרטגיות עם ישראל ודחה את מועד הגעת המשלוח. השיחות אמורות היו לגבש מדיניות משותפת כלפי איראן, שמתקרבת בצעדי ענק אל הפצצה. נתניהו, כך עושה רושם, לא מתעניין במיוחד באיראן. הניצחון המוחלט חשוב יותר.
הוא כפסע.

2.

המבול כבר כאן

הלך הפוש. השר לשעבר ליצמן צילום: פלאש 90

ט"ו בשבט תשע"ח, נחוג במטה המוסד פעמיים. פעם על מצוות היום, ראש השנה לאילנות, ופעם על מבצע היום, המונומנטלי, להבאת ארכיון הגרעין האיראני.
הפעולה הנועזת הזאת הביאה בסופו של דבר להחלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. יש הדורשים החלטתו לגנאי ויש שדורשים לשבח. כך או כך, מאז, איראן פתחה בבולמוס העשרת אורניום, ולפי כל ההערכות בתוך שנתיים, לכל המאוחר, היא תכריז על הגעתה ליכולת גרעינית.
בין לבין, גוברת ההערכה במערכת הביטחון שבמלחמה קרובה עם לבנון נפגוש גם את האיראנים. התגובה הרופסת למתקפה הבליסטית בלילה שבין 13 ל-14 באפריל לימדה אותם שאפשר להתעסק עם ישראל ולא לשלם מחיר כואב.
משום מה, באותו לילה קבינט המלחמה דחה את הצעתם של גנץ ואיזנקוט שדחקו להגיב באופן מיידי וכואב. ההמתנה עלתה, שוב עלתה, באיבוד הגיבוי הבין-לאומי.
שיטת התגובה בישראל חוזרת על עצמה בלי להפיק לקחים. כשכואב לך, כואב לך; הסביבה תכיל תגובה בלתי פרופורציונלית מצידך. כשחולף הזמן ואתה נרגע, אתה נרגע. רואים לך ומתקשים להאמין לך כשאתה טוען אחרת. ביחסים שבין אדם לחברו זה מעולה, לא בשכונה אכזרית כמו שלנו.
הלכה למעשה, איראן היא הסכנה האמיתית, הגדולה, הקיומית, על מדינת ישראל. ליל המתקפה הגדולה כונה על ידה "ההבטחה האמיתית". היא הבטיחה לנקום ונקמה. עכשיו היא מבטיחה להשמיד את מדינת ישראל בתוך שנתיים, והיא מתכוונת לכך.
לישראל יש מודיעין מוצק שמאשש זאת. האם לא הגיע הזמן להוריד טורים מחזיתות משנה ולהתמקד בחזית האם, בראש הנחש?

3.

איפה ליצמן?
בנימין נתניהו, בספרו האוטוביוגרפי, מספר על השתלשלות האירועים שהובילו להחלטתו בשנת 2015 לפטר מהממשלה את יאיר לפיד וציפי לבני. מישהו (יעקב ליצמן) סיפר לו שהשניים מתכננים נגדו פוטש. כמי שמקפיד על קיומו של המשפט האלמותי שטבע הסופר היהודי-אמריקני ג'וזף הלר: "זה שאתה פרנואיד, עדיין לא אומר שלא רודפים אחריך" – הוא נכנס להיסטריה. השאר היסטוריה.
עד היום – מסכם נתניהו בלי לנקוב בשמו של הלוחש על אוזנו – אני לא משוכנע שהמידע שהעביר לי היה נכון. במילים אחרות: ממשלה בישראל נפלה בתרגיל מבריק של נציג חרדי שדאג באמת ובתמים לאינטרסים של הציבור ששלח אותו.
אני לא נכנס לביקורת שליוותה את כהונתו הפוליטית. היא התמקדה בסגנונו וביחסי האנוש שלו. אבל מה ששלו, שלו. הוא לא התנהל כרכיכה נרגשת שקונה בעיניים בורקות כל מה שמוכרים לה. בכל חדר שאליו נכנס הופיעה מעל משקוף הכניסה שאלה וירטואלית: במה הפגישה הזאת מקדמת את האינטרס החרדי? כך נהג ב-2015, כשהצליח בתוך שנה וחצי להביא לפירוק 'ממשלת האחים', וכך נהג בממשלת אולמרט כששילם בתפקידו כיו"ר ועדת הכספים לאחר שסירב להצביע עם הקואליציה במחאה על סירוב רה"מ לעדכן את קצבאות הילדים. שוב: לא לקצץ, אלא לעדכן.
לא שוחחתי עם האיש מאז שעזב את המערכת הפוליטית. נזכרתי בו בימים האחרונים על רקע בליץ הפגישות ההיסטרי שקיים נתניהו עם עיתונאים חרדים ומובילי דעה – מחשש שהמפלגות החרדיות יפרשו מהממשלה בעקבות החלטת בג"ץ.
אז אני כאן כדי להרגיע אותו: ביבי, זה שאתה פרנואיד, לא אומר שרודפים אחריך. תירגע. החרדים לא יפרשו מהממשלה שלך. הצלחת לשכנע אותם שאתה והם מקשה אחת. צרותיך, צרותיהם; כשרודפים אותך, מתכוונים אליהם.
דחית ודחית ודחית את הסדרת החוק. ובכל זאת, כל פעם תירוץ אחר שכנע אותם להמתין. ההישרדות שלך הפכה בעיניהם לחשובה יותר ממהות שליחותם.

4.

איפה הם? בן גביר וסמוטריץ' צילום: פלאש 90

כך נוהגים שותפים?
תגידו, לא שקט לכם קצת באוזניים? לא שאלתם את עצמכם לאן נעלם קולם של השר לביטחון לאומי ושל שר האוצר? השניים, שתמיד מצוידים במילים נחרצות על כל סוגיה, לפתע שותקים. וזה קורה ברגע הכי קשה לעולם התורה, כשבג"ץ מניף ידו על קודש הקודשים, עולם הישיבות.
אני מתכוון לשניים האלו ספציפית. לא לכל הציבור הסרוג שאותו אפשר להבין. אלו שני סרוגים שאינם באמת סרוגים. אורח חייהם מזכיר מאוד את אורח החיים החרדי והשקפת עולמם לא שונה מהותית. מדובר בשני ישיבישערס שפוקדים את בתי גדולי ישראל ומצייתים למוצא פיהם.
אז לאן הם נעלמו? למה לא שומעים מהם מילה כשהציבור החרדי חוטף? כך עושים לשותפים קרובים? בדיוק בשעה הקשה כשהם משוועים לתמיכה?
יש כאן רגע מזוקק שמזמין חשבון נפש.