כשהייתי נער חדש בפנימייה אלול היה הדבר שהכי פחדתי ממנו. כמה שנים חלפו והיום אני מתגעגע לחודש הרחמים והסליחות כל השנה
חודש אלול מכניס רבים מאיתנו למתח. מתח שמקורו, כמובן, בפחד מיום הדין שהולך ומתקרב. יש שמרגישים בזה יותר, יש שפחות. מי שחי בין בחורי ישיבה או אברכים מרגיש את זה באופן מוחשי עד מאוד, אבל גם הירקן בשוק מרגיש זאת ובטח מוכר הדגים.
כולם מקבלים קבלות כבר מעכשיו. הסדרים נגמרים אחרי הזמן הרשמי ובתפילות יש נוכחות גבוהה מתמיד. כולם גם נוהגים במידת חסידות ומחמירים גם במה שלא רגילים להחמיר בימי שגרה (עיין שו"ע או"ח סימן תרג). ככה זה. ראש השנה מתקרב.
ללא ספק הפחד מיום הדין עושה את שלו.
זה פחד חיובי, אגב, אבל צריכים לוודא שהוא נשאר במקום הנכון. אדם לא יכול לחיות בפחד כל חייו, אם הוא יחיה בתודעה כזו זמן ממושך – כעבור תקופה הפחד כבר לא יפעל את פעולתו וגם האדם עצמו כבר לא יהיה מסוגל להיות לחוץ ברמה כזאת, אז הוא פשוט יוותר.
ואם מדברים על פחד, הדרגה הגבוהה שאליה באמת צריכים לשאוף היא יראת הרוממות (מושג המוכר לכולנו מפרק כד במסילת ישרים), יראה שנובעת מהבנה עצמית של "איך אוכל לעשות משהו נגד רצונו של הבורא יתברך?"
ושלא תטעו. "זאת היראה אינה כל כך קלה להשיג אותה", מתריע הרמח"ל, "כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו יתברך, ועל פחיתותו של האדם" (מסילת ישרים שם).
כבחור ישיבה אני זוכר שהימים הנוראים ולמעשה זמן אלול כולו היו בעבורי נוראים במובן הכי שטחי של המילה. פחדתי מיום הדין פחד מוחשי, כמי שמובל לגרדום. זה נכון שבראש השנה כולנו עוברים לפני הבורא למשפט של חיים או מוות, אבל אם נחיה כרגע בתודעה כזו לרוב זה לא יעשה אותנו טובים יותר. כפי שקרה לי.
על עצמי אני יכול לומר שאת אלול לא אהבתי, בעיקר משום שהוא הכניס לי מורך בלב. הוא הפך אותי לאדם אחר, מישהו שלא רציתי להיות. הרבנים דיברו בהפחדות ואל המוח של הנער משכונת התקווה הדברים חלחלו בלי מסננות.
הייתה תחושה של משהו גדול שהולך ומתקרב ושאין לי דרך באמת לנצח אותו. אפשר להתווכח אם הן היו תחושות נכונות, אבל בשורה התחתונה זה מה שהרגשתי ולא ידעתי איך להתגבר על ההרגשות הללו.
השלב שבו התחברתי לימי חודש אלול הגיע, שלא במקרה, עם ההבנה של מהות האמונה בקב"ה, שהוא אבא טוב ומטיב שרוצה שנעשה מצוות בשמחה. פתאום הם הפכו לימים אהובים עליי, ימים של כמיהה והשתוקקות למלך שהוא גם אבא ושעכשיו הוא כאן בשדה.
פתאום הבנתי שהאבא הזה לא רוצה שתפחד, הוא לא רוצה שיהיה לך רע. הוא רק רוצה שתאהב אותו כמו שאוהבים אבא ומכוח אותה אהבה תהיה אתה בגרסה הכי טובה שיכולה להיות.
אם נתעמק קצת נגלה שזו גם הדרך להבטיח הצלחה ברוחניות. תורה שנלמדת מתוך פחדים ומצוות שנעשות רק בגלל איומים – מתישהו עלולות להתקיים בפחות התלהבות, ובמקרים גרועים לא להתקיים בכלל. ככה זה. חרדה לא יכולה להיות נצחית, כל איום מאבד מכוחו עם הזמן.
אבל כשיש אהבה לבורא היא מניעה את האדם לעשות הרבה דברים שחשב שהוא לא יכול, ובעיקר לתחזק סדר יום של אדם שרוצה להיות עובד השם אמיתי.
כך יוכל לצלוח משברים ולשמור על הגחלת שלא תכבה.
***
כולנו מכירים את הסיפור המטלטל על רבי אלעזר בן דורדיא. מי שלא מכיר אמליץ לו בחום לפתוח את הגמרא במסכת עבודה זרה (יז.), שם המילים חיות ובוערות.
במסגרת הזו לא נביא את הסיפור במלואו, אבל אם לסכם בקצרה, הסיפור שלו מתחיל וכמעט נגמר בכך שכל ימי חייו חי כאדם רשע. מצוות לא עשה, תורה לא למד ומה שהעסיק אותו מהבוקר עד הלילה היה איך למלא את תאוותיו הגשמיות.
אבל אז מגיע רגע אחד שהוא מרגיש שפל במעשים שלו, נחות כל כך ומסכן כל כך, עד שהוא פשוט מבקש רחמים על עצמו, על האדם שהוא.
התחושה שלו היא שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת, אבל מנגד הוא יודע שאין לו זכויות. אין לו במה לבוא אל המלך, מלבד לבוש שק שכולו טלאים וקרעים. לכן, בלית ברירה, הוא מבקש מהבריאה כולה להתחנן עליו, אולי יחוס אולי ירחם. לא בזכותו אלא בזכותם.
הברייתא מתארת והמוח מייד מדמיין את התמונה: "הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר: 'הרים וגבעות בקשו עלי רחמים'".
אבל ההרים והגבעות לא שעו לבקשתו, גם לא השמש והירח ושאר הנבראים, עד שהגיע רבי אלעזר למסקנה הבאה: "אין הדבר תלוי אלא בי".
וכאן, בכל פעם שאני מגיע למילים הללו, צמרמורת פושטת בכל גופי: "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: 'רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא'".
הוא עוד לא הספיק ללמוד שורה אחת של תורה, אפילו קבלה לעתיד הוא לא עשה, אבל זו הייתה תשובה טהורה מאין כמותה. בכל דמעה הייתה הבנה עמוקה של איפה הוא נמצא ואיפה הוא צריך להיות.
מעניין שכמה מפרשים (שם) כותבים שר' אלעזר הגיע באותה שעה לדרגת יראת הרוממות.
הוא הבין עד כמה המעשים שעשה עד כה חלולים וכמה גדול השם יתברך, עד שמרוב בכי על המקום שבו היה שרוי יצאה נשמתו בטהרה, עד שקנה עולמו בשעה אחת.
הלוואי שנזכה לחיות חיים שלמים של קדושה וטהרה.
