דווקא עכשיו, סעודיה

בעיבורו של השבוע הנוכחי, העיניים של קודקודי ישראל נשואות יותר ויותר לכיוונה של סעודיה. והסטת העיניים ולו לרגע קט מהצפון הבוער בעת הזאת, חיונית לנתניהו.

כרגיל, היה זה תומס פרידמן, כתב הבית של הנשיא ג'ו ביידן, שחשף ראשון את הפרטים מעמקי החדר הסגלגל. בדיווחו בניו יורק טיימס בסוף השבוע האחרון, הביע שופרו של הנשיא לראשונה את האפשרות שלפיה תכונן ארה"ב הסכם ביטחון הדדי בינה לבין ערב הסעודית. הסכם כזה אמור לכלול את נרמול היחסים של סעודיה עם ישראל.

הממלכה הסעודית בהחלט מצפה לרשת ביטחון אמריקאית מול איראן בעת מתקפה אפשרית. זהו אינטרס ביטחוני ראשון במעלה. ארה"ב לעומת זאת, זקוקה להישג מדיני דיפלומטי משמעותי שעליו יהיה חתום הנשיא ביידן רגע לפני שהוא מסיים את הקדנציה. הבחירות שיתקיימו בשנה הבאה בארה"ב מושכות את הנשיא למהלך שימצב אותו כאחד מהנשיאים שביצעו מהלכים היסטוריים. אם ערב הסעודית, ערש האסלאם, תצטרף למדינות המערב, לא יהיה לו הישג מדיני מזהיר מזה.

כבר ביום חמישי שעבר ביקר היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, ג'ייק סאליבן, בסעודיה. הוא נפגש עם יורש העצר מוחמד בן סלמאן ובכירי הממשל. קדמה לכך פגישת הכנה חשאית של ראש המוסד דדי ברנע, שיצא לוושינגטון ונפגש עם היועץ האמריקאי לביטחון לאומי, בבית הלבן, ערב נסיעתו לסעודיה.

בכירים נוספים העוסקים בנושאי גרעין ומקדמים את ההסכם שמתבשל בשנה וחצי האחרונה, נכחו אף הם בפגישות הללו, ולא בכדי. להסכמים שעליהם מנהלת ארה"ב מו"מ עם סעודיה יש השלכה ברורה על ביטחון ישראל. בין השאר כולל ההסכם סעיף שיאפשר מכירת נשק אמריקאי לסעודיה. כיום צה"ל זוכה לפריווילגיה הזאת, ושבירת השוויון במזרח התיכון תקטין את ייחודיותו של הצבא הישראלי. ועוד לא דיברנו על החשש שמסעודיה יכולים הנשקים הללו להתגלגל הלאה ולשמש ככלי ביד אויבים קרובים מאוד לגבול ישראל.

סעיף אחר בהסכם מאפשר לסעודיה להעשיר אורניום על אדמתה, כהכנה ליום שבו ייתמו מאגרי הנפט. ההיסטוריה מספרת שגם איראן התחילה את התהליך באותו אופן. זו טענה שהיא מעשירה אורניום לפני שמצבורי הנפט שלה ייגמרו. ראש המוסד שנפגש עם מובילי המהלכים האמריקאים עם בכירי שירותי המודיעין במדינות אזוריות נוספות, עמד על כך שביטחון ישראל לא ייפגע מהמהלכים שמובילה ארה"ב.

ובחזרה לדיווח של פרידמן. להסכם הנורמליזציה שנחשף בניו יורק טיימס צורף שטר שיועד ישירות לקורא בנימין נתניהו: התנאי שהציבה ארה"ב למהלך כרוך בצעדי ויתור מצד ישראל כלפי הפלסטינים, שעליהם להתבצע תוך שימור אופציית פתרון שתי המדינות.

הדילמה של נתניהו לא אמורה להיות ארוכה ומטלטלת. הוא זקוק, בדיוק כמו ביידן, למהלך שובר שוויון שיתמודד עם התבערה ברחובות, שלא ממהרת לשקוע. למעשה, גורמים מדיניים בכירים סבורים שהסכם השלום עם הסעודים קרוב הרבה יותר משנראה. לדבריהם כרגע הוויכוח הגדול בין ארה"ב לסעודיה מתנהל על אתר פיתוח גרעיני שהסעודים רוצים בו שליטה מלאה. לעומת זאת, האמריקאים מוכנים להעניק להם את התשתית להכנת נשק גרעיני, אך זאת בתנאי שבוושינגטון ישלטו בפעילותה, מגרגר האורניום הראשון ועד האחרון. הסעודים, כצפוי וכיאות למורשתם, מתעקשים על גינוני בעלות מלאים, בלי התערבות אמריקאית. ניתן להעריך בזהירות כי מדובר בתהליך טבעי של מו"מ, ועניין של זמן עד שיגיעו הצדדים לעמק השווה.

כשאבן הנגף המרכזית הזו תוסר, יהיה ניתן לברך על המוגמר. הנספח להסכם, ראש הממשלה הישראלי, שנדרש מכיוון ממשל ביידן לצעד משמעותי כלפי הפלסטינים בתמורה לנורמליזציה עם סעודיה, יוכל להרים מעט את ראשו מעל הביצה הפוליטית העכורה מאוד שהותיר לו הקיץ האחרון.

לא קשה לשער כי בצעד שייועד גם כדי להוכיח לוושינגטון כי נתניהו צועד בתלם, הוא צפוי אכן לבצע מהלך של הושטת יד לפלסטינים. גם אם זה נשמע בלתי הגיוני, לעומת המו"מ הקשוח של ארה"ב עם הסעודים ולאור מדיניות אפס המעש של נתניהו עד כה עם הפלסטינים, הפעם הזו עתידה להיות פשוטה בהרבה. נתניהו כמו נתניהו ימכור לפלסטינים הררים של מילים ובפועל יעניק להם אפס מאופס. זו אגב, גם צפויה מראש להיות התמורה מהצד השני של המתרס, כך שהשבר לא עומד להיות גדול מדי בקרב שני הצדדים. ויתורים ביטחוניים, לא. צעדים הצהרתיים, בשמחה רבה.

מציאות משתנה

אם המהלך עם הפלסטינים יצבור תאוצה, נתניהו יתקדם ללא ספק לפריש-מיש בתוך שורות הממשלה. הוא משתוקק לראות את גנץ בפנים לא מפני שהוא מחבב אותו במיוחד, אלא שכשגנץ יהיה בפנים, נתניהו לא יהיה זקוק עוד לבן גביר וחבריו. והדרך להוציא אותם היא בהבטחה של הרים וגבעות לפלסטינים.

כל דרדק מבין שאם תעלה התחייבות רשמית להימנעות מסיפוח הגדה המערבית לצד חידוש ההקפאה בהתנחלויות, בן גביר יתאדה החוצה מאליו. הוסיפו לכך את העובדה שהעשרת אורניום וייצור גרעין על אדמת סעודיה הם פניית פרסה ישראלית אדירה, ומתייתרת מאליה השאלה אם יתר חלקי הציונות הדתית יישארו סביב שולחן הממשלה. קשה מאוד לשער שסמוטריץ' וחבריו יאפשרו לבן גביר לבצע מהלך בתוך הבייס הימני, בלי שתהיה לציונות הדתית אמירה משלה.

מהלך אמריקאי־סעודי, ותהא התמורה הישראלית אשר תהא, עם סילוקו של בן גביר משורות הממשלה, הם פתרון עכשווי מצוין לכל צרותיו העכשוויות של נתניהו. ואם הוא מרוויח שתי ציפורים במכה אחת, הוא הראשון לזהות הזדמנויות.

אפשר בהחלט לשער שבחודשים הקרובים ישוחזרו הכותרות שהכרנו מתקופת הסכמי אברהם. אלה ליוו אותנו מאז חתימתם לפני שלוש שנים והבליחו שוב ושוב לאורך זמן. פעם בחריין, פעם מרוקו ופעם איחוד האמירויות. זמן־מסך עם כותרות חיוביות על מהלכים משמעותיים, לצד השגת ההכרה המיוחלת בוושינגטון, הם הדברים שנתניהו זקוק להם יותר מכל.

מלחמת דת

השבוע יצאה סוף־סוף הכנסת לפגרת הקיץ החותמת את מרבית חודשי תשפ"ג. פגרה אולי יש ויש, אך הרוגע ממנה והלאה. השינויים שחלפו על המדינה קיצוניים ומטלטלים. הן בזירה האזרחית־פוליטית, והן בזירה הביטחונית. מומחי ביטחון שמתדרכים את נתניהו מציינים באוזניו כי מאז 2006 לא נשמעו קולות מלחמה בסדר גודל שכזה בגבול הצפון. האם נכונים דברי האומרים כי אויבינו מזהים שסע בעם, ולכן מרימים ראש? האם זו התפוררותה של המדינה וקריסתה הכלכלית, או שמא התחזקותה של איראן היא שמשפיעה? אין לדעת. דבר אחד ברור: הפרובוקציות לאורך גבול הלבנון מאותתות על כוונותיהם של שכנינו הנחמדים בצפון שבסך הכל מבקשים לארגן לנו אטרקציית קיץ מסוכנת, שדורשת הרבה תפילות וגורמת דאגה בלתי מבוטלת.

מושב הקיץ שהסתיים מביא אותנו, שומרי התורה והמצוות, למחשבות רבות. אנו מסיימים למעשה את עיקר שנת תשפ"ג בתקציב גדול וכמה חוקים חשובים שבדרך, אבל עם שסע חברתי שלא היה כמותו מאז קום המדינה. החשבונית, משום מה, מוגשת לנציגות החרדית.

מוטב יהיה לנצל את ימי בין הזמנים, ימי רגיעה, ותחילת חודש אלול בעוד הפגרה שולטת במליאה, והח"כים שוהים מי בצפון הרטוב ומי רחוק עוד יותר – כדי להפנים באיזה מרחב מתנהלים אנו. משום שלעיתים מתעורר רושם שלא כולם הבינו אל נכון מה התרחש כאן בשנה האחרונה.

קחו לדוגמה את ערב תשעה באב. סגן השר מקלב מבשר על שורת הנחות חשובות מאוד בתחבורה הציבורית, שתסבסד בעיקר את הערים החרדיות. שלא בטובתו הוא הצית את האש. קשה לעמוד מול כמויות המשכל של הגאון שבחר בעיתוי שלמחרת ביטול עילות הסבירות, כדי לעמוד ביעדי היח"צ לפוליטיקאי שאותו הוא מייצג. יהיה זה חלש מדי להפיל את התיק על הבוחער הזעצער, משום שהסיפור רחב בהרבה. ייתכן, מי יודע, שדווקא השורות שלפניכם יניעו למחשבה מחודשת את מי שזקוק לריענון בדחיפות. שמא העיתוי הרגוע יאפשר למסר לחלחל רגע אחרי שהאדים שקעו, העננה התפזרה ואיש על כוס גפנו ושלגוניו ישכנו לבטח בנאות הדשא.

האמת חייבת להיאמר. מרבית הציבור החרדי וחלק גדול מהפוליטיקאים המייצגים אותו, לא הבין לאיזו מציאות חיים חדשה נקלענו. כלל עתיק קובע כי אם ברצונך לנצח קרב, הבט ראשית לכל בחזיתות ובזירות, בכלים שאיתם אתה אמור להגיע לזירה, והצטייד בהתאם לאוגדות החמושות שיציב מולך האויב. הגרוע מכל הוא לבוא אל שדה הקרב חמוש בכלי מלחמה שאבד עליהם הכלח.

וכאן כדאי לשים את האצבע על הנקודה הנכונה: הרשימות החרדיות צעדו לבחירות האחרונות שלובות זרוע עם נתניהו. כריתת הברית עם שנוא נפשם של השמאל והמרכז החילוני כרוכה בדרך כלל במחירים ידועים מראש, שכתבנו עליהם לא מעט בכפולת עמודים זו. אלא שהתוצאות הביאו שיכרון כוח חרדי. הנציגים הנבחרים מצאו את עצמם באיוש משרות לכולם כולל כולם, למגָדול ועד אחרון הזוכים בפיס הנורווגי. לא מכבר פגשתי סגן שר חרדי שהתפאר בפניי כי הוא מחזיק בשנים עשר עוזרים ויועצים. מברוק. שלל פנטסטי.

אלא שבעוד חברינו עסקו בחלוקת השלל ונשאבו למלאכת מילוי המשבצות לאורך ולרוחב, נחטפו הממשלה והקואליציה בידי יריב לוין, שהביא איתו רפורמה משפטית שייתכן מאוד שהיא מאוד מוצדקת וייתכן אולי שלא, אך זה נושא לדיון אחר. רק שההתנהלות של לוין הייתה רשלנית וחובבנית. הוא היה הטריגר להעלאת מפלס הזעם של ארגוני שמאל, מנגנונים של ברוני ההייטק והקבוצות נוטפות השומן בחברה הישראלית, שהאהבה לנתניהו מעולם לא הייתה מנת חלקם, אלה ניצלו את חוסר הבנתם וטמטומם של יריב לוין ושמחה רוטמן, שני אדריכלי הרפורמה המשפטית, כדי להלהיט ולעורר את הדוב החילוני מרבצו ובמילים אחרות: כדי לפתוח במלחמת אזרחים על בסיס דת.

מלחמת דת. אם נעלעל בדפי ההיסטוריה לפחות במאתיים השנים האחרונות נשענו המהפכות הגדולות ביותר על רקע הסתה מתוחכמת מצד מנגנונים שידעו להשניא מיעוטים ולסכסך בין ציבורים. לא צריך להפליג עד לאירופה של שנות השלושים במאה הקודמת, כי אנו רואים זאת מתרחש בכל רחבי העולם. כך זה עובד בכל המדינות. להסתה ולהסברה יש משמעות.

כל אותם מנגנונים ארבו לנו מעבר לפינה בלי שהבחנו בקיומם. עסקנו בחלוקת השלל ולא ידענו שאהוד ברק ושקמה ברסלר והקבוצות שלצידם צברו עשרות מיליוני דולרים בצד, הקימו מערכים משומנים היטב, גייסו פעילים, שכרו משרדים והובילו קו ברור של הפחדה בהפצת פייק־ניוז שתפס היטב על רקע ההסתה המתוזמנת והחזרתית: המדינה עומדת לקרוס. הם לא הסתפקו בכך והחלו להקריס את המדינה על יושביה: הפכנו למצורעים בזירת ההסברה הבין־לאומית, הפגיעה הגיעה אל הכלכלה באדיבותם, והפגיעה במדינה הובילה למרי שבסיסו וכותרתו הם נתניהו. המשוואה היא אובדן הדמוקרטיה והכבשה השחורה עם השטריימל והפאות הם החרדים שבוזזים את הקופה. כל זה קורה בעידן של יוקר המחיה וכלכלה עולמית מקרטעת, כשהכיס ריק וכואב. וכמו בגלויות, היהודים אשמים בכל. גם החרדים, איכשהו, הפכו לאשמים בכל המתרחש בישראל.

תסמונת בת היענה

הבעיה הייתה שבחורף תשפ"ג פספסו ראשי המפלגות החרדיות את האירוע. שוחחתי איתם שוב ושוב, והם דיברו בזלזול על המפגינים ועל מי שמאחוריהם. היו בטוחים שמדובר באירוע של שבוע-שבועיים. גם כשזה נמשך הם חזרו על סיסמאות עבשות וממוחזרות, כאילו מדובר בארגונים פרו־פלסטינים, אוסלו ועוד, ולא ביריבים עם מנגנון משומן ועשיר של ברוני הייטק עם שמאל קיצון שרצו מהר הרבה יותר משניתן היה לשער.

הארס טפטף ברשתות החברתיות ועבר עד מהרה למרבית כלי התקשורת בישראל, שהפכו מגויסים למטרה. המתקפה האסטרטגית שטפה בשיטתיות את מוחם של מיליוני חילונים שהחלו להאמין בכל נימי נפשם שהדמוקרטיה אובדת, המדינה קורסת, וגרוע מכך: במקביל להתמוטטות הזו, כמה מאות חרדים חברו לעטיני השלטון, הללו מעמיסים עגלות בכספי הקופה הציבורית והסוסים דוהרים לבתי הרבנים ומשרדי המוסדות כדי לפרוק את הסחורה בכספות הנכונות.

עם אנטישמיות והאשמות שווא כבר התמודדנו בעבר. העניין הוא שהרפורמה וההתנהלות הכושלת של מוביליה, לצד חוסר התגובה של הממשלה, שהייתה עסוקה מאוד בהתעלמות מהמתרחש, הובילו מיליונים של צעירים וצעירות בישראל, שהפכו משוכנעים בכל ליבם כי המדינה הולכת לאבדון. זו המציאות שהתקבעה בקרבם ואין דרך להתכחש לה.

אמור מעתה, לא ברק וברסלר עומדים לעומתנו. החילוניות, היא־היא שניצבת ומתריסה מול החרדים, הדתיים והמתיישבים, ומכריזה בקול הבוקע מגרונם של מיליונים: אין לנו עוד קשר איתכם. לא אחיכם אנחנו. לכו לדרככם. הבה נפעיל מנגנוני הפרדה ככל שיתאפשר. אלה המסרים החדשים של המחאה.

וככל שהפוליטיקאים החרדים המשיכו להתחפר בתוך השוחות ולא להבין את האקסיומה החשובה ביותר בפוליטיקה הישראלית: אי אפשר להשיג הכל בכוח הזרוע. צריך לגייס תמיכה, אמפתיה ולגיטימציה לכל מאבק – כך הלך מצבם של החרדים והורע בדעת הקהל.

חשוב להפנים: זו לא העת להשיג דברים בכוח כפי שנהגו עד כה נציגי הציבור החרדי. כל הטבה למגזר שתגיע שלא בהסכמות אלא בניצול הזדמנות רגעית, תתהפך עלינו. ‏בהחלט יש פגמים רבים במערכת המשפט, והמגזר החרדי הוא עדיין מיעוט שנאבק על קיומו. אבל צריך להיות שוטה מופלג כדי ‏להשיק את חוק יסוד לימוד תורה – חוק צודק מאין כמותו – בעיתוי מתריס; או לנופף בהטבת תחבורה למגזר החרדי במקום להציג קריטריון ענייני. ‏המשאבים הם של כולנו, קופת המדינה היא אחת. בנקודת השפל שאליה הגענו יש רק אפשרות אחת: הסכמה.

 גלות בין יהודים

בקרוב מאוד יעמוד חוק ‏הגיוס על הפרק, והנציגים החרדים יעשו טעות קשה אם ינהלו את הנושא הזה בשיטת לוין. ייתכן מאוד שמצבו המשפטי של נתניהו וסיטואציות נוספות, גרמו לנציגים להרגיש שבספינה הטרופה הזו כדאי להם להצטופף בחדר המלחים עם נתניהו, להעניק לו חיבוק חם ולהעביר איתו בנשימה אחת סוללה של חוקים, שאולי מזכירים את ימות המשיח אך רחוקים מאוד מהגאולה. אין ערך יהודי, חשוב ככל שיהיה, מלימוד התורה ועד שמירת השבת, שאפשר להעביר ללא הסכמה של הצד השני. כל עוד, יגידו החילונים, פגעתם לנו בסבירות, הרי שכביכול פגעתם בשבת ובכשרות שלנו.

במציאות המרה שנוצרה, כשיהודים חרדים לא יוכלו עוד לצעוד בכל מקום שבו יחפצו, אפשר לנקוט בשתי גישות. האחת גורסת כי יש לנצל את כל מה שאפשר כל עוד אנחנו על הסוס. להעביר חוקים ותקנות ככל שנוכל. והשנייה, מדברת על הסכמה ציבורית בכל מהלך. לא רק פוליטית. דעת קהל יכולה להתהפך על המפלגות והאישים והציבורים ולהיות מסוכנת ביותר לציבור החרדי.

גדולי הדורות אמרו לא פעם כי גלות בין יהודים קשה היא אף יותר מגלות בין גויים. אחינו הפכו לשונאינו ומנדֵינו, הם לא מוכנים לשמוע על כל הטבה לחברה החרדית או מערכת חייה. אין להם שום הבנה מדוע עליהם לפרנס את הציבור החרדי. סוג של מרד בין המגזר היצרני־חילוני שהוביל לקרע שכמותו טרם היה. עד כדי כך, שהקשר הנוכחי בין הציבורים במדינה הפך לכזה שדורש את כתיבת מגילת היחסים מחדש.

אינני יודע על מי מוטלת האשמה, ואם התנהלותו של לוין בגיבוי חרדי היא שהובילה למצב הזה. אולי איננו יודעים לדבר בשפה החדשה המותאמת לזמנים החדשים שהגיעו וזו העת להתעורר. אבל דבר אחד ברור: על הגישה הישיבתית, שגורסת כי הכל יעבור בתוך זמן קצר ואפשר להמשיך הלאה בלי להביט לעומקו של השבר הציבורי המשסע את העם, לחלוף מן העולם.

שיח חוצה מגזרים

ויש לקח נוסף שעלינו ללמוד מהעונה הבוערת שאנו נמצאים בליבתה. בלי תקשורת עם העם, נשיג רק שנאה ועוינות שתצר את צעדנו מלכת ברחובותינו. אחרי יותר משבעים שנות חיים משותפים, עלינו להשכיל לשבור את כיסי הבערות והמרידה בכל מה שריח יהדות נודף ממנו, באמצעות הסברה נאותה.

נדמה לעצמנו מה היינו עושים אילו היינו מתגוררים במושבה בארה"ב, באירופה או בדרום אמריקה. כלום היינו מעזים להצניח דרישות בלי לנהל מערך הסברה? עלינו להבין שזהו בדיוק המצב עכשיו. אינם דומים בני הדור הנוכחי לדורות הראשונים של החילונים, שהתגוררו לצידנו בארץ. כרגע אנו מתכתבים עם ציבור רחב שלא מבין כלל מה אנו מבקשים ומדוע.

המלחמה המתנהלת שמרכיב חשוב בה הוא הדת, היא מלחמה על הזהות, וטעות תהיה לחשוב שהיא תתנהל בין ארבעת קירות הכנסת. זירתה היא ברחובות, ברשתות ובשיח הנכון עם העם, שרוצה להבין מדוע החינוך, השבת, הכשרות והתורה יכולים להביא את החיים לרמה ערכית נעלה יותר, כזו ששווה יהיה לוותר בשבילה ולהקריב עבור אותה איכות.

רק לאחר שיד אמונה על המלאכה הזו תבצע אותה, יהיה אפשר להתחיל לחשוב אם לעשות מהלכים פוליטיים וכיצד.

לא החילונים בלבד מחזיקים בדעה כי צריך לשנות את המשוואה הקיימת. מצד אחד ניצב הציבור החרדי, הדתי והמסורתי החזק עם שליש מהציונות הדתית, ומולו שמאל, מרכז ורוב הימין החילוני בישראל, לצד שני שלישים מהציונות הדתית – מגבעת שמואל וצפונה – שחושבים שהחרדים הפכו לנטל על החברה, והדרישות שלהם הזויות.

אין כאן קריאה חלילה לוותר על הכוח הפוליטי. אלא שיש להשתמש בו לאחר שהשתלבנו בשיח ובהסברה הנכונה, בדיבור ישיר עם מנהיגים, סופרים ומובילי דעה מעבר למתרס. רק כך אפשר להפוך אפילו את חוק הגיוס לכזה שיזכה להסכמה חוצת מפלגות; שמיליוני אזרחים יבינו את הערך שמאחורי הדיחוי. בלי ניהול נכון של ההידברות אין אפשרות לבקש מהם לשאת בנטל ולהעביר מתחת לאפם ועל חמתם כל חוק שנחפוץ. כי ההמונים הללו דורשים תשובות ברורות, ואם אלה לא תתקבלנה, לא חסר להם כסף למחאות שכמותן לא ראינו; יש להם אפשרות להכריז על מרד מיסים בגיבוי תקשורתי ומערכת המשפט; והם יכולים למצוא עוד ועוד דרכים להביע את מחאתם תוך הבערת הרחובות ברמה שלא הכרנו. חבל שנבין זאת רק כשיהיה מאוחר מדי.

אין בידי תשובות לכל השאלות. אינני מתיימר גם להציב כאן דרכי פעולה באופן אופרטיבי. אך דבר אחד ברור: מה שנכון היה בעבר, אינו נכון עוד במצב הנוכחי. ועל כן, אלה הם בדיוק הדברים שהאורים ותומים של דורנו, גדולי ישראל, יצטרכו לתת עליהם את דעת קודשם וחכמת תורתם. לפתחם יש להטיל את השאלות הקשות שמעורר המצב ומפיהם יש לקבל הכוונה כיצד לפעול בתנאים החדשים שהתפתחו.

ובינתיים, עד שראשי המפלגות יתעוררו ויבינו שזה המקום לפקוד את הקודשים־פנימה, ומשם לשעוט אל שורה של ישיבות אסטרטגיות לניתוחי מצב באותה רצינות שהם עושים זאת בערבי בחירות – על הנציגים הפוליטיים החרדים מוטל לפקוח עיניים, לקרוא את הכתובת שעל הקיר ולהפסיק לזלזל באינטליגנציה של מיליוני אזרחים בהצעות שנונות וכותרות מרעישות, שרק גורמות לציבור החרדי כולו להתכווץ לעומת שיאי הנבונות הנובעים כמעיין המתגבר. תפקידם של נציגי הציבור לעת הזאת הוא לתת את הדעת על הצעדים הבאים, ולא לעשות את הדברים שנעשו בעבר באותם כלים עתיקים ולצפות לתוצאה שונה.