בבית הכנסת כולם מכבדים אותו, נותנים לו 'שישי', אבל מבחינת התורה ראוי למכור אותו לעבד. ###הרהורים##
כל הקטסטרופה הזו התחילה בגלל כמה גרגרי תורמוס.
רוכל אחד התייצב בשוק עם דוכן של אותם גרגרים זולים. אף אחד מהם לא שווה אפילו פרוטה. ומה שקרה בהמשך היה מצחיק ועצוב. כל אחד שחלף ליד הדוכן 'פילח' רק גרגר אחד. לא משהו שאפשר לדבר עליו בדין תורה. בסופו של יום הדוכן חוסל, הרוכל חזר הביתה בהפסד.
לפי דברי חז"ל, כמה סיפורים כאלו הובילו בסופו של דבר לחורבן העולם, במבול.
במובן מסוים, גזלת התורמוסים, עדיין קיימת בכל מיני מחוזות מסוימים. מיני גנבות קלות, שאנשים משום מה מקילים בהן ראש. גם כאלו שמדקדקים בכל עניין אחר.
כל רב בישראל מכיר את השאלות הללו. אנשים שמבקשים להורות לעצמם היתר ולהציל עוד כמה שקלים בעולם הזה. בהרבה מהמקרים, כאשר אני נשאל שאלות ממין זה, אני נוהג לספר את סיפורו של אותו סייד שהגיע אל רבה של ירושלים, ה'אמרי בינה', הגאון רבי מאיר אוירבאך מקאליש, ושאלתו בפיו. הימים ימי הרעב והדחק של ירושלים, ואותו סייד מצא תחבולה שתוכל להוזיל את עלויות עבודתו. כשהוא מכין את הצבע, מערב את הסיד עם שמן-הקיר, הוא יכול להוסיף חומר זול יותר. איש לא יבחין בכך.
ה'אמרי בינה' עצר אותו באמצע ההסבר והחל לדבר עימו על הצד הטכני של שני לוחות הברית: "עשרת הדיברות היו חרוטים על הלוחות, מצד אל צד. אפשר היה לקרוא אותם מכל צד. היודע אתה מדוע? כדי ללמד אותנו שלא משנה איך נהפוך את התורה, 'לא תגנוב' תמיד יישאר 'לא תגנוב'".
לא לחינם אמרו הקדמונים, שהכל תלוי בזהירות הזו. בספר 'קב הישר' נטבע כלל: "עיקר היראה והצדקות היא בממון, וכל אדם שמתנהג ביושר וממונו בכשרות, זהו צדיק גמור".
הזהירות בממון-חברו הפכה במרוצת הדורות לסימן ההיכר של יהודי ירא חטא. אין לך עוד אומה בעולם שככה תדקדק ברבעי פרוטות, רק כדי שלא להיכשל בגזל.
והכל תלוי בחינוך. מפיו של דודי ורבי מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמעתי, שפעם פנו אליו אנשי חינוך שביקשו 'לייעל' את סדרי הלימוד בחיידר. בכל הדורות נהגו להתחיל את לימוד הגמרא בפרק 'אלו מציאות' שיש בו מעט קושי, והמלמדים החליטו שכדאי להתחיל בלימוד קל יותר, ממסכת ברכות.
"אל תשנו", אמר להם הגרש"ז. "המחנכים הקדמונים שהנהיגו את הסדר הזה, לא היו פחות חכמים מכם. גם אני חשבתי על העניין הזה – מדוע מתחילים הילדים דווקא ב'אלו מציאות'. והגעתי למסקנה שיש כאן מסר חשוב: עיקר יראת השמים היא להיזהר בממון חברו". ואת המסר הזה חשוב להחדיר בילד מיד בתחילת לימודו, שווה לגרום לו מאמץ, העיקר שידע שממון של מישהו אחר זה 'אש'! גם אם הוא מוצא מציאה לא הכל מותר לו.
יש בחינוך לזהירות בממון הזולת הצלה לדורות, משום שהגזלן מעביר את תכונותיו השליליות בירושה. והיו בעלי המוסר מספרים על מעשה הונאה שאירע באחת מערי ליטא. אדם בעל כישרון הצליח להונות את הבנק המקומי, ובעורמה הצליח לגנוב הון רב. כשסיפרו על כך התלמידים לרבם, הסבא מסלבודקה, אמר להם: "אתם חושבים שהגנבה הזו החלה אצל האיש הזה? כלל לא! זה התחיל אצל סבו שהיה צריך להגיד ווארט, והוא הביט בספר כלשהו ואמר אותו שלא בשם אומרו. התכונה הזו של שימוש מתוחכם בממון הזולת עברה לבן, שכבר גנב כבוד שלא הגיע לו, ומכאן עברה לנכד שפיתח אותה להונאת בנק".
יהודי אחד הגיע אל מרן ה'חזון איש' ובישר לו בשמחה שבתו התארסה עם בחור תלמיד חכם וירא שמים. ה'חזון איש' הקשיב ואמר: "אני משער שבחנת אותו ומכך למדת שהוא תלמיד חכם. אך מנין לך שהוא גם ירא שמים? וכי כבר יצא לו להתעסק בחייו בענייני ממון?"
דבר מבהיל כותב הגאון הנודע רבי יעקב עמדין: מפני מה אין בדורות שלנו הצלחה בתורה כבדורות עברו? כי הספרים של זמננו, יש בהם 'אבק גזלה' של הונאה וכיוצא בו. וכבר קדמו ב'ספר חסידים' שכתב: "אחד היה חוטף מחברו בראש השנה (ספר) תפילות שכתוב בהם 'זכרנו' והתפלל בהם. אמר לו זקן אחד: 'ובוצע בירך ניאץ ד". אמר לו: 'אם כן מה אעשה?' אמר: 'תבקש ממנו להשאיל לך התפילות ותתפלל שנית, כי התפילה הראשונה לא עלתה לך".
אם מחפשים דוגמה לעניין שהתורה החמירה בו ובני אדם מורים בו קולא, הרי זה עסק דיני ממונות. והיה מרן ה'חפץ חיים' מלמד לתלמידיו את המסר: "צאו ולמדו: אם יספרו לכם על יהודי שנשא אישה נכרייה, הרי תתרחקו ממנו ותוקיעו אותו, ובצדק. לעומת זאת, כששומעים על אדם שלווה ולא משלם, כנראה זה לא ימנע מאיש לחלוק לו כבוד ולהעלותו לתורה ל'שישי'".
בתורה הקדושה לומדים שגנב שאין לו לשלם, מוכרים אותו לעבד ואדונו רשאי לחייב אותו לשאת שפחה כנענית – וכל זאת כדי להחזיר את תשלום הגנבה. הרי שלפי השקפת התורה, חייבים לחיות שש שנים עם שפחה כנענית ולהוליד ממנה עבדים ובלבד שלא יישאר בידו ממון חברו שלא כדין. עד כדי כך.
גדולי עולם כל כך החמירו בכל ספק קל של ממון הזולת. על המשגיח רבי אליהו לופיאן מסופר, שפעם ראו אותו מתעכב שעה ארוכה בקידוש בר מצווה שנערך בבית הכנסת. הוא המתין עד לסיום האירוע ואז ביקש שיקראו לאימו של חתן הבר מצווה. כשבאה, אמר רבי אל'ה: "אני צריך לבקש מחילה. כשעשיתי קידוש ידיי רעדו, ונשפך יין על המפה". וכשהאם הנרגשת השיבה שהיא מוחלת, ביקש רבי אל'ה שתמחל גם לכל המשתתפים שלכלכו וכבר הלכו להם.
וכיוצא בדבר מסופר על רבי איסר זלמן מלצר, שבימי המצור על ירושלים הזהיר את זוגתו הרבנית שבשעת חלוקת המים לא תסכים לאף אחד ולא תעקוף את התור. "לפעמים", הסביר, "לא כולם מוותרים ויש כאן חשש גזל". ומכאן אזהרה לשים לב בכל מיני תורים בחנויות, כאשר לפעמים אדם מבוגר עוקף ילד קטן או גדול, וזהו גזל שאין לו השבה.
וכאשר נסע פעם ה'חפץ חיים' עם ר' אברהם העגלון מראדין, שפך העגלון את מר שיחו. הוא סיפר שבאחד הימים מת סוסו הטוב, וכל אנשי העיר אספו נדבות עבורו כדי שירכוש סוס חדש אך הרבה פחות יעיל. "רבי", התאונן, "מה חטאתי שאני צריך לסבול?"
השיב ה'חפץ חיים' ורמז שלפעמים בשמים מדקדקים עם עגלון שאינו עומד בדיבורו על המחיר, או על סוסיו שמלחכים בשדות זרים. "אם תבדוק ר' אברהם, ודאי תמצא שיש מה לתקן".
"הבנתי רבי", השיב העגלון, "אך יש לי שאלה. הרי הרבי ודאי לא חשוד בזה, ואיך ייתכן שבשנה שעברה נגנבה פרוותו של רבנו?"
"גם לרבנים", השיב ה'חפץ חיים', "יש כישלונות. לפעמים נמכרים ספרים שלי שיש בהם פגם או השמטה. כל הייסורים שלנו, הם כפרה על אותו עניין".
מי ייתן ונזכה להישמר.
