"כי אני השם המעלה אתכם מארץ מצרים" (יא, מה).
"'תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלי העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאים בשרצים כמו מצרים וכנענים – דיים'.
"בוא וראה מה גדול כוחה של פרישות. ומה אם ישראל אין מטמאין עצמם בשרצים המאוסים בלאו הכי ואינם צריכים להתאמץ כדי להינזר מהם, בכל זאת די להם בזכות זו כדי להיגאל משעבוד מצרים הנורא, קל וחומר כשהם נמנעים ומזירים עצמם מאיסורי מאכלות ערבים ומתוקים" (הגרי"ל חסמן בספרו 'אור יהל', מלוקט מ'לקח טוב').
כשאמא שלי הייתה ילדה בחו"ל היא למדה בבית הספר הכללי והשלימה יהדות ב'תלמוד תורה של יום ראשון'. היא חונכה להזמין אליה חברות ולעולם לא להגיע אליהן, היא ידעה שלא מתכבדים מהן בהפסקות, ולא יוצאים איתן לחנויות של גלידה. האמת שאמא שלי לא קנתה גלידה גם בלעדיהן, לא יצאה למסעדות ומעולם לא ראתה מזון קנוי נכנס הביתה.
כשהיא נישאה עם אבא שלי, הכינו סבא וסבתא את סעודת החתונה בעצמם. הם עמלו עליה חודש ימים. מאות מנות גורמה מפוארות עם כל הפרטים הכי קטנים. כולל עוגת חתונה בת כמה קומות שצריך היה לפרק את דלת הכניסה כדי להוציא אותה מהבית…
הם לא היו היחידים. כל מי שרצה לשמור על כשרות בחו"ל בשנות החמישים והשישים היה צריך להימנע ממאכלים טובים וטעימים לשם שמים.
אבל אני כבר נולדתי על אדמת הקודש של ארץ ישראל, והאדמה הזאת מצמיחה לנו כל יומיים, בכל רחוב, גלידריה חדשה, חנות ממתקים מפתה, פיצרייה אלופה וקונדיטוריה אין כמוה, והכל כשר למהדרין. כבר אין צורך להימנע משום דבר.
והנה מגיע מוצאי פורים לביתי, ונראה כמו התקפת סוכר מרושעת מאוד.
הארונות מלאים באריזות של עוגיות, ופלים, שוקולדים, משקאות קלים וכל מה שמכרו במבצע בסופר הקרוב לביתנו. המקרר מלא בשוקו מכל הסוגים, ובכל חדרי הילדים שקיות גדושות של משלוחי מנות אישיים.
אני מכינה קפה והולכת כמו צייד רעב לחפש עוגה או שוקולד (בעדיפות למשהו עם קרם נוגט).
אני מוצאת. חטיף שוקולדי מעולה מפרפר בין ידַי. נכנע בקלות. נותן לי לפתוח אותו ברגע אחד.
משהו פנימי מתחיל לדבר אלי. להפציר, להתחנן, לבקש על נפשו שאולי עדיף להוציא תפוח מהמקרר במקום לאכול את השומן-סוכר-חומרים הזה.
אבל לתפוח אין יחסי ציבור. הוא שוכב בפנים ירוקות במקרר, וצריך גם סכין כדי לחתוך אותו, והשוקולד מבריק ומחליק וטעים-טעים.
לא כדאי לך, מנסה שוב הקול ההוא. אכלת מהדברים האלה בכמויות עצומות. זה לא בריא לך ולא נכון לך. תתגברי כבר.
זה הרגע שבו אני אמורה למחוק את הטקסט ולחפש משהו אחר לכתוב עליו. איך דילמת התפוח-שוקולד, הכי צפויה ויום יומית, יכולה להתחבר עם "והייתם קדושים"?
"ואם על פרישה מדברים אסורים כך, מה גדולה ועצומה, אם כן זכותו של המונע עצמו מלמלא תאוות ליבו ורצונו בדבר היתר שאין שום איסור באכילתו וכל כוונתו היא לשם שמים" (שם).
אני נותנת למילים לזלוג לתוכי. מי רוצה לאכול נחשים או לטאות? למי מתחשק להכין ארוחת ערב מרמשים? מי מרגיש תשוקה עזה לטעום עכבר או עכביש?
ובכל זאת כותבת התורה שזכות ההימנעות מהטומאה המאוסה הזאת היא זכות שרק בגללה היינו ראויים לצאת ממצרים. קל וחומר אם האדם מתנזר ממאכלות אהובים וטעימים לשם שמים.
האם ההימנעות מהשוקולד והסוכר המזיקים היא לשם שמים? לשם מה אנחנו נלחמות בחירוף נפש מול עוגות ועוגיות ופסטות מוקרמות ומנות אחרונות שוות? באמת לשם שמים, או לשם הגזרה והחצאית מלפני שנתיים זיכרונה לברכה?
אל תיתממי, לועג לי קול פנימי, כל הנשים בעולם נאבקות בקלוריות, כל מי שלא חוותה רעב או מצוקת קיום עסוקה בזה. ואף אחת לא עושה את זה לשם שמים. אולי להפך, גברתי הכבודה.
אני עוצרת בשקט את כל רעשי הרקע שלי ושואלת מבפנים מה רצון השם. האם רצונו שאוכל עכשיו שוקולד גדוש חומרים תעשייתיים, שמזיק לבריאותי מכל כיוון שמסתכלים עליו? האם רצון השם שאיראה כעורה וחסרת צורה? כבדה ונעדרת אנרגיות? לא. אין זה רצונו יתברך. רצונו שאתגבר. שאלחם ביצרי, שאקריב את תאוותי על מזבח רצון השם.
כשם שאפשר לאכול לשם שמים, כך אפשר שלא לאכול לשם שמים. הכל תלוי בכוונה הפנימית שלי.
ריבונו של עולם, מי מעכב בעדי לאכול את חטיף השוקולד הזה? הוא כבר כאן, מרחק זרת ממני, אבל אני רוצה לעשות רצונך בורא עולם! וזה אומר לשמור על בריאותי. להיות שמחה, נאה ומלאת כוח לעבודת השם בכלל ולעבודת האימהות שלי בפרט. אני רוצה לנצח את היצר הזה…
"לפי זה יש לנו עצה נפלאה לאדם השרוי בצרה, רחמנא ליצלן: יידור נדר להימנע מלהשׂביע תאוות נפשו בדבר המותר לו, ובזה מובטח לו זכות גדולה להיוושע" (שם).
אני יכולה לחשוב על שם לרפואה, על ילד שלי שצריך סייעתא דשמיא מיוחדת ועל בקשה גדולה שאני נושאת בליבי. זו לא רק דיאטה נשית, גחמה חולפת. אני יכולה להפוך את הרגע הזה למרומם, למאבק אמיתי בתוך ליבי. הכל משתנה. יש לי כוח אין סופי.
אני מחזירה את השוקולד ומוציאה תפוח. לשם ייחוד קודשא.
"מה שמסיים כאן הפסוק 'והייתם קדושים כי קדוש אני' כי יסוד הקדושה הוא הפרישות וההתבדלות מהבלי העולם הזה" (שם).
עכשיו יש בי קדושה. אם ניצחתי, אם התבדלתי והתרחקתי, התקדשתי.
