מבעד למילים היפות ולהודעות האמיצות המונפקות מאזורי הלחימה, דווקא בשבוע החמישי למערכה עלינו להודות כי מלחמת הקוממיות השנייה שפרצה בשמחת תורה, היא הסבוכה והקיומית ביותר שנקרתה לפתחה של מדינת ישראל.
ככל שנחשפים למידע ישיר וקרוב יותר למוקדי ההכרעות, החרדה מתפשטת. ספר התהילים נפתח שוב ושוב. מדיוני הדרגים הבכירים ביותר עולה כי המלחמה שנכפתה עלינו מחזיתות כה רבות, היא הסבוכה והמורכבת שידעה ישראל אי פעם. אם לא יתחולל נס, אין כל דרך להיחלץ מהסבך.
הרבה לפני הדילוג בין הזירות השונות: עזה, לבנון, סוריה, ירדן, תימן, הרשות הפלסטינית וערביי ישראל, הפיקוד העליון – החל מהדרגים הפוליטיים והמדיניים ועד לבכירים הביטחוניים – מקבל את ההחלטות המבצעיות כשהנוכחים כולם מודעים לכך שהם מנהלים את פרק הסיום בקריירה שלהם. לא רק ראש השב"כ, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד דרום וכל אותם קצינים בכירים שמבינים כי בשש אחרי המלחמה יזדכו על הציוד וישובו לביתם לפנסיה מוקדמת; גם השרים ומקבלי ההחלטות לא יישארו סביב שולחן הממשלה. במוקדם או במאוחר הם יהיו צריכים לפנות את השטח לאחרים, והדבר מקשה עוד יותר על יכולת התמרון שלהם בישיבות המכריעות.
על מעקב אחר החלטות שמתקבלות באווירה כזו להיות כפול ומכופל. לא מן הנמנע שיהיה מי שיבקש לאשר פעולות פופוליסטיות, כדי לחתום באמצעותן את פרק השירות שלו. ובסבך המערכה, פופוליזם הוא המצרך האחרון שאנו זקוקים לו.
דוגמאות לתסבוכת שבה נתונים מקבלי ההחלטות אינן חסרות. בעוד שלא מעט אנשי ימין תופסים את משלוחי המשאיות ההומניטריות לעזה כטעות שאותה יש לתקוף ללא הרף, לנגד עיני מי שחתומים על ההחלטה עומדים מיליון עזתיים מגורשים. אם אלה יישארו ללא אוכל, דלק ותרופות, ערוץ החימוש האמריקאי ייסגר והאשראי הבין־לאומי לפעולות הישראליות ברצועה יסתיים. למרות התבטאויות חריפות של בן גביר וליצנים אחרים, יש להיות ערניים לשיקולים הרחבים שעל הכף.
קחו את הפשיעה הלאומנית הגוברת ביו"ש דווקא מצד פעילי ימין קיצוניים. אם בימי שגרה יש מי שמגיבים במשיכת כתף או בהבלעת חיוך, עתה יושב על ראשם של המדינאים והביטחוניסטים דוד אמריקאי חביב שעונה לשם אנטון בלינקן, שהגיע במיוחד ארצה. בשבוע האחרון, חבית חומר הנפץ של איו"ש, כך מתברר, מעסיקה ללא הרף את האמריקאים. אלה דורשים שלא להגיע למצב של עימות מול ערביי יו"ש, בעוד הימין הקיצוני חש כי הותרה הרצועה.
כך גם, נכון לרגע זה, הרשות הפלסטינית נלחמת עם ישראל, יד ביד, במיגור קיני החמאס באזורים שבשליטתה. ובדיוק עתה שר האוצר סמוטריץ' מסרב להעביר את המיסים שמגיעים לה דרך מערכות בנק ישראל, בטענה כי הרש"פ תומכת במעשי הטרור. נכון, מאוד לא פופולרי להעביר כספים לרשות. אבל אלה הפרטנרים היחידים של ישראל, כרגע. וזה עוד לפני שהזכרנו את ערביי ישראל שעדיין מחוץ לאירוע.
לצד זאת, יש משוואות נוספות שהקודקודים הבכירים ביותר מתקשים לפתור. לעת עתה, פועלי בניין פלסטינים אינם נכנסים לישראל. עזבו את ענף הנדל"ן לרגע. מה יעשו מאה וחמישים אלף הפועלים? ישבו על נרגילה וישירו 'התקווה'? ומה אם אכן יפוטרו המוני ערבים-ישראלים ממקומות עבודתם? מהלך כזה ידחוק אותם לפינה. די אם ניזכר כמה הזהירו אותנו שאנו בדרך ל'שומר חומות 2'. פתיחת זירות נוספות על הקיימות, תהיה טעות אסטרטגית.
מצד אחד נדרשת רגל חזקה מאוד על הגז. מלחמה במעוזי הטרור הרצחניים, ללא פשרות. מצד שני הרגל השנייה ממוקמת אף היא על הבלם, במטרה לברוח משזירת כל נימה של פופוליזם בהחלטות המתקבלות. זאת מתוך תקווה עזה לניסים בכל החזיתות, ובתפילה שהגבול הצפוני יישאר, למִצער, במצבו הסטטי הנוכחי. ועוד נגיע לגבולות הצפון בהמשך.
מסר לאויבים ולידידים
את המלחמה הזו מנהלים חמישה. רה"מ בנימין נתניהו, יואב גלנט, בני גנץ, גדי איזנקוט ואריה דרעי. לצידם יושבים כל ראשי המערכת הביטחונית. רון דרמר נחשב גם הוא כגורם חשוב בקבינט המצומצם, אך הוא פעיל בעיקר מול ארה"ב.
הנס של עם ישראל הוא דווקא בנוכחותם של איזנקוט וגנץ בקבינט. לא מפני שהם חכמים מאחרים, אלא משום שאחרי השסע החברתי שהתחולל בישראל בחודשים האחרונים – אף אחד מהקצינים והטייסים לא היה יוצא לקרב אילו משלחיו היו סמוטריץ' ובן גביר.
רק בהסכמות רחבות אפשר להורות על הפצצת בית שבו שוהים עשרים נשים וילדים, כדי לחסל חמישה מחבלים.
הדינמיקה בין החמישייה טובה מאוד. נתניהו אומנם מוביל, אבל גנץ מתפקד כמעין ראש ממשלה מקביל. הוא חובר לכל החלטה ומעמיק בה. חי את התוכניות. הניסיון של איזנקוט בולט, למרות המתח מול גלנט. לאחרון יש הניסיון שלו, אך הוא מביא איתו לא מעט ישראליות שכוללת זחיחות אין־סופית, מבט שבֵע, ואין־ספור חשבונות קטנוניים מהעבר.
הבנה אחת מקובלת על כל חברי הקבינט: אם ישראל חפצה להתקיים, עליה להפיל מכת מוות מוחצת על החמאס, יהיה המחיר אשר יהיה.
ההסבר פשוט: כל ידידי ישראל במזרח התיכון, ממצרים ועד סעודיה, התעוררו בתדהמה בבוקרו של שמחת תורה. אם ישראל איננה מעצמה ביטחונית עולמית (אחרי רוסיה), כפי שהעולם חשב על אודותיה, לא בהכרח כדאי להיות לצידה ולחבור אליה.
מסיבה זו על ישראל לפעול בעזה במדיניות של 'בעל הבית השתגע'. והיא אכן, כך נראה, תעשה זאת בחודשים הקרובים, כאשר הלוואי והמחירים לא יהיו בנפש, אך בוודאי יהיו כרוכים בממון רב. ישראל חייבת להעביר מסר לאויבים כידידים: איתנו לא מתעסקים. להשיב את הכוח וההרתעה. משום שכרגע, בעיני העולם הערבי, מדינת ישראל העוצמתית הפכה ליצירת פליימוביל קלה לפירוק.
בין אחריות לאשמה
בראש פירמידת מקבלי ההחלטות ניצב נתניהו. עליו לשאת על כתפיו את התיק הענק שנפל לפתחו. וכאן המקום לחדד. יש אחריות, ויש אשמה. נתניהו מתבלבל ביניהן. האשמה כמעט אינה מוטלת עליו. האחריות, היא של מי שעומד בראש.
למעשה, לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון גלנט ידעו דבר וחצי דבר על המתרחש, עד שש וחצי בבוקר שמחת תורה. גלנט שהה בביתו שבזיכרון יעקב, ובתו שמתגוררת בתל אביב סיפרה לו על האזעקה שהופעלה. בקיסריה קטע המזכיר הצבאי את מנוחת החג של נתניהו.
האשמה אפוא היא נחלתם של בכירי הצבא, שנפלו שדודים למסע ההונאה של מנהיג חמאס יחיא סינוואר, שהציג מקסם שווא שלפיו אין לו כל עניין במלחמה. האימונים? תרגילים בלבד. אך האחריות רובצת על כתפי נתניהו שיותר מדי שנים אהב, יחד עם מפלגות הימין, להעצים את החמאס. הארגון הרצחני היה נכס עבור מי שלא רצה לתת כסף לפלסטינים. הקמע שנופפו בו כתירוץ, היה חמאס. אחר כך ההעצמה התהפכה לתמיכה, כי חמאס שבֵע הוא חמאס שָקט. אכן, רוצח שקט.
דבר אחד ברור. אילו ידע נתניהו שאסון כה גדול עומד בפתח הוא היה פועל כיאות. הוא נקי אפוא מאשמה, אך לא מאחריות. הוא וראשי מערכת הביטחון נפלו שדודים לרגליו של סינוואר מאחז העיניים. שום דבר לא נעשה כדי לחזק את גבול הדרום. המכה הנוראה במלחמה הזו, וזו מכה גדולה אף יותר ממחדלי מלחמת יום כיפור שלוותה בהתרעה ברורה, כי היו סימנים בהירים לכך שמשהו גדול מתרחש ליד הגבול, ואיש לא פעל. קצין בכיר אמר לי השבוע: "הסתכלנו עליהם כ'ערבושים'". זלזלנו בכוחו של חמאס.
ויש לכך סיבות טובות. העם שלנו הפך לשׂבֵעַ, וכל אחד, מסיבתו שלו, דחה את הרמזים השקופים כל כך. קל להיצמד למיצגים של צבא טכנולוגי, הכולל הרבה הייטק ומעט חיילים וטנקים. בזחיחות ובגאווה גדולה הגענו למקום הנורא שבו אנו נמצאים עתה.
אל תתבלבלו: בשום אופן לא מדובר באנשים רעים. הגאווה האין־סופית היא שהובילה אותם להאמין שחמאס לא יעשה דבר אכזרי וקשה כל כך.
כעת, ההערכות של לפני חודש הוסטו הצידה מול המציאות המרה. הברירה שנותרה היא יציאה למלחמה עוצמתית שתימשך לאורך כל החורף. אם לא, על מקבלי ההחלטות להחזיר את המפתחות.
ומילת זכות על נתניהו. לקונספט של העצמת החמאס היו שותפים גם אולמרט ובנט, ואפילו אביגדור ליברמן הלוחמני. כל אלה העדיפו לתמוך בחמאס כדי להימנע מסבבי לחימה ככל שניתן, וחזרו שוב ושוב על כך שהחמאס מורתע וכי פני מנהיגיו לשלטון שָקט בעזה.
התסביך של נתניהו נעוץ בכך שהוא מאמין כי הוא הגורם היחיד שיכול לגאול את ישראל מצרותיה. הדברים אינם נאמרים באופן ציני, אלא בהכרת התזה המשיחית שבה הוא מחזיק באמונה עמוקה: ביום שאלך, מדינת ישאל תיחרב. לכן, לצד היכולות האדירות של נתניהו, ההתנהלות מאחורי גבו, אפילו בממשלתו פנימה, היא בצלילים של אקורד סיום. כולם מבינים שממשלת ה־64 סיימה את דרכה, וכי במוקדם או במאוחר יתקיימו בחירות, שבהן נתניהו יקרוס אל הקרשים בחוסר תמיכה מובהק מצד העם, ולחלופין תקום ממשלת אחדות בהובלת בני גנץ. נתניהו, מי שעמד בראש הפירמידה בעשור וחצי האחרונים ונושא באחריות, הוא היחיד שטרם הפנים זאת.
מכת אלף הטילים
ולצד זה אנו זקוקים לדמעות ולתפילות רבות על הזירה הצפונית. בשבועות האחרונים כתבנו כי בקבינט התלבטו בראשית המערכה אם זו לא העת להנחית מכה צפונית על חיזבאללה, במקביל לזירה הדרומית. כיום יש תמימות דעים: לישראל אסור לפצל כוחות.
המידע שהוצג למקבלי ההחלטות מחסיר יותר מפעימת לב אחת. חיזבאללה מחומש להחריד. הארסנל שברשותו מאפשר לו לשגר לשטח ישראל אלף(!) טילים ביום, ברמת דיוק גבוהה, למשך חודש תמים לפחות. ייארכו הרבה יותר מחודשיים למגר את חיזבאללה. ואם ישראל תניע אותו למצב של שיגור טילים במשך חודש-חודשיים, זו תהיה טעות מטורפת.
מנגד, אחרי ההפתעה של חמאס איש לא מוכן לקחת סיכון עם חיזבאללה, ולכן ישראל ערוכה בעמדות הקרב על הגבול, וממשיכה באיסוף מודיעין, כדי שלא להגיע למצב של תקיפת פתע צפונית. זו, נקווה, לא תקרה, בחסדי שמיים. אך מכת אלף הטילים היומית עלולה לפרוץ בכל רגע.
ועוד לא הזכרנו את האתגר המלחמתי שיגבה מחירים בחודשים הקרובים, ולא רק בחיי אדם, רח"ל. המחיר הכלכלי יהיה כבד מאוד. חמישים אלף איש עזבו את בתיהם בדרום ובצפון. יש עסקים גדולים, שכירים ועצמאים קטנים ובינוניים שהמדינה תצטרך לפצות. יהיה צורך בתשלום משכורות למילואימניקים. לא ברור כיצד הפרופיל של הישראלי החדש, שנופש בחו"ל, עובד בהייטק ונסמך על כלכלת בורסות, מתאים למלחמה ארוכה, שתכפה עלינו מערכת חיים חדשה וצנועה יותר. נצטרך להצטמצם ולהתכווץ כדי לכסות את עלות המלחמה מחויבת המציאות, שתחזיר את ההרתעה לאזור.
אחד הקצינים הבכירים אמר לי השבוע כי הסכנה לישראל קיומית עוד יותר ממלחמת יום כיפור. אם לא נהיה חזקים ונחושים, לא נוכל לחיות כאן יותר באזור. התמונות של שמחת תורה הגיעו לכל העולם, ושם המשיכו לזלזל בנו. לא האמינו שנצא לתקיפה קרקעית ארוכה ורצינית. אבל היום אנו יודעים שאחרת לא נוכל עוד לחיות על אדמתנו בבטחה. שים לב, אמר הקצין, שהחמאס נלחם כאריה. אין לנו ברירה אלא להמשיך באספקה ההומניטרית, לדאוג למיליון העזתים שעברו דרומה, ולהיות במקביל עם יד על ההדק.
מחברי הפיקוד העליון נדרשת לעת הזו לוליינות של ממש. עליהם להיות גם נחושים וגם חכמים. גם זהירים וגם עוצמתיים. השילוב הזה לא היה עד היום בידי ישראל, ונדרשת לו אומנות אמיתית. וכל זאת, עוד לפני שנסראללה אמר את דברו.
ומן השמיים ירחמו.
זיקוק פנימי
הדברים שנכתבו בבימה זו בשבוע שעבר, על אודות החיבור הרוחני לשדה הקרב, הנדרש לעת הזאת מהיהדות החרדית, הציפו תגובות רבות ומגוונות. חלק מן הקוראים הגיבו בכעס, חלקם בתימהון וחלקם בהסכמה נלהבת. היו גם כאלה שהביעו זעם של ממש: הכיצד נכתבו כאן דברים שיכולים שלא לכבד אותנו, אנו, שעושים ופועלים ללא לאות, למען החיילים. נדמה שכל אותם קוראים נכבדים ראויים לתשובה שאשרטט בשורות הבאות.
בפני כל בעל טור בעיתון, שעליו למלא 3,000-2,500 מילים מדי שבוע, עומדת ההתלבטות: האם לפאר ולרומם תופעות חברתיות ופוליטיות, ליישר קו ולהאדיר את הדברים שכל האוחזים בעט מברכים ולהחניף לקוראים בטפיחת שכם, או שמא עליו להתכנס אל תוך משנתו הפנימית ולהעלות על הכתב תובנות שונות וייחודיות, להשמיע קול שינבע מתוככי ליבו, מעמקי נפשו ויונק מתוך בית המדרש שבו צמח.
מטבע הדברים, כתיבה מן הסוג השני נעדרת פופולריות מרובה, ומטבעה היא אף דַלַת חנופה או קושרת כתרים לארגונים ולאישים שונים.
וכדי שלא יובן אחרת, חלילה, אקדים כבר בראשית הדברים: כל אדם שעוזב את אזור הנוחות שלו ויוצא להיטיב בימים אלה עם אחיו היהודים, הרי הוא בכלל מזכי הרבים שעליהם הפליגו חז"ל בדברי שבח מרובים. זכותם רבה עד למאוד. שרויים אנו בתקופה לא פשוטה שהגיעה לפתחנו מאז פרוץ מלחמת שמחת תורה ועד עצם היום הזה. זו תקופה קשה של הסתר פנים לעם ישראל, וכל מעשה טוב של חסד, ללא קשר למניעים או לגורם האנושי שמוביל אליו, חשוב ויקר בשמי-שמיים עד למאוד. ללא ספק, בכוחם של מעשים מופלאים אלה לעורר חסד ורחמים על העם היושב בציון, בתקופה שאנו כה זקוקים להם.
על כן יש לברך ולהוקיר את פועלם של כל קבוצה, ארגון, עמותה או יהודים טובים שיוצאים ורוקדים בבסיסי צבא, מעמידים סירי טשולנט חמים, משמיעים שירי שמחה ברחובות הערים המותקפות. כל אחד מהם יוצר עבורנו כרטיסיות נוספות של חסד, שחותמן משפיע עלינו רוב טובה.
אלא שאין די רק בכך. עלינו לנהל דיון עמוק יותר. בעיקר כאשר אנו מוצאים עצמנו נשאלים על ידי צעירים, חברים, בני משפחה ואנשים מהמעגל הקרוב אלינו, שכולם דורשים את השם, למען דעת: מה תפקידנו לעת הזאת. מהי שליחותנו במלחמה זו. האם משוחררים אנו לנפשנו, או שעלינו להתגייס לחיל האמונה שעם שורותיו נמנים אנו.
למעשה, דילמה זו היא נגזרת של שאלה עמוקה עוד יותר.
כאשר גדולי ישראל זכו להעמיד את שבט לוי של דורנו, יושבי אוהל ותופשי תורה, היה זה לאחר מלחמת העולם השנייה. מבטם ארוך הטווח לבני דור התקומה שלאחר השואה האיומה, נקט בהשקפה ברורה: קיומם הפיזי, ולא רק הרוחני, של היהודים על אדמתם, תלוי בחיי פריחה של תורה, מצוות ויראת שמיים. ככל שבארץ ישראל יגדל כוח התורה והמצוות, תהיה זו סגולה לשמירה עלינו ועל דורותינו.
על יסודות איתנים אלה חונכנו כי מעבר להיותה של התורה יסוד קיומו של העולם ושטר התנאים בינינו לבין הבורא, היא היסוד שעליו נשענים כל חיי היהודים בארץ הקודש. ושוב, הכוונה היא לחיים הגשמיים, הארציים. ישנם מי שאוהבים, בעיקר בעיתות חירום ודחק, לחפש סגולות וקמעות ממחוזות רחוקים, אך אנו נעדיף להותיר בצד את חובבי סיפורי המעשיות, ולא ניכנס אל ז'אנר הבאבות הקבלי, משום שאין סגולה כתורה ועוסקיה לאדמת הקודש שעליה מתגוררים אנו ברחמי הבורא ובחסדיו.
האמונה העמוקה בכך נשענת על יסודות מוסדים היצוקים בכוח תורתם של ראשונים שאינה מוחלפת, כפי שכל דבר שנאמר בתורה אינו בר שינוי ושערה מדבריה לא תיפול ארצה. אמונתנו בכוח התורה כמשען פיזי הניתן למישוש, היא חלק בלתי נפרד מסדר יומנו, מעוגן חיינו, ואלה דברים שאינם נאמרים מן השפה ולחוץ, או כחלק מפרקי דרוש שנועדו לשמח ישישים בבתי דיור מוגן. זו היא תורת אמת שהנחילו לנו אבותינו ועלינו מוטלת החובה להנחילה לדור הבא.
על כן, דווקא מול שאלות העולות מן הרחוב על נושא אי־הגיוס של בני הישיבות הקדושות והאברכים, ומעבר לאותן תהיות שמקורן באי־הבנת יסודות היהדות החרדית בארץ ישראל – עלינו לזקק את אמונתנו בתוכנו פנימה בשעה הזו, ולהחדירה אל התודעה המקסימלית של עצמנו.
בליל של מסרים
משכך, כשהתותחים רועמים והקליעים שורקים, הרקטות משמיעות קולות המפשטים עקמומיות שבלב והלוחמים מחרפים את נפשם בקרבות פנים אל פנים, על כל אחד מאיתנו ללבוש את מדיו, להתייצב על משמרתו וללחום להצלת העם. והמשמרת שלנו, בני שבט לוי, היא במסגרת ברורה. ועל אחת כמה וכמה בעלי בתים שאין עיסוקם בתורה כל היום, ואינם מגויסים לצבא, מחויבים אפוא לתרום את חלקם במסה רוחנית שהיא בלבד תציל את עמנו מן הגזרות הקשות המרחפות עליו.
לא נזכה במדליה על עשיית טוב כשנצא להגביר חיילים לתורה. לא נקבל על כך פרס או הוקרה, כמעשה אקסטרה משום שזהו ייעודנו, זו חובתנו וזה תפקידנו. קיום העולם תלוי בשבט לוי מאז ימי צאתנו ממצרים. ואם זו העמדה שלנו, עלינו לאיישה.
אלא מאי, כאשר המסרים מתבלבלים יש השוכחים את תפקידם. הדבר מתחדד בתקופות שבהן אנו חשופים לשיטפון תקשורתי היוצר בלבול. נדמה לפתע כי תפקידנו מסתכם בצריכת חדשות מוגברת מתוך צורך בלתי מוסבר לדעת מה קורה בדיוק ולסנכרן בין ידיעות המקווה לחדשות האמת, לצלוח אל עולם התוכן הבלתי נדלה ולהעניק ציונים לפרשנים, לתגליותיהם ולחשיפותיהם. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה חרפה: ישנן אימהות שאינן מצליחות לישון בלילה בדאגה לבניהן, ואילו צרכני החדשות? כיצד לא יחושו לפחות את תחושת הדחיפות הבהולה לפתוח 'אידישע בוכ'ל', ספר יהודי, ולהרבות בתורה ובתפילה?
יאה וראוי לנו, החל ממוצאי שמחת תורה ועד חלוף הסתר הפנים, להיכנס לאווירת ימים נוראים, כפשוטם וכמדרשם; על כל אחד להפוך עולמות בקני תותחיו שלו, ב־M16 האישי, בחלק שבו הציבו הבורא בעולמו: ממשניות, גמרא וחסידות ועד זיכוי הרבים בהנחת תפילין או בקשירת ציציות. עיקר העיקרים: בזמן חירום שכזה כל אחד מבני שבט לוי, על שלוחותיו ופלוגותיו, ללכת בדריכות, להתאמץ, להזיע ולהילחם כדי להגדיל את מאגר הזכויות של עם ישראל. לאיש מאיתנו אין זכות להשתמט מהקרב, לטובת כל דבר שעניינו חולין.
אמת, ישנם ארגוני חסד שעוסקים בפעולת רווחה וחסד בבסיסי צה"ל. אשרי חלקם, איש בדרכו ובאופן גיוס התרומות שבחר. גם אלה מהם הפועלים שלא לשמה יזכו ברחמי שמיים להגיע לשמה, כפי שביאר הבעש"ט על הפסוק "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך השם אלקיך ומשם יקחך", כי גם אם העשייה הטובה תהיה רק ב'קצה השמיים', שלא כולה לשמה, הרי דווקא "משם יקבצך השם, ומשם יקחך", ויעלה את העשייה ל'לשמה' באופן מלא.
הכל טוב ויפה, אך זו לא יכולה להיות דרך והוראה לרבים. לא ייתכן שתחדור אל תוכנו רוח עוועים הגורסת כי ניתן להפחית בערכו של שבט לוי. בל תצטייר תמונה הגורסת כי אם יחפוץ יהודי חרדי שאינו מגויס לצבא ליטול חלק במלחמה בפועל – הרי שאת דרכו יכוונו סרטוני הסטייקים ופיתות השווארמה.
זמן קצר אחרי פרוץ המערכה, כשהחלו להתפרסם תיעודים ממעשי החסד היקרים בבסיסים, התבקשתי על ידי אחד מגדולי ישראל להזכיר את הנושא בפעם הראשונה, לאחר שזיהה את נמיכות הרוח ואת החוסר בפעולה רוחנית. מילאתי מייד את שליחותו. בשבוע שעבר הזכרתי זאת בהרחבה בפעם השנייה, והפעם זו כבר הזעקה השלישית בנושא הבוער.
ושוב: אין ולא הייתה כל מטרה לפגוע באי־מי מן הארגונים. מחויבים אנו לדיבורים של אמת, גם אם נוקבים הם. כשחצי מבני העם ניצבים מול האויב בפועל, על המחצית השנייה להתגייס לחיל האמונה ולגייס את כל כוחות הנפש כדי שהקרב הזה יסתיים וידינו על העליונה.
