אל תחטאו בנער

לפני כשבועיים נחשפנו כולנו למראות מזעזעים של ונדליזם ברחובותיה של העיר בני ברק: הצתת כלי תחבורה ופחי אשפה ומעשי בריונות כלפי גורמי שיטור ואכיפה. כדרכה, מיהרה התקשורת להכליל ולהאשים את הציבור החרדי כולו במעשה החמור, אולם זמן קצר לאחר מכן גם היא הבינה את טעותה: מדובר בנערים שלמרבה הכאב נפלטו אל שולי החברה ומתקשים לפלס את דרכם חזרה לתוכה.

שנים רבות אני מלווה אותם, כואב את כאבם וקשוב למצוקות שלהם. חלק מהם אינם מגיעים ממשפחות מצוקה. הם לא התגלגלו לרחוב כי גדלו ללא משענת סביבתית תומכת, ההפך, הם מגיעים מבתים טובים, חונכו במוסדות איכותיים, אך לא קיבלו מענה לאתגרים אובייקטיביים. נקודתיים.

הנערים הללו הם 'מחיר הענישה' שהמדינה משיתה על מוסדות חרדיים – בשל סירובם לשלב לימודי ליב"ה במערכות החינוך. כידוע, המדינה מתקצבת את מוסדות החינוך בציבור החרדי בהתאם להיקף לימודי הליב"ה בהם: על 75% אחוז ליבה אמורים לקבל 75% אחוז מהתקציב. משמעות הדבר היא שחלק גדול ממוסדות החינוך החרדי מתוקצבים בחסר של כ-25%, ורבים מהם אף הרבה פחות מכך. מרבית מוסדות החינוך החרדי רגילים להסתדר עם החסר בתקציב, אולם כשהדבר מגיע למוסדות ייעודיים לנערים מאותגרים השלכותיה של השיטה גובות קרבנות בנפש. ממש כך.

לכללים הללו יש יוצא מן הכלל. מוסדות המיועדים ל'נוער בסיכון' מקבלים תקציב בלי להתחשב בעמידה בדרישות לימודי הליב"ה, אולם אבחנה זו שנועדה למנוע את נשירתם של אותם צעירים אינה מתקיימת כאשר מדובר בנוער מאותגר שטרם הגיע לסף ההגדרה הסיכוני. כדי שנער יוכל לזכות להיכנס ל'גן העדן' של הנערים בסיכון הוא צריך לעבור ראשית שבעת מדורי גיהינום, רח"ל. כך יוצא שלמרבה האירוניה, המדינה מעדיפה לתקצב באופן מלא 'נוער בסיכון', במקום להקצות את אותם משאבים בשלב מוקדם יותר, ובכך למנוע מרבים להגיע לכלל סיכון ונשירה. היא מעדיפה לבנות בית חולים מתחת לגשר, במקום פשוט לתקן את הגשר. הרבה יותר זול, הרבה יותר מוסרי.

צריך להבין: הבעיות של רבים מאותם נערים מתחילות בקשיים אובייקטיביים של קשב וריכוז, ויסות התנהגותי או רגשי וכדומה. אלו אינן בעיות שלא ניתן לטפל בהן, אך הן דורשות בהחלט משאבים שאינם מצויים בידו של כל מוסד. מיעוטם של מוסדות המתאימים עבור נערים אלו, וכובד ההוצאות של המעטים שישנם, מביאים למצוקה חריפה שמותירה כל כך הרבה בחורים טובים ויקרים בחוץ.

זה כל כך כואב; כל כך מתסכל. בסופו של דבר, רבים מהנערים שלא נמצאה להם מסגרת מתאימה יגיעו לאותם מוסדות מתוקצבים המיועדים לנוער בסיכון, בשלב שבו הנזקים שנגרמו להם יותירו בהם צלקות, והעבודה איתם תהיה מורכבת וקשה הרבה יותר. החברה כולה משלמת את המחיר על כך שהמדינה לא העניקה להם בזמן את הטיפול הדרוש. אתם יודעים כמה נשמות יכולנו להציל מהידרדרות לרחוב? אלפים. אילו היינו מקבלים באופן שוויוני תקצוב המאפשר הקמת ישיבות שמשלבות בין לימודי קודש לפעילויות העשרה; אילו מוסדות החינוך היו מקבלים סבסוד עבור פסיכולוגים, יועצים רגשיים ואברכים מלווים שיעטפו את אותם בחורים ונערים – כמה דמעות היו נחסכות מהורים שבורים? למה לחכות עד שאותם נערים יגיעו עד פי פחת, ולא לספק להם את מעטפת התמיכה שלה הם זקוקים בזמן?

בסופו של דבר המדינה מעמידה את אותם נערים ואת הוריהם בפני דילמה אכזרית ובלתי הגיונית: או שילמדו לימודי ליב"ה מלאים במוסדות שלעיתים קרובות אינם מתאימים לרוח החינוכית של המשפחה ואז יקבלו את המגיע להם בדין, או שיגיעו למדרון חלקלק המוביל היישר לרחוב. מחיר הטעות בהחלטה כזו הוא קשה מנשוא.

אני קורא מכאן לנציגינו המסורים בכנסת: אל תרפו מהעניין הזה. אני יודע כמה אתם קשובים ודואגים לצורכי הכלל, ואני מפציר בכם להמשיך ולהגביר עוד יותר את פעולותיכם. אולי מישהו בכל זאת יטה את אוזנו להקשיב. להבין. אולי.

הכותב הוא ראש ישיבת 'ברכת דוד' וראש ישיבת 'אשרינו'