עולם ערבי חדש

שנים רבות התרגלנו לחשוב שישנו 'עולם ערבי' שלו מוסדות מאחדים – דוגמת הליגה הערבית, שיש לו קבוצה מנהיגה ששמה 'הפסגה הערבית' ושיש לו אג'נדה מאוחדת (פחות או יותר) שבמרכזה ניצב הרצון לראות את ישראל הולכת לעזאזל ואת מקומה תופסת מדינה פלסטינית.

ובכן, תמונת העולם הזו היא נחלת העבר. זה כמה שנים נחלק העולם הזה לשתי קואליציות עוינות הנלחמות זו בזו בהרבה נחישות וללא כל רגישות. עם קואליציה אחת נמנות איראן, עיראק, סוריה, לבנון, תימן, קטר ועזה, והיא נתמכת מבחוץ על ידי טורקיה, רוסיה וסין; והקואליציה שכנגדה כוללת את סעודיה, איחוד האמירויות, בחרין, מצרים, ירדן, מרוקו, סודאן וישראל, הנתמכות על ידי ארה"ב. כל שאר מדינות ערב נמצאות אי שם בין הקואליציות.

ישראל צורפה לקואליציה של סעודיה לא בגלל העיניים היפות שלנו, אלא אך ורק כי היא הוכיחה במהלך השנים האחרונות שהיא המדינה היחידה בעולם המסוגלת להנחית פעם אחר פעם, בתדירות ממוצעת של פעם בשבוע, מכות נחרצות על הכוחות האיראניים וגרורותיהן בסוריה, ולמעט פעם אחת איראן כנראה פוחדת מלתקוף את ישראל בחזרה. בעברית מודרנית קוראים לזה "הרתעה".

זהו מאזן שמדינות אחרות בקואליציה לא הצליחו להשיג. רק לשם ההשוואה, בספטמבר 2019 תקפה איראן מספר מתקני הפקת נפט סעודיים ושיתקה חלק ניכר מתעשיית הנפט של הממלכה. הדבר לא גרר תגובה סעודית. האם ביכולתה של סעודיה להרתיע את איראן אחרי שהצבא הסעודי נכשל בניסיונו לחסל את כנופיות היחפנים החות'ים בתימן?

במצב הנוכחי, כשאיראן אוספת מדינות ערביות 'כאסוף ביצים עזובות', ישראל הופכת לחלק מהפתרון, אחרי שהייתה בעבר 'הבעיה'. מתברר בדיעבד שלכמה מדינות יש דברים חשובים יותר מאשר 'הבעיה הפלסטינית', ולכן המפסיד הגדול של הפילוג העמוק בעולם הערבי הוא הפלסטינים, ואיתם כל מי שהאמין שעד שהבעיה הזו תיפתר לשביעות רצונם העולם הערבי ימשיך לראות בה את בעייתו הראשונה. הבעיה בתזה הזו היא שאותו עולם ערבי חדל מלהתקיים, ועימו ירדה רמת העניין בפלסטינים. בעוד הבעיה האיראנית עלתה לרמת איום קיומי, הרי שהבעיה הישראלית-פלסטינית איננה איום קיומי על אף אחד.

נוסף על כך, זכורה לרעה ההתנהלות הפלסטינית לאורך השנים, ובפרט בשנים האחרונות. תושבי סעודיה והאמירויות זוכרים היטב את תמיכתו של ערפאת בסדאם חוסין לאחר שהלה כבש את כווית. הסעודים זועמים על הפלסטינים בשל הפרת הסכם מכה שאמור היה לשים קץ לפילוג בין פתח וחמאס. כמו כן, חמאס היא תנועת בת של 'האחים המוסלמים' – שנואי נפשם של הסעודים – ויותר מדי פלסטינים מוכנים לקבל סיוע מאיראן.

במקביל מתרחשים תהליכי עומק: רוב הצעירים במדינות ערב לא חוו את 'נכבת פלסטין' והיא איננה נמצאת בזיכרון ההיסטורי שלהם. במקום זאת, האביב הערבי שגרם לקריסת מדינות וכלכלות ועליית דאע"ש, הביא מיליוני ערבים לפת לחם ולחיי פליטות, עוני וסבל שאינם מתגמדים לנוכח הנכבה הפלסטינית.

רכיב נוסף הפועל כנגד האתוס הפלסטיני הוא ההתרחבות העצומה של השימוש באמצעי התקשורת החברתית; כיום כל ערבי יכול לראות את האמת על ישראל בלי שיזדקק לקרוא, להאזין ולצפות באמצעי התעמולה הממשלתית של מדינתו. התרגום האוטומטי מאפשר לו לקרוא אתרים בעברית גם אם איננו מבין מילה אחת בעברית. במצב תקשורתי כזה, קשה לפלסטינים להמשיך ולמכור את הבעיה כבעבר, והדברים מגיעים עד כדי כך שערבים רבים כותבים את המילה 'הבעיה' בטעות כתיב מכוונת, כביטוי לזלזול בה, כמו שאצלנו אנשים כותבים 'אקיבוש'.

העולם הערבי של 2020 שונה למדי ממה שראינו בשנת 2000 מהרבה בחינות. זה איננו 'המזרח התיכון החדש' ששמעון פרס הזה, אלא רחוק ממנו לחלוטין: אלים, משוסע, משובץ מדינות כושלות והרג המונים, לצערנו הרב. שורת הסיכום היא שהשינויים הללו פועלים לטובת ישראל. נכון, יש עדיין לא מעט שנאת ישראל ויהודים שחייבים להכיר אותה ולהתמודד איתה, ויש גם אלפים רבים של טילים סביב לישראל ומאיימים עליה, אבל המגמה ברורה.

השלום והנורמליזציה בין ישראל והאמירויות ובחריין רק מבטאים את קריסת התאוריות הקודמות, שאחריה ישראל יכולה להתקבל כחברה, לא כאויב, בקואליציה 'הנכונה'.

הכותב הוא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים