האיזונים של בג"ץ

בג"ץ דחה לאחרונה את הבקשה לקיים דיון נוסף בעתירה נגד איסור הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים, ובכך למעשה קבע כמוחלט את פסק הדין המורה לבתי החולים לאפשר הכנסת מזון – לרבות חמץ – בתקופת חג הפסח.

את החלטתו נימק השופט פוגלמן, הנמנה עם שופטי הרוב, בין היתר בכך שהאיסור על הכנסת חמץ לבתי החולים ימנע ממטופלים לצרוך מזון "במרחב האישי העומד לרשותם, פוגע בזכות לכבוד, בזכות לאוטונומיה ובחופש מדת".

אלא שבסוגיה כזו שם המשחק הוא "איזונים"; איזונים בין זכויות ואינטרסים שונים ואף מנוגדים זה לזה. לדעת שופטי הרוב, הזכויות הללו הן זכויות יסוד בעלות משקל רב, ומשכך הרי שמנקודת מבט משפטית הן גוברות על הזכויות והאינטרסים של שומרי הכשרות. אלא שמקריאת פסק הדין קשה שלא להתרשם מכך ששופטי הרוב התמקדו בזכויות הציבור המבקש להתיר הכנסת חמץ, ומיעטו עד כדי התעלמות מזכויותיהם של שומרי הכשרות.

ההתעלמות מזכויות שומרי הכשרות תמוהה אף יותר בהתחשב בעובדה כי מספר המאושפזים שומרי הכשרות בפסח (וההדגשה היא על פסח דווקא, שהרי הרבה מתושבי ישראל שאינם מגדירים עצמם שומרי מצוות מקפידים בפסח על כשרות המזון) עולה לאין ערוך על מספר אוכלי החמץ. ודאי שיחס מספרי זה ראוי לו שיובא בחשבון בבוא השופטים לאזן בין הזכויות.

העותרים מציגים את איסור הכנסת החמץ כאיסור שהונהג בבתי החולים בשנים האחרונות (עובדה שכשלעצמה איננה נכונה; בבית החולים 'הדסה' נוהג האיסור במשך עשרות שנים ברצף). הללו הציגו איסור זה כאיסור שיש בו משום כפייה דתית, ולכן ביקשו לבטלו על אתר בשם הזכות החוקית המוקנית לכל אדם ל"חופש מדת".

אלא שאף על פי שברור לגמרי מדוע העותרים בחרו להכניס את עתירתם למגרשי הכפייה הדתית, תמוה שהשופטים אף הם ייחסו לאיסור זה פגיעה בזכות ל"חופש מדת", שכן למעשה, הסוגיה שהונחה לפתחו של בית המשפט אינה דתית כלל ועיקר.

אין למי מהמשיבים כל עניין באורחות חייו של האחר, ואין מטרת בתי החולים לכפות על מאן דהוא לקיים מצות עשה או לשכנעו להימנע ממצוות לא תעשה. מטרת האיסור היא לא יותר מאשר קביעת נהלים לשטח מוגבל ולזמן קצוב שבלעדיהם יקשה עד למאוד על בית החולים לשמור על הוראות הכשרות על מנת שיוכל להכריז שהוא "כשר לפסח".

באשר לפגיעה בזכות לכבוד ולאוטונומיה ששופטי הרוב בפסיקתם בקשו למונעה, עם כל החשיבות שיש לערכים אלו שהעותרים כמשיבים מחויבים בשמירתם, הפגיעה באוטונומיה של הפרט היא חלק ממארג החיים במרחב הציבורי.

הרי גם בשימוש בתחבורה ציבורית יש פגיעה באוטונומיה, שכן הנוסע אינו יכול לעשן או להניח את רגליו על המושב. עצם השהייה בבית החולים יש בה פגיעה מסוימת באוטונומיה של החולה, המחויב להישמע להוראות בית החולים בכל הקשור למקום אשפוזו, תנאי האשפוז, זמני הטיפול הרפואי, זמני הארוחות, קבלת מבקרים וכיו"ב.

ודאי שעלולה להיות בכל אלה פגיעה ב"כבוד המטופל ובהכרה בזכותו להגדרה עצמית ולמימוש בחירותיו והעדפותיו", שהרי בית חולים ציבורי, המעניק טיפול רפואי לכל סוגי המטופלים – יהודים ושאינם יהודים, יוצאי ארצות רבות ודוברי שפות שונות – חייב ליצור מכנה משותף רחב. לשם יצירתו, ייקבעו כללים שאפשר שתהא בהם פגיעה מסוימת באוטונומיה של הפרט, אך בלעדיה לא ניתן יהיה לקיים שהייה בצוותא של מנעד רחב כל כך של מטופלים.

כך גם לגבי איסור הכנסת חמץ: איש אינו טוען שאין בו פגיעה מסוימת באוטונומיה, אך בניסיון לאזן בין הפגיעה הנגרמת לאדם שעקב הכנסת חמץ לחדרי האשפוז יימנע מלצרוך כלל את המזון המוגש לו ואולי אף יימנע מלהתאשפז למרות הצורך הרפואי, לבין הפגיעה הנגרמת לאדם שמזונו מסופק לשובע אך אינו כולל רכיב מסוים, חשוב ככל שיהיה, למשך מספר ימים – הכף נוטה בבירור לצידו של שומר הכשרות.

"נוח לה לעתירה זו שלא הוגשה משהוגשה", אומר שופט המיעוט (הנדל),  הסובר כי סוגיה זו לא הייתה צריכה להסתיים בהכרעה שיפוטית, אלא בהסדר פשרה חברתי. ברוח זו ניתן להמשיך ולומר כי טוב היה לפסק דין זה שלא נולד משנולד. אולם משנולד, בית החולים 'הדסה' מחויב לו ויכבד אותו.

עם זאת, כדי שלא לפגוע באלו שהמצב החדש עלול להיות עבורם מכשול בשמירת הכשרות, כל זמן שפסק דין זה ייוותר על כנו תפנה 'הדסה' בבקשה לבאים בשעריה להימנע מהכנסת חמץ, והיא משוכנעת שרובם ככולם יכבדו את הבקשה ויימנעו מפגיעה מיותרת בציבור החולים שומרי הכשרות.

הכותבת היא היועצת המשפטית של המרכז הרפואי 'הדסה'