ירוחם יצחק לנדסמן
כ"ג אב התשפ"ה
עכשיו זו כבר באמת מלחמה והיא נמצאת ממש בהתחלה.
מערכת היחסים הבלתי אפשרית בין היהודים החרדים למדינה היהודית החילונית שבמשך כמעט שמונים שנים הייתה בתנודה בלתי פוסקת אבל החזיקה מעמד, הגיעה לשלב של חוסר יכולת להכיל עוד.
החידוש הוא בעובדה שזה שרד עד עכשיו. בואו ונחשב חשבונו של עולם: יהודים חילוניים הקימו מדינה וצבא כשמעליהם מתנופף דגל של 'ככל הגויים בית ישראל', דגל שרואה בעבר המפואר בסך הכל פולקלור עשיר שלא ממש מחויבים לו. אנו כמו ארצות הברית ויפן, סרילנקה ושוודיה. הקב"ה והתורה והמצוות שייכים להיסטוריה הרחוקה.
ובתוך המדינה הזו אחוזים של אזרחים שלא מסכימים לוותר על האמת שלהם ועל העבר שלהם, אדוקים באמונת האבות והאימהות וקשורים בחוט שני אל הדורות הקודמים.
ועכשיו נוצר מצב שזה כבר לא ויכוח והחלפת דעות. כשצעירים יושבים במעצר נורא כי הם שייכים לקבוצה הזו של הנצח, זו מלחמה. את אשר יגורנו בא לנו, מלחמה בין יהודים.
רק משהו אחד לא ברור, ואני מבקש בעזרתכם לעשות בו סדר. להבהיר. לנו ואולי גם לצרינו.
בנוהג שבעולם שלא יוצאים למלחמה לפני שלומדים את האויב. לכן ההתחלה של כל צבא היא אגף מודיעין. מודיעין טוב ומועיל אינו עוסק באיסוף מידע רק על שטח האויב ובסיסיו ועל כלי הנשק שלו, מודיעין נכון ומדויק עוסק גם בחלק המנטלי של הצד שכנגד, הווי החיים, המצב הפיננסי והנפשי, החגים והחופשות, הרגלי התרבות וסגנון הלבוש. צא ולמד ממה שעשה לאורך שנים הצבא הישראלי לאויב האיראני. מתברר שהמודיעין ידע הכל, עד לפרטים הקטנים ממש. אפילו מה הצוררים אוהבים לאכול והיכן ועם מי עורכים קצינים ומדענים את הארוחות המשותפות. כל אחד מהרוצחים זכה ל'תיק' מיוחד במחשבים של אגף המודיעין, שם ערוך עליו פרופיל עשיר, כתוב ומצולם, הכל כדי שכשיגיע הרגע לפגוע בו כדי שיחדל לסכן חיי יהודים ואזרחים ישראלים, זה ייעשה בשלמות ובלי להותיר עקבות.
גם בתוך הארץ זה כך. כשהמשטרה רוצה להפליל קבוצת עבריינים מתוחכמים, 'לומדים אותם' קודם. בודקים בשקט מה המטרה שלהם, מה החוזקות ומה החולשות, על מה הם מוכנים לוותר ועל מה יילחמו, מתי הם בקבוצה ומתי כבודדים. לפעמים המשטרה שולחת מתחזה שמשתלב בתוכם לתקופת זמן ומביא למפעיליו מידע זהב. בהמשך, כשהעבריינים נעצרים, הם נדהמים לשמוע מהחוקרים פרטים וסודות אישיים. כך הם מאבדים את קור הרוח, מתבלבלים. מי יודע מה עוד החוקר יודע, אני כבר לא יכול להכחיש ולשקר.
כללו של דבר, מודיעין טוב ואיכותי הוא בעיקר הכרה של האובייקט ועולמו האישי.
מלחמה שאין לה סיכוי. מפגן מחאה מול בית המעצר הצבאי
וראה זה פלא כאן בארץ: המערכת המשפטית ובחלקה הפוליטית והצבאית וגם חלקים בחברה הכללית וכמובן תקשורת השמאל, יוצאים למלחמה בחברה החרדית, בצעירים שלה בעיקר, בלי להבין בכלל את הנרטיב. בורות מוחלטת. וזה ממש מתמיה. לא כך אמורים אנשים חכמים ונבונים, מלומדי מלחמה, לצאת אל הקרב. יש להם נשק הבג"ץ והמשטרה הצבאית, כוח לזנב בבחורי הישיבות בפתע פתאום, לאזוק אותם ולהשליך אותם למעצר בתנאים ירודים ומשפילים. אבל המטרה שלהם היא לנצח. להביא את בני גיל הגיוס החרדים אל הצבא. וכדי לחתור לניצחון הם לא למדו את האובייקט. לא רק שלא בנו תיק מסודר וממצה, אפילו על שיעורי בית קלים הם ויתרו.
אז כיהודים שעוזרים זה לזה, אנחנו נעזור להם להתכונן. נספר להם מכלי ראשון על האמונה שלנו ועל אורח החיים, ואיך אנחנו רואים את הסוף של המלחמה הזו שהחלה זה עתה בעל כורחנו.
ובכן, המשתמטים היקרים נולדו רובם להורים שהחינוך היהודי החרדי הבלתי מתפשר נמצא אצלם בראש סולם העדיפויות של החיים ומטרתם היחידה.
מגיל צעיר מאוד הם שמעו על היותם בנים לעם הנבחר שקיבל תורה מסיני, והשאלה אם למסור את הנפש על התורה ומה שכתוב בה היא שאלה של להיות או לחדול. הם שמעו ללא הרף סיפורים מכוננים על דמויות הוד של יהודים מפורסמים או עלומים שוויתרו על מנעמי החיים, על אוכל, על חיים בבית מסודר עם בני המשפחה, על שלמות הגוף ושלוות הנפש, אם המחיר היה התנתקות מחיים של לימוד תורה וקיום מצוות.
הסיפורים ששומע כל מי שמתחיל ללמוד תורה וזה בגיל צעיר מאוד, עוסקים בילדים בני עשר שעזבו את הסינר של אמא ונסעו למרחקים בתת תנאים, כדי להתקבל לישיבה שבה לומדים תורה ברמה גבוהה. הם ידעו מי לומד ומלמד שם, אבל לא היה להם מושג מה יאכלו והיכן ילונו. שימו לב לסדר בסולם העדיפויות.
המילים 'מאמץ', 'עמל', 'מסירות נפש', 'חשמונאים מול היוונים', ועוד אין ספור סמלים ומשפטים של מוטיבציה גבוהה ללמוד תורה ולשמור על הבידול הרוחני בכל מחיר, לא מפסיקות להדהד באוזניים הפיזיות ובאוזני הרוח של כל תלמיד חרדי. אנחנו שטופי מוח לשמור על הייחודיות והנקיות והאמונה והתורה שלנו. שרק תדעו שהסיכויים שלכם להביא אותנו להיכן שרק יזיקו לנשמותינו הם אפסיים.
ועוד משהו שחשוב לכם לדעת: יש בצבא נוהל של ציות למפקדים, אחרת זה לא היה מתנהל כמו שצריך. אבל יש לזה גבול. מפקד שיכריח חייל לבצע משהו שמנוגד לחוק או להיגיון או לנורמה האנושית, ייתקל בסירוב פקודה ועתיד להישפט.
ראשי הישיבות והרבנים, גדולי האדמו"רים מנהיגי העדות, הם עבורנו ועבור הצעירים שלנו הרבה יותר ממפקדים. הם מעבירי דבר האלוקים והם מקבלים ציות מוחלט, גם כשיחליטו משהו שלא מתקבל על דעת החומר. גם אם יאמרו על ימין שהוא שמאל או להפך. אם הם לא יאשרו להתגייס, והם לא יאשרו, כל המלחמה הזו עם כל עונש וסנקציה ותחכום שיהיו בה, נועדה לכישלון.
אתם גם לא מכירים מספיק את הקהילתיות החרדית, את האחווה, את הסולידריות שכבר החלה פורצת מול בתי המעצר הצבאיים. נכון שיש לנו מחלוקות בתוכנו, לפעמים על עניינים מהותיים, דגשים של אידאולוגיות, ויש גם ריבים טיפשיים וקטנוניים של כבוד ושליטה ואולי גם משאבים. אנו בגלות, מה לעשות, זה באמת לא נעים ולא מכבד. אבל ברגע שמדובר במאבק על ציפור הנפש נופלות חומות הנייר בינינו ואנו נשיב מלחמה שערה. אב אחד לכולנו ותורה אחת ועקשנות אחת.
אנחנו נושאים בתוכנו גנים של מסירות נפש, לא מוותרים גם כשזה מאוד קשה. זה התחיל באבא אברהם ובבנו יצחק ונשזר כחוט שני לאורך ההיסטוריה היהודית המדממת והזוהרת. המלחמה שלכם אבודה. אולי יהיו כמה נערי שוליים שלא יחזיקו מעמד, כך היה בכל הדורות, אבל אל הגרעין הקשה לא תצליחו להגיע. הצבא אינו מקום לצעיר חרדי. גם לא למבוגר. וזהו.
יש פתגם מפורסם שמסביר את ההבדל בין חכם לפיקח: שהחכם יודע איך לא להיכנס לתסבוכות שהפיקח יודע איך להיחלץ מהן. ובכן, עדיף שתהיו חכמים ולא תצאו למלחמה שנועדה מראש לכישלון. לא נאבקים במשהו של דת. היא תמיד תתגלה כחזקה ועקשנית יותר, כי היא מכוונת אל הנצח לעומת הרגע.
אז הנה, נתנו לכם קצת רקע, מעט ממש, קיצרנו במקום שאמורים היינו להאריך. זו באמת רק טעימה ממה שהיינו חפצים לספר לכם, כדי שתבינו נגד מה אתם נלחמים ואת מי אתם עוצרים וכולאים. תחשבו על זה. אולי אפשר עדיין למנוע את המלחמה המיותרת.
