גם אנחנו רוצים לעבוד על 'מסירות נפש', הגיע הזמן שנכיר את הנפש הפרטית שלנו >> משימה הגותית לימי חנוכה
איך הכל התחיל? כל ילד יהודי מכיר ויודע את סיפור הגזרות של היוונים, אבל מדוע כל זה קרה? ובכן, רבינו הגדול רבי יואל סירקיש 'הב"ח' כותב שורה מעניינת מאוד (אורח חיים סוף סימן תרע):
"אבל בחנוכה עיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה, ועל כן הייתה הגזירה לבטל מהם העבודה".
גזרות היוונים לא הגיעו בחלל ריק. הן באו בגלל סיבה, והסיבה הייתה זהה למה שהיוונים עצמם ניסו לעשות: אנחנו התרשלנו בעבודת בית המקדש, אז הקב"ה שלח את היוונים שיגזרו עלינו להתרשל. מידה כנגד מידה.
ולא רק הגזרות היו מכוונות. גם התשועות:
"וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה", ממשיך הב"ח להסביר, "הושיעם ה' על ידי כהנים עובדי העבודה … על כן נעשה הנס גם כן בנרות, תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה".
הנקודה של נס חנוכה, שתיקנה את ההתרשלות בעבודת הקורבנות, הייתה מסירות נפש. כלל ישראל נושע וזכה לנס כאשר הוא מסר את נפשו על אותה עבודה שביחס אליה הוא התרשל קודם לכן.
אם אנחנו מחפשים דרכים לחזק את עבודת השם שלנו בימי החנוכה, הרי שיש לנו כאן משימה חשובה: עבודה על מסירות נפש.
כי הדרך להתחבר למציאות גבוהה יותר, למקום של נס שמחוץ לדרך הטבע, תלויה בכך שאנו מוכנים למסור נפש לעבודת השם. ומנגד – ללא החיבור למציאות עליונה, לא תיתכן מסירות נפש. מסירות נפש מגיעה רק כאשר אני מבין שהדבר שאני עובד עליו יותר גדול מהחיים האישיים שלי.
כאן חשוב גם להדגיש: מסירות נפש אינה חייבת לבוא לידי ביטוי דווקא במסירת כל הנפש כולה. אדם יכול למסור את הנפש גם ב"כלשהו": הוא יכול לקחת כוח מסוים, או דבר מסוים שיש לו הנאה ממנו, ולמסור אותה לעבודת השם – וכפי שמבואר בספר 'נפש החיים', גם זו מסירות נפש.
זאת נקודה שדורשת אצלנו לא מעט עבודה. בעבר היה ברור לכל אחד שבשביל להיות בן תורה, הוא צריך לוותר על משהו. היה ברור שחיים של תורה כוללים גם לא מעט ויתורים. אך כיום ישנה תחושה די רווחת שאפשר להיות "גם-וגם"; שאפשר לאכול את העוגה החרדית ולהשאיר אותה שלמה. שמספיק "להשתייך" לציבור החרדי, מבלי שהדבר יכלול ויתורים על דברים שחשובים לנו. ההכרה בערך של מסירות נפש והחיוניות של הנקודה הזו בכל עבודת השם שלנו דהתה מעט עבורנו.
מסירת נפש מוסדית?
ייתכן שאחת הנקודות שעומדות בעוכרינו בהקשר הזה, היא העובדה שאנו שמים דגש גדול, אולי אפילו גדול מדי, על מה שנקרא: "חינוך מוסדי". אנו יודעים לחפש היטב את המוסד הטוב ביותר, השמור ביותר, ולהתאים את עצמנו וילדנו לגישה שאותו מוסד מכתיב. אלא שבכך אנחנו מוותרים למעשה על אחד היסודות הבסיסיים ביותר של עבודת השם: אנו מוותרים על היכולת לחנך למסירות נפש.
'מוסד' מעצם טבעו בנוי בצורה כללית. הוא קובע גבולות, וכל הבא בפתחו צריך לעמוד באותם גדרים. ולכן מוסד, בעצם ההגדרה, לא יכול לחנך למסירות נפש – ולו רק בשל העובדה שמסירות נפש תלויה בעבודה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו.
לכל אחד מאיתנו יש "נפש" שונה. כל אחד חווה "גישמאק" מדבר אחר. לכל אחד יש כוחות נפש שייחודיים לו. אם חונקים את הכוחות הייחודיים הללו ולא לומדים להכיר אותם, אין שום דרך ללמוד כיצד "למסור" אותם לעבודת השם.
באופן כללי, מוסדות לא מחנכים להכרה עצמית. הם לא נותנים מקום לכוחות הנפש הייחודיים של כל תלמיד ותלמיד. לכל היותר, הם יכולים "להתגמש" ולאפשר למי שצריך "להוציא אנרגיות". יש לכך אפילו מונח מיוחד כיום: "להתפרק". אלא ש"התפרקות" לא מקרבת את התלמיד לעבודת השם. היא לא מלמדת אותנו כיצד להכיר את הכוחות שלו. היא לא מכוונת אותו באיזה אופן הוא יכול לנתב את אותם כוחות לעבודת השם – או לחילופין, "לגזור" אותם לשם העובדה שלו.
אני פוגש הרבה בחורים ואברכים שבאים לדבר איתי. כאשר אני שואל אותם על התחביבים שלהם, רבים מהם עונים שאין להם. הדבר היחיד שהם אוהבים לעשות, כך הם אומרים, זה לשבת וללמוד.
הדבר כמובן לא כל כך מסתבר, בהתחשב בכך שאותם אנשים לא בהכרח נראים כמו שנראה אדם שהדבר היחיד שהוא אוהב לעשות זה ללמוד תורה. יותר סביר לומר, שהם פשוט לא למדו מעולם כיצד להכיר את עצמם – ואם כן אין להם את היכולת גם "למסור את הנפש", ולו במשהו. אם אין לך גישה לכוחות שלך, לא תוכל גם למסור אותם.
מורי ורבי המשגיח הג"ר שלמה וולבה זצ"ל אמר שהוא לא מסוגל לנהל ישיבה עם יותר ממאה ועשרה בחורים. כיום, גודלו של שיעור בודד בישיבות הגדולות הוא לפחות כפול. במספרים ענקיים שכאלו, יש ציבור מאוד גדול שסוחב את העול, אבל קשה מאוד לחנך בצורה פרטית.
מוסד הוא ללא ספק דבר חשוב. השתייכות לציבור גם היא דבר חשוב. אבל מסירות נפש דורשת פן נוסף: היא דורשת את הפן האישי. היא דורשת מאיתנו להכיר את עצמנו, וללמד את התלמידים שלנו להכיר את עצמם.
אולי זאת יכולה להיות התחלה לעבודת ימי החנוכה: לנסות להתחיל לעבוד על מסירות נפש, בכך שננסה קודם ללמוד להכיר את עצמנו, ולהבין כיצד לכוון את הכוחות שלנו לעבודת השם.
