שורת עמדות מחשב בחללים שקופים, אופן ספייס. צוותי עבודה מקומטי מצח, כותבים שורות קוד. במיקום מרכזי – פינת קפה אחת רחבת ידיים, מלאה בקולות צחוק רועשים, מזמינים להצטרף להפסקה.
למשרד הזה חיה מגיעה מדי יום. נוסעת באישון בוקר אל מגדל המשרדים האימתני, עולה במעלית לקומה 13, ונכנסת אל השקט שליד העמדות, ואל המפגשים החברתיים שמצפים גם הם בפינת הקפה – ולא רק בה.
זה לא משרד חרדי, אבל הם מכבדים, כך אמרו לה בראיון העבודה. הם התקינו לה סינון איכותי במחשב, מיקמו אותה עם עוד שלוש חרדיות בחלל העבודה, ובאופן כללי – לא נכנסים לפינות ולוויכוחים. מכבדים, אמרנו.
אז למה היא יוצאת משם כל יום, בשעה 15:45 (היא חייבת להספיק לקחת את הילדים מהמעון! בזמן!) בתחושה רעה שכוססת בתוכה ולא מרפה?
היא יודעת, חיה. היא לא טיפשה. שיחות החולין שמתנהלות שם הן שגורמות לתחושה הזו. פינת הקפה עדה לשיח המרכל, המקטין אחרים, הלועג להם. היא גם עדה למתח הדק של הנוכחים בה בכל עת, אלו שחוששים לעיתים לצאת משם ולחזור לעבודה או ללכת הביתה – כי אולי הפעם הם יהיו מושאי השיחה.
וחיה, גם היא חלק מכל זה. בעדינות, רק עם נשים, אבל גם היא חלק. מזמן היא שמה לב שאת אלו ש”מערבבות” – אלו שמוכיחות בלשונן המתגלגלת את שנינות וחדות מחשבתן – מקדמים לתפקידים השווים עם השכר הגבוה. איזו ברירה אחרת יש לה, אם לא להתערבב גם? נכון שיש שם גם רפש, אבל זה לגמרי למטרה טובה, והיא מפרנסת יחידה של בית של תורה! יש לה ילדים ואחריות כבדה, ומשכנתה רצינית מאוד. וכללי המקום ממש מחייבים.
מה היא יכולה לעשות? היא לא ראש המדברות, אבל בהחלט זורקת מדי פעם משפט שנון או אמירה לועגת, ‘בקטנה’. שיראו שגם היא לא תמימה בכלל.
נצור לשונך מרע
"אֲפִלּוּ אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁאִם הוּא יַרְגִּיל עַצְּמוֹ בַּמִּדָּה הַזֹּאת, שֶׁלֹּא לְסַפֵּר לְעוֹלָם בִּגְנוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְכַדּוֹמֶה מִדִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, יְסֻבַּב לוֹ הֶפְסֵד גָּדוֹל בְּעִנְין פַּרְנָסָתוֹ, כְּגוֹן, שֶׁהוּא תַּחַת רְשׁוּת אֲחֵרִים, וְהֵם אֲנָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶם רֵיחַ תּוֹרָה, וְיָדוּע הוּא, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ הֵם פְּרוּצִים מְאֹד בְּזֶה הֶעָוֹן הֶחָמוּר, עַד שֶׁאִם יִרְאוּ אֶת מִי, שֶׁאֵין פִּיו פָּתוּחַ כָּל כָּךְ כְּמוֹתָם, יַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְשׁוֹטֶה וּפֶתִי, וְעַל יְדֵי זֶה יְסַלְּקוּהוּ מִמִּשְׁמַרְתּוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ בַּמֶּה לְפַרְנֵס אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר, כְּכָל שְׁאָר לָאוִין, שֶׁמְּחֻיָּב לִתֵּן כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא לַעֲבֹר עֲלֵיהֶן" (חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל א סעיף ו).
האור הגנוז
"כללו של דבר: הרוצה לזכות במידת שמירת הלשון, יעשה ההיפך ממה שעושים בעלי לשון הרע, שרגילים תמיד ללכת בקיבוץ אנשים, אולי ישמעו איזה דבר שיהיה להם ממה להלעיג, או לרגל אחר כך זה הדבר לאחרים, וגם רגילים תמיד לדרוש אודות חדשות שנעשה בעיר בין אדם לחברו, בכדי שלא ישקוט לשונם איזה שעה משעות היום, והוא יעשה בהפכו"
(ספר שמירת הלשון, שער התבונה, פרק ג).
היא למדה, חיה. וזה לא היה קל, כי המילים קראו לה גם לקיים, וגררו חיבוטי נפש ומחשבה והשלמה. וגם זמן, כי ללמוד – אורך זמן. וליישם – דורש אומץ וכוח ועמוד שדרה פנימי.
ואז היא החליטה לשנות חלק מזמני ההפסקות שלה, כדי לברוח מהניסיון הזה ולו במעט, ובחלק הנותר – להתחמש בנושאי שיחה כשרים ורלוונטיים, ולהביא אותם אל פינת הקפה הזאת,
המלאה באדים של דיבורים רעים.
כל יום – נושא, כך החליטה. ביום הראשון היא דיברה על התפתחות מקצועית ועל קורסים שהייתה שמחה ללמוד, למחרת – עוררה דיון בשאלה אם הטכנולוגיה המתפתחת בצעדי ענק מקרבת בין אנשים או רק מרחיקה אותם זה מזה.
וכך היה, כל יום והנושא הקטן שלו. כל יום וכמה הדקות הנקיות האלה, שהוסיפו לה חמצן בלב.
אנשים היו מחוץ לשיח הזה. נקודה. ואם בכל אופן מישהי שם גלשה לאזורים המפוקפקים – חיה כבר סיימה את הקפה שלה וחזרה לעבודה.
יחשבו שהיא תמימה? שיחשבו. בכל מקרה את הפרנסה היא לא מקבלת מידם, אלא מידו הרחבה של זה שציווה עליה להתרחק מהבוץ הרעיל הזה.
