דקת דומייה

״תעצרו לדקה״, ביקש המשגיח בפתח השיחה המוסרית, ״תחשבו על החטופים ועל החיילים בעזה ותנסו לשים את עצמכם במקום שבו הם נמצאים״. בהיכל הישיבה השתררה שתיקה. דקת דומייה שלאחריה המשיך המשגיח לשאת את שיחת המוסר הנוקבת והמדויקת ביותר, שנשמעה בהיכלי הישיבות מאז פרוץ הלחימה.

מילה של גילוי נאות תחילה. אני בוגר ישיבת 'אור ישראל', למרות שאיני מייצג את הישיבה בשום היבט. משגיח הישיבה ואיש ׳תנועת המוסר׳ בכל רמ״ח אבריו, הגאון הצדיק רבי יצחק פנחס גולדווסר, ר׳ איצל׳ה כפי שהוא נקרא בקרב תלמידיו ושומעי לקחו, היה מאז ומתמיד מגדלור של תורת המוסר עם דרך ארץ. למילים הגבוהות מוצמדת בספריו ובשיחותיו תובנה עם שתי רגליים על הקרקע. ״מתוקף תפקידו של משגיח״, אמר ר׳ איצל׳ה, ״לא רק לומר דברי מוסר ולהשיב ללב דברים שכבר נמצאים בשכל, אלא גם ליישר את הדעות, ליישר את ההשקפות הנכונות, ובפרט בדברים שיש בהם בלבול״.

מאז חג שמחת תורה שהפך לאבל, הציבור החרדי כולו מתחבט בינו לבינו ביחס שבין תורה לצבא. איך משמרים ומשלבים בין ההכרה הפנימית העמוקה בערך לימוד התורה, לבין הכרת הטוב לחיילים העומדים על משמר ארצנו, כהתנהגות ראויה לכל בן אנוש, ובוודאי לבן תורה.

לא אל ההנהגה הפוליטית החרדית המתחסדת (לעיתים) יש לשאת עיניים, לא אל מאמרי הפובליציסטיקה המתיימרים, ואפילו לא אל היוזמה החמה של מפעלי הזנה חרדיים בבסיסים הצה״ליים. עמוד האש העובר לפני המחנה היה מאז ומתמיד עולם התורה. ומה שעולה מהיכלי הישיבות בימים אלה, ראוי להדגשה ולהארה, בלי פילטרים וביאורים נוספים.

ישיבת ׳אור ישראל׳ היא דוגמה טובה, אך לא יחידה, להפנמת גודל השעה. השיחות המאלפות של ר׳ איצל׳ה גרמו לבחורים לעשות חושבים, לקבל על עצמם להתחזק בלימוד, להתנזר משמיעת מוזיקה כמו בימי 'בין המצרים' ועוד שלל קבלות טובות להצלחת החיילים. זוהי התחושה הכללית בישיבות ליטאיות וחסידיות רבות, כמו ישיבת ׳חברון׳, שבה מקיימים הבחורים מאז תחילת הזמן סדרי לימוד מסביב לשעון להצלחת החיילים.

התחושה הבוערת בלב הבחורים, וגם המבוגרים, נותרת פעמים רבות מדי כרגש שאי אפשר להביעו בפה, מחשש פן הדברים יפורשו חלילה כזלזול בלומדי התורה. השיחה של המשגיח ר׳ איצל׳ה היא בבחינת הארה באפלה, גילוי קטן בהסתרה שבתוך ההסתרה.

מדוע אפשר לדבר כיום גלויות על נושאים שבעבר הובע חשש מאמירתם, פן יקעקעו את החומות? התשובה של המשגיח, במסגרת השיחה, מעניינת וראויה להדגשה. "היו זמנים שאנשים התנדנדו, שהצבא היה אצלם אידיאל גדול, היה פחד שבחורי ישיבות ילכו לצבא ויתקלקלו. זה היה נכון לשעתו", הסביר ר׳ איצל׳ה לבחורים, "אבל עכשיו המצב שונה. האם יש כאן מישהו אחד שמתנדנד? אנחנו הרי גאים בעצמנו, אך המצב הוא שאנו לא מכירים טובה לאנשים שנלחמים עבורנו".

במקום שאין אנשים – היה משגיח. ״לפני כמה ימים בשיעור דף היומי״, סיפר ר׳ איצל׳ה מדוע החליט לקום ולדבר, ״נכנס אדם פשוט וכשראה אותנו לומדים, התחיל לשבח ולומר, ׳הנה החיילים האמיתיים, הגיבורים׳. אמרתי לו שאני לא חושב שעכשיו הזמן להלל את עצמנו, דווקא עכשיו? לאחר השיעור ניגש אליי תלמיד חכם, יהודי חשוב, וגם אבא שלו מאוד חשוב, והוא אמר לי: ׳איך אתה מדבר? אתה הורס את כל החינוך שלנו, כל החינוך שלנו הוא נגד הצבא, אין לנו שום קשר איתם, מה פתאום לדבר על החיילים, חס וחלילה׳.

״אם ככה, אמרתי לעצמי, אני באמת צודק שצריך לדבר על זה. אם תלמיד חכם יכול לדבר בכזה ניתוק חייבים לזעוק. אמרתי לו: הרי אם אדם היה מתנפל על אח שלך וחייל היה מציל אותו, לא היית מודה לו? זו לא חכמה לטמון את הראש בחול ורק להיות פנטים״.

שיחה אחר שיחה, שבוע אחר שבוע, מחדד המשגיח את תפיסת העולם הראויה, וכדרכו, עושה זאת בהמחשה עובדתית ולא כאמירה ערטילאית. "בתקופה האחרונה״, סיפר המשגיח, ״הגיעו בלילה לאחת הישיבות אנשים טובים, בשביל לעודד ולפרגן לבני העלייה. הביאו כיבוד כיד המלך תוך כדי פרגונים ואמירות בסגנון: ׳אתם החיילים האמיתיים, אתם הגיבורים באמת, והגענו לצ׳פר אתכם׳״.

הסיפור שמעורר אסוציאציה למודל ההזנה בבסיסי צה״ל מעלה חיוך על השפתיים. אך ר׳ איצלה ברגישות יתרה פרט על מיתרי הלב של בני הישיבה: ״איך אפשר לאכול ולשתות בזמנים כאלו?" שאל. "הרי יודעים שיש כמות מחרידה של הרוגים ושבויים. יותר מזה, אני שואל על הרגשת הלב. על הניתוק הזה. רק לחשוב שיש שבויים, שהגמרא אומרת שהשבי גרוע ממוות. מי יודע אם הם חיים או מתים, באילו תנאים הם נמצאים, המשפחות שלהם רועדות מפחד, לא ישנות בלילות״.

ר׳ איצל׳ה הציע באחת השיחות שכל אחד מהבחורים היושבים בהיכל יחשוב לרגע באיזו דרך הוא יכול לחזק חייל, בן גילו, שמצוי בזה הרגע בעיצומו של הקרב, בבחינת ״נושא בעול עם חברו״. הצורה שבה המשגיח הליטאי מציג את היחס הראוי, היא דרך המלך לתחושת הלב הראויה. ״לחשוב על אישה שבעלה הלך למילואים, גם אם לא קרה לו שום דבר, אבל הפחד שאוחז בה כשהיא שומעת שכל כך הרבה נהרגים, הרי זה פחד פחדים. איך אפשר ליהנות? איך אפשר לעשות מסיבה כזו?"

הסגנון של ר׳ איצל׳ה חף ממניירות. השיח, אמיץ ונוקב. זוהי אמירה פומבית בהירה אך נדירה, של אישיות תורנית בכירה, המושמעת בתוך היכלי הישיבות. "הטעם העיקרי שזה חרה לי", סיכם המשגיח את הנושא, "זה בגלל שכאשר אנחנו משבחים את עצמנו, מעודדים את עצמנו, הדבר הורס את מעט הכרת הטוב שעוד יש לנו לחיילים, וזהו עוול גדול. אנחנו חייבים הכרת הטוב לחיילים שמסכנים את החיים שלהם. כל הדיבורים האלו שהם הולכים מרצון למלחמה, או שחייבים ללכת למלחמה והם לא חושבים עלינו, הם דיבורי סרק והבל. חיילים בשעה כזו חושבים על כולנו, לא רק על עצמם, יש הרבה שמתנדבים. איך אפשר להיות כפויי טובה? אנחנו לא מרגישים את זה, כי פיטמו אותנו ואמרו שאנחנו, ואנחנו ואנחנו".

במקום להתפטם באווירה מתמדת של ״אנחנו״, מציע המשגיח לקום ולומר ״היננו״. ומה שנכון כאמירה תורנית בתוך היכלי הישיבות, יפה לא פחות כזעקה מוסרית שראוי כי תישמע מעל כל במה. ר׳ איצל׳ה, ניחמתנו וחיזקתנו, ולו לדקת דומייה.

המדינה ואני

״אם אתה רוצה לשים את האצבע על ההבדל בינינו לבין הקבינט המדיני ביטחוני, אפשר לסכם זאת בשאלה מי בא להשמיע למי״, זיקק לי השבוע אחד מחברי ועדת המשנה של ועדת חוץ וביטחון את ההבדל שבין הקבינט המדיני ביטחוני לבין החשובה שבוועדות הכנסת. ״בקבינט המדיני ביטחוני השרים באים כדי להשמיע את דעתם לקצינים ולאחר מכן להדליף את הדברים כדי לגזור קופונים. אנחנו לעומת זאת באים להקשיב לאנשי מערכת הביטחון לא כנותני עצות אלא כמי ששומעים ושואלים, ולכן אצלנו כמעט אין הדלפות״.

מישיבת הקבינט המדיני ביטחוני נתניהו יצא השבוע מתוסכל במיוחד, עד כדי דרישה, שהעלה לאחריה, לעגן בחוק את חובת המשתתפים בישיבות לעבור בדיקות פוליגרף, כדי להתמודד עם גלי ההדלפות. אלה לא הציטוטים שיוצאים אלא ההתפארות של כמה מהחברים האמיצים על חשבון מקבלי ההחלטות הרופסים… נתניהו שגם כך סופג ביקורת בקרב ה׳בייס׳ על מדיניות ההבלגה בלבנון, פשוט לא מוכן להבליג כשמדובר במתקפות הבאות מצד חבריו לממשלה.

לתחושת חברי ועדת המשנה של ועדת חוץ וביטחון, לא מדובר רק בהוראה מגבוה של הממשל האמריקאי להימנע מקרב בעצימות גבוהה בשתי חזיתות. לעומת גלנט שמצדד בניצול הסיטואציה כדי להלום בחיזבאללה, נתניהו נחוש להבליג ולספוג עד לקצה גבול היכולת, בניסיון להימנע מעימות בסגנון עזה – גם בלבנון.

״כל הדיבורים על הפיכת ביירות לעזה אם חיזבאללה יסלים את העימות, נכונים״, אמר לי אחד המשתתפים, ״אבל מה שלא אומרים לנו זה שגם תל אביב תחזור שלושים שנה לאחור, לתקופת טרום המגדלים. תחת מטווח של מאות טילים מדויקים, מספיק שמערך ההגנה יפספס טילים בודדים כדי שבניינים בתל אביב יהפכו לעיי חורבות״.

הסתבכות בלבנון תדרדר עוד יותר את מצבו של נתניהו שמסרב להניף דגל לבן פוליטי ואינו מתכוון לפנות את הבמה ביום שאחרי. אך לא מדובר רק בפוליטיקה אישית. להערכת נתניהו, השגת המטרה של מיטוט החמאס – אפשרית, למרות הלחץ האמריקאי והאירופי, אך תודעתית עדיף שתושג ללא חזיתות פתוחות במקביל. הפעימה הראשונה של תוכנית אוסלו כונתה בשעתו ״עזה ויריחו תחילה״. באיחור של שלושים שנה, מקדם ביבי את התוכנית בדרכו: ״עזה תחילה״.

לא מדובר רק בתמונת ניצחון כמו זו של חיילי גולני בפרלמנט העזתי. ביבי המשיך לדבר השבוע במונחים של כתישה שתגרום לסינוואר ולראשי החמאס להתאדות מהשטח, אם בחיסול ואם בבריחה.

ניצחון בעזה ישקם, לתפיסת נתניהו, את כושר ההרתעה הישראלי לשנים רבות. לוחמה מקבילה בלבנון אולי תסתיים בטווח הארוך בניצחון, אך הדרך לשם תעבור בגיהינום מתמשך של הרס וחורבן בערי ישראל.

האם נתניהו מערב תועלות אישיות עם שיקולים ביטחוניים? שאלתי את הח״כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. ״את זה לא הייתי אומר״, השיב, ״האיש ממוקד במלחמה אבל בוא נאמר שאין כאן תשובה של שחור ולבן. פוליטיקאי, גם תוך כדי מלחמה, חושב על עתידו. זה נכון ללפיד ולגנץ, ורלוונטי גם לביבי״. בחזון העצמי והמשיחי למחצה של נתניהו, המדינה והוא תמיד כיכבו יחד כאינטרס לאומי משולב.

נערי חמ״ד

הנחייתה של היועצת המשפטית לממשלה להחזיר את הפרוטוקולים החסויים שהועברו לבקשת לשכת נתניהו, לא הייתה ההוראה היחידה שנכרך בה ניחוח פוליטי תוך כדי המלחמה. הנחיה נוספת שלה, להקפיא את כל הכספים הקואליציוניים ולנתב את התקציבים ליעדים הביטחוניים ולצורכי העוטף, פגעה בבשר החי של החינוך החרדי. הנפגעים העיקריים מההחלטה, המוסדות החרדיים, מצאו עצמם במצב בלתי אפשרי, ללא תקציב ובלי יכולת לנהל מאבק תחת העין הפקוחה של הציבור הישראלי ששולח את בניו לקרב.

שאלת ״היום שאחרי״ עוד תעסיק אותנו, ללא ספק, גם במישור היחסים הטעונים בין החרדים למדינה, אך נקודתית, בעת הזאת, יש להפנות אל הנציגים החרדים שאלה פשוטה: הכיצד זה שגם לאחר העברת תקציב המדינה בממשלת ימין על מלא, כמעט כל התקציבים החיוניים לחינוך החרדי, עדיין מוגדרים כ״כסף קואליציוני״, ולא כ״בסיס התקציב״, כפי שהובטח בהסכמים?

השוני בין תקציב המוגדר ככסף קואליציוני לבין תקצוב המוכלל בבסיס התקציב, הוא כהבדל שבין ממ״ד תקני לצריף פחונים במתקפת טילים. ״כסף קואליציוני״, ייחשב תמיד לתקציב על תנאי שיקוצץ ראשון בכל משבר, ולא יחזיק מעמד רגע אחרי שקואליציה אחרת תוקם. מה שמוגדר כ״בסיס התקציב״ לעומת זאת, הוא תקציב קשיח ששורד משברים.

השר לשעבר משולם נהרי, אשף התקציבים הן בדרך המלך והן כמתן בסתר, הרשה לעצמו אחרי שפרש לדבר גלויות על האינטרסים הנוגדים של הפוליטיקאים החרדים, אשר הנציחו במשך שנים את תקציבי החינוך החרדי במסגרת ״כסף קואליציוני״.

״היה עניין לכל מי שישב על השיבר במשך כל השנים״, ירה נהרי את החץ למטרה בקור רוח של משגר חות׳י, ״שלא להכניס את כספי החינוך החרדי לבסיס התקציב כדי שכל מנהלי המוסדות יעלו אליהם לרגל ויחלו את פניהם כמו ׳גבירים׳ בעלי הון״.

אחרי הבחירות דומה היה שהנציגים החרדים התעשתו והפיקו לקחים מהקדנציות הקשות, שבהן נזרקו מהקואליציה אל המדבר התקציבי. בהתאם להסכמים שנחתמו עם שס ויהדות התורה, תקציבי הישיבות ומלגות האברכים, כמו התקצוב המשלים של הת״תים מ־55 אחוזים ל־75 ותקציבים ייעודיים נוספים, אמורים היו להיכלל בבסיס התקציב בהתאם לשיטת התקצוב הנהוגה בחינוך הממלכתי.

המודל שהציבו הנציגים החרדים לנגד עיניהם, אחרי שיח מקצועי ומשפטי ממושך, היה תקציב החמ״ד (החינוך הממלכתי דתי). בעבר חלק גדול מהתקצוב התוספתי של החינוך הממלכתי דתי הועבר כ״כסף קואליציוני״ עד שהנציגים הדתיים לאומיים, כולל חובשי הכיפות הסרוגות בליכוד, דרשו וקיבלו את הכללת התקציב הממלכתי דתי בבסיס תקציב המדינה. בקדנציית בנט כשר חינוך הושלמה המלאכה, ותקציב החמ״ד על תתי־סעיפיו הוכלל בבסיס התקציב.

או במילים אחרות, הנציגים החרדים ביקשו מנתניהו ולוין שניהלו את המו״מ הקואליציוני, להפוך גם את הילדים החרדים ל״נערי חמ״ד״, במודל תקצוב החינוך הדתי-לאומי, שעיגן כל שקל קואליציוני בבסיס התקציב.

הקונספציה החרדית

ההתחייבות להכליל את כספי החינוך החרדי בבסיס התקציב, הוכללה בהסכמים הקואליציוניים עם הקמת הממשלה. מאז חלפה שנה תמימה עד לפרוץ המלחמה. תקציב המדינה וחוק ההסדרים עברו בקולות החרדים, כשהחמאס היה ״מורתע״. שאלתי השבוע גורם במשרד האוצר איך זה שדווקא ההבטחה להכליל את החינוך החרדי בבסיס התקציב לא יושמה.

שאלתי, אך מהתשובה לא הופתעתי. ״ההסכם עם החרדים על הכללת תקציבי החינוך בבסיס התקציב נחתם אך לא קוים״, השיב הגורם באוצר וגם הסביר מדוע. ״באגף התקציבים באוצר התעקשו ולא הסכימו להכניס את תקציבי החרדים לבסיס התקציב. אני מזכיר לך שבערב העברת התקציב היה ברור לכולם שהתחזית הכלכלית שהוצגה אופטימית מדי ואינה ריאלית. היה ברור כבר אז שהרפורמה המשפטית עם המחאה שנלוותה לה, בתוספת המשבר העולמי בהייטק, יקטינו משמעותית את הכנסות המדינה הצפויות. לכולם היה ברור שהתקציב לא יבוצע וייחתך בהמשך השנה ואת הכסף הקל תכננו לחתוך מהכספים הקואליציוניים״.

מאחורי גבם של הפקידים, הסתתרו הקודקודים. ״מי שגיבו את אנשי אגף התקציבים היו שר האוצר סמוטריץ׳ וראש הממשלה נתניהו, שישבו עם החרדים והציעו להם חלופות. ההסכם הסופי נסגר רגע לפני התקציב. השר גולדקנופף ומוטי בבצ׳יק ישבו עם נתניהו וסמוטריץ׳ והצליחו לחלץ הבטחה על העברת 250 מיליון לכוללים מעודפי התקציב, אם יהיו כאלה. זה היה תרגיל מחוכם של האוצר ואולי גם סיכון מחושב של החרדים, אבל בכנות, אף אחד לא העלה בדעתו שניקלע למצב ביש כזה, שבו הכסף הקואליציוני כולו יבוטל״.

הממסד החרדי כולו, מהישיבות והכוללים ועד לתלמודי התורה, מוצא עצמו בימים אלה בפני שוקת שבורה. הנדיבים מעבר לים פותחים את הלב והכיס לתרומות – ראויות בפני עצמן – עבור היחידות הצבאיות. מדובר בעיקר בחטיבות המילואים, שהמשרתים בהן, גיבורי חיל שהשאירו בבית משפחה וילדים, עושים זאת לעיתים בתת־תנאים, כאילו היו חיילים בצבא אוקראינה הנאבקים בחורף הרוסי ולא בזרזיפי הגשם העזתי.

״אין לנו בשביל מה לנסוע לחו״ל״, אמר לי השבוע ראש ישיבה שמתקבל בימים שבשגרה כאורח כבוד בקהילות היהודיות בצפון אמריקה. ״אני בספק אם את כרטיס הטיסה אכסה בנסיעה״. במציאות שכזאת, המכה של עצירת הכסף הקואליציוני קשה שבעתיים, עם ריבית והצמדה.

מי שנחלץ למצוא מקורות תקציביים חלופיים הוא כ״ק האדמו״ר מגור, שהנדיבים שומעי לקחו, סרים למרותו גם בעיתות מלחמה, ולא רק בזמני שגרה. אך בדיוק כמו בעזה, ולהבדיל בין קודש לחול: כשהקמח הבסיסי נלקח ממחסני המזון, שום תרומה נדיבה של אונר״א לא תצליח למלא את החסר. בכמה מהישיבות, הודיעו השבוע על העלאת שכר הלימוד, והנטל מעתה ייפול על המשפחות, שכתפיהן ממילא שמוטות.

בימים שבהם מאות משפחות מבכות את יקיריהן ודואגות לחטופיהן, לצד רבבות מפונים שנעקרו מבתיהם, אין קשב לנהי – שנתפס כמנותק – על מצוקה כלכלית סטנדרטית בעקבותיו של משבר תקציבי. ״אין לנו פנים לבוא ולדבר על נושאים כאלה״, אמר לי השבוע בכנות אחד מחברי הכנסת החרדים, ״אבל ללא ספק, כולנו נרדמנו בשמירה. במשך שנה של שותפות בממשלה הימנית ביותר, לא רק שחוק הגיוס לא קודם, כשעוד התאפשר איכשהו, ביום שלפני המלחמה, אלא גם ההבטחות התקציביות המינימליות לא קוימו כשהייתה אפשרות, שאבדה ולא תשוב״. הח״כים נרדמו בשמירה, אך למחדל, כמקובל, לא יימצאו אחראים בהתנדבות.

זמן חורף שאחרי שמחת תורה התשפ״ד ייזכר כתקופה שבה קרסו הקונספציות כולן. כן, גם הקונספציה החרדית.