ישראל א' גרובייס
ה' טבת התשפ"ה
מה ההבדל בין 'תנועה' ל'פעולה'? ואיזו טעות תודעתית מונעת מאנשים להצליח ליצור שינויים?
ריח של חדשנות עמד באוויר. זה היה המפגש הראשון בחדר הלימודים שבאוני' פלורידה. לצד המחברות והעטים ניצבו על השולחנות גם מצלמות משוכללות. אם היה משהו משותף לכל הנוכחים בחדר, הוא שכולם אהבו את אומנות הצילום. עכשיו הם באו לקורס המפורסם, רצו להפוך לצלמים מקצועיים. ואלו היו ימים שצילום נעשה במצלמת פילם מקצועית.
ואז נכנס המרצה פרופסור ג'רי אולסמן, מומחה צילום מפורסם. הוא התמקם במרכז הכיתה וכמו צלם מומחה הצביע בדיוק לאמצע החדר. "אנחנו יוצאים לתחרות. כמות מול איכות".
הסטודנטים לא ממש הבינו, ואולסמן המשיך. "אתם", אמר והצביע על אלו שיושבים בצד השמאלי של הכיתה, "אתם תהיו הקבוצה ה'כמותנית'. כדי להשיג ציון טוב בקורס הזה, אני מצפה מכם להפיק מאה תמונות טובות. ביום האחרון של הקורס נספור את התצלומים שכל אחד מכם יגיש. מי שיגיש מאה תצלומים – יקבל ציון מאה; מי שיגיש תשעים – יקבל תשעים; שישים – יקבל שישים. בקיצור, הבנתם את העיקרון.
"לעומת זאת, אתם", אמר והצביע על אלו שיושבים בצד הימני של הכיתה, "אתם הקבוצה 'האיכותנית'. אתם תימדדו אך ורק על בסיס המצוינות. לאורך כל הסמסטר הבא אני מצפה מכם להגיש לי תמונה אחת בלבד, אבל חברים, זו צריכה להיות תמונה מושלמת – יש לכם סמסטר שלם לתפוס אותה".
רק אחרי ההכרזה הזו החלו הלימודים הסדירים.
ההפתעה הגדולה ציפתה בסוף הקורס. אולסמן היה בטוח שהחלוקה תישמר, כמות מול איכות. אלא שאז הופתע לגלות שהתצלומים הטובים ביותר הוגשו דווקא על ידי הסטודנטים בקבוצה השמאלית, ה'כמותנית'.
מסתבר שאותם תלמידים התנסו סמסטר שלם בצילום אינטנסיבי, ועל הדרך הם צברו ניסיון בטריקים של אור וצל, בקומפוזיציה ובעבודה בחדר חושך. הם צילמו מאות תמונות ולמדו הרבה מאוד מהטעויות.
לעומת זאת, חברי הקבוצה ה'איכותנית' ישבו באותו זמן עם עצמם והעלו השערות לגבי התצלום המושלם שהם אמורים להפיק. התיאוריה שלהם הייתה משויפת, אבל המיומנות ממש דלה. בסופו של דבר גם התצלום היחיד שלהם היה באיכות בינונית.
במקרה הזה, תמונה אחת בינונית שווה המון מילים.
ב.
בשבוע האחרון דיברנו על הדרך לחולל שינויים בחיים. הבטחנו להמשיך, והנה אנחנו מקיימים.
בלי שאף אחד קבע זאת, אפשר לחלק את האנושות כולה לשתי קבוצות. יותר מזה, גם את האדם עצמו אפשר לחלק לשני מהלכי נפש. לפעמים הוא נוהג כך ולפעמים הוא נוהג כך.
אנחנו רוצים לחולל שינוי, להתקדם, ללמוד, ויש לנו שתי דרכים לעשות זאת. אפשר 'להיות בתנועה' ואפשר 'לנקוט פעולה'. הרעיונות הללו, כותב ג'יימס קליר בספרו שכבר הזכרנו 'הרגלים אטומיים', נשמעים זהים זה לזה, אבל הם לא. "כאשר אתם מצויים בתנועה, אתם מתכננים, בונים אסטרטגיות ולומדים. אלה פעולות חיוביות, אבל הן לא מפיקות לכם תוצאות. נקיטת פעולה, לעומת זאת, היא סוג ההתנהגות שיניב לכם תוצאה".
זה קורה בעיקר לאנשים צעירים. הם רוצים להתחיל לעסוק בעבודה מסוימת. הם קוראים עליה ללא סוף, לוקחים עוד קורס ועוד אחד, פוגשים אנשי מקצוע. מתייעצים, לומדים וממש חשים 'בתנועה'. אבל רק כאשר הם מתיישבים טכנית ומתחילים לעשות את העבודה – זוהי פעולה.
יש אנשים שרוכשים ספרים על דיאטות או על הפסקת עישון. הם מסיימים אותם, מזריחים שורות חשובות, מוסיפים הערות וסיכומים. ואז הם מתחילים לחפש המלצות על תוכנית תזונה והם נרשמים לקבוצות מידע. כל זה 'תנועה', אבל זו לא 'פעולה'. כשהם מתחילים לאכול את הארוחה הבריאה הראשונה, או כשהם לובשים את המעיל ויוצאים לסיבוב קצת ארוך ברחוב – זוהי פעולה.
לפעמים תנועה היא חשובה, אך כשהיא עומדת לעצמה – היא לעולם לא תפיק תוצאה. וכאן עולה השאלה: אם תנועה לא מניבה לנו תוצאות, מדוע אנו נעים? לקליר יש שני הסברים: לפעמים אנחנו עושים 'תנועה' משום שאנחנו באמת צריכים לתכנן וללמוד עוד על הנושא – זו תנועה מצוינת. אבל בהרבה מהמקרים אנו עושים זאת מתוך עצלות וחשש. כשאנחנו בתנועה, אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו מתקדמים לאנשהו, בלי להסתכן בכישלון.
"קל מאוד להיות בתנועה ולשכנע את עצמכם שאתם עדיין מתקדמים לעבר התוצאה המיוחלת. אתם חושבים לעצמכם: 'אני מנהל כרגע שיחות עם ארבעה לקוחות פוטנציאליים. זה טוב. אנחנו בכיוון הנכון'. או: 'קיימתי סיעור מוחות לגבי הספר שאני רוצה לכתוב ועלו כמה רעיונות.זה מתחיל להתגבש'. התנועה גורמת לכם להרגיש שאתם מקדמים עניינים, אבל האמת היא שהיא בסך הכל מסייעת לכם להתכונן לקדם עניינים. כשההתכוננות הופכת לסוג של דחיינות, עליכם לשנות משהו במשוואה הזאת. אתם לא רוצים לכלות את זמנכם בתכנון אינסופי. אתם רוצים לנקוט פעולה משמעותית ולקדם את העניינים בפועל".
[קבלו סיפור: לפני כמה שנים הגיע אליי צעיר מוכשר ששואף להתעסק בכתיבה. בדקתי את יכולותיו וממש התרשמתי. הצעתי לו עבודה ואז הוא סיפר בהתרגשות שעכשיו רכש ספר חדש שמלמד כתיבה. הוא יסיים אותו ומייד יתפנה לכתוב. מכיוון שקלטתי את הלך הרוח, עצרתי אותו וביקשתי כתנאי קודם למעשה – שיניח אצלי את הספר (טוב, לי מותר…) ויתחייב שהוא לא רוכש בשנה הקרובה שום ספר בנושא. רק אומר, שמאז הוא כבר פרסם מאמרים נפלאים בגיליון 'קולמוס'.]
וכאן אנחנו חוזרים אל ההרגל. הדרך ליצירת שינוי או התפתחות דורשת מעשים. חזרה שוב ושוב. זה הרבה יותר חשוב מתכנון של פעולה מושלמת. במקום לתכנן מיפוי של כל היבט, צריך פשוט לבצע שוב ושוב.
בעקבות הטור האחרון שיגר לי קורא יקר, אלחנן שמו, מכתב שבו המליץ לעיין בפירוש המשניות לרמב"ם על מסכת אבות (ג, טו). "זה סיכום של כל השיטה", הוא כתב.
תקראו מילים של הנשר הגדול: "המעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים". כלומר, יותר חשוב לעשות עוד ועוד צעדים קטנים, מאשר צעד אחד ענק. הוא מביא דוגמה, אדם שייתן אלף זהובים לצדקה בבת אחת, "לא יעלה בידו מידת הנדיבות בזה", כמו אדם שנתן אלף פעמים זהוב אחד "והגיע לו קניין חזק". ממש מומלץ לעיין בדברים במקור.
ג.
והנה הטיפ הכי חשוב בעיניי לאדם שרוצה להשתנות וליצור הרגלים חדשים.
כפי שכתבנו בשבוע שעבר, לא מומלץ להסתמך על המוטיבציה האנושית, משום שמדובר בעניין חמקמק. המוטיבציה יכולה להתניע את המהלך, אבל אי אפשר לסמוך עליה לאורך זמן.
וכאן מגיעה הטעות הכי בסיסית: בואו נחשוב רגע על אדם שהמשקל שלו גבוה, והוא מבין שהוא חייב להרגיל את עצמו ללכת שלוש פעמים בשבוע ארבעים דקות. המטרה היא – לרזות; ה'אמצעי' שעומד בדרך – ההרגל. בעצם, גם אלו שמשקיעים וממש רצים לא בהכרח רוצים לרוץ, הם נאלצים לרוץ בתור אמצעי.
כדי להתניע הרגל חדש, חייבים לשנות את התפיסה הזו מהשורש. שינוי התנהגותי אמיתי דורש מאיתנו 'שינוי זהות'. ההרגל חייב להיות 'מטרה' בפני עצמה. כלומר, אנחנו צריכים להתחיל להתייחס לעצמנו אחרת – 'אני אדם ששומר על הבריאות שלו'. הצעידה שלנו היא לא אמצעי, אלא חלק מהתפיסה שלנו את עצמנו.
"שינויים הם תמיד זמניים", כותב קלייר, "עד לרגע שבו הם הופכים לחלק ממי שאנחנו". הוא מביא כמה דוגמאות נהדרות:
• המטרה אינה 'לקרוא ספר', אלא להיות אדם שקורא ספרים.
• המטרה אינה ללמוד לנגן בכלי מוזיקלי, אלא להיות מוזיקאי.
אם תרשו לי להוסיף: המטרה היא לא 'לסיים ש"ס', אלא להיות אדם שלומד כל יום שיעור קבוע.
קלייר מציע לדמיין שני אנשים שמנסים לסרב לסיגריה. כשמציעים לראשון סיגריה, הוא אומר: "לא, תודה. אני מנסה להיגמל". השני מסרב ואומר: "לא, תודה. אני לא מעשן". זה נשמע כמו הבדל קטן, אבל זה הבדל ענק. "רוב בני האדם אפילו לא שוקלים את האפשרות של שינוי ברמת הזהות כשהם מחליטים לשפר תחום מסוים בחייהם. הם פשוט חושבים לעצמם: 'אני רוצה להיות רזה' (תוצאה), ואם אדבק בדיאטה הזאת (תהליך) אהיה רזה'. הם קובעים לעצמם מטרות, ומחליטים על הפעולות שינקטו, בלי לקלוט שהזהות הישנה שלהם עלולה לחבל במאמצי השינוי".
מחקרים הראו שברגע שאדם מצליח לעשות שינוי ברמת הזהות, הוא יצליח לבצע את השינוי בהרבה יותר קלות. אלא שלמרבה הצער יש לדבר הזה גם צד שני. הרבה אנשים בונים לעצמם זהות שלילית: “אני לא טיפוס של בוקר"; “אני גרוע בזכירת שמות אנשים"; "אני תמיד מאחר", ועוד ועוד.
כשאנו מספרים לעצמנו סיפורים כאלו שוב ושוב, שנים על גבי שנים, קל מאוד לשקוע באורח חיים כזה ולקבל את ההצהרות הללו כאמיתות מוחלטות. עם הזמן אתם מתחילים להתנגד לבצע פעולות מסוימות, כי "זה לא מי שאני".
והנה המשוואה המעניינת: הזהות שלנו בנויה בעצם מאוסף של הרגלים. חלקם חיצוניים, וחלקם תפיסות פנימיות. ומכאן שהדרך לשנות הרגלים תוביל בהכרח לשינוי זהות ולהפך. כל חוויה והתנסות שלנו בחיים משנה מעט את התפיסה העצמית. לכן, כדי לחולל את השינוי צריך להתמקד בשני המישורים. סביר להניח שאם נקום בוקר אחד מוקדם לא נהפוך ל'משכימי קום', אבל אם נתחיל להשכים קום חמש דקות קודם לאורך תקופה, נתחיל לשנות את התפיסה שלנו כלפי עצמנו וממילא יהיה לנו יותר קל להשכים וכך הגלגל החיובי יסתובב לטובתנו.
אנחנו לא משתנים בנקישת אצבע. זה קורה לאט–לאט. כל יום קצת, הרגל אחרי הרגל. אנו עוברים כל הזמן תהליך של התפתחות עצמית איטית ומתמשכת. כל הרגל הוא כמו הצעה: 'היי, אולי זה מי שאני'. כשאנחנו מסיימים ספר, אנחנו מתחילים להשתכנע שאנחנו שייכים לסוג האנשים שאוהבים לקרוא; כשאנחנו מתנזרים מסוכר, אנחנו סבורים שאולי אנחנו מסוג האנשים ששומרים על חייהם.
כל הרגל שאנו מטמיעים בחיים לא רק מניב תוצאות, אלא גם מלמד אותנו משהו הרבה יותר חשוב: לסמוך על עצמנו. אנו באמת מסוגלים לעשות את הדברים האלו. עם הזמן הראיות מצטברות ומלמדות על השינוי שעברנו, ואז גם הסיפור שאנו מספרים לעצמנו מתחיל להשתנות.
ד.
יש רגע מרגש בפרשה. אחרי עשרים ושתיים שנים של נתק, כשכבר היה נראה שהשבטים הולכים לאבד גם את בנימין, יוסף מתגלה. יש בכיות, יש חיבוקים ונשיקות. ואז מגיע רגע השיא. האחים חוזרים הביתה לספר לאביהם את החדשות שיצילו את שיבתו מרדת ביגון שאולה.
יוסף שולח הרבה מתנות, ויש לו הוראה מעניינת: "אל תרגזו בדרך". יש הרבה פירושים על האמירה הזו. בהשראת קטע שלמדתי בספר 'אזור אליהו' (לאדמו"ר ר"א לרמן זי"ע), אני מעז להציע כיוון נוסף:
יוסף הצדיק הבין שאחיו צועדים לקראת תהליך עמוק של שינוי. הם כבר הפנימו את הטעות שעשו במכירתו. הם יוצאים עכשיו לדרך חדשה. אלא שרוב האנשים שמחוללים שינוי בחיים, משתוקקים כבר להגיע ל'יעד'. הם לא אוהבים את הדרך. אלא שכאמור השיטה הכי נכונה לחולל שינוי, היא להפוך את ה'דרך' למטרה.
יוסף, בעל החלומות הנצחי, שיודע לשאוף למרחקים, נותן לאחיו את עצת הזהב: "אל תרגזו בדרך". אל תזלזלו בדרך. אדרבה, תהפכו אותה למטרה. ואז תצליחו.
ועלו בשלום אל אביכם.
