ד"ש מסבא-רבא

שני כרכים חדשים מהדפוס אל סלון הבית, ועוד שני נכדים שמלמדים אותנו מסר לדורי דורות

בחייו של כל אדם מישראל יש רגעים מרגשים שבהם הוא יכול לחוש את ההמשכיות של מורשת הדורות. בדרך כלל זה קורה כשהוא ישוב בחג או מועד בראש השולחן ורואה סביבו את צאצאיו ההולכים בדרכו.

אבל יש גם רגעים מיוחדים שבהם אפשר לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה, לחוש גם את הדורות הקודמים – ואת האמירה המיוחדת שלהם שצריכה להדהד באוזנינו, לנצח.

השבוע, בליל יום ד' לחודש אדר, זכיתי למעמד מרגש שכזה. אף על פי שלא שבת ולא חודש היום, התכנסה ובאה אל ביתנו משלחת נכבדה של בנים, חתנים ונכדים. כי חג הוא לנו. כולם מתאספים סביב השולחן הערוך, ובמרכז מישהו מציב שני כרכים חדשים שיצאו ממש עכשיו מבית הדפוס.

הלילה, יודעים כולם, בדיוק לפני 119 שנים, נפרדה יהדות גליציה מאחד הפוסקים המיוחדים שלה, הלוא הוא הגאון המפורסם רבי שמואל יצחק שור זי"ע, רבה של קהילת מונסטריץ' שבגליציה, שהתפרסם בעיקר בזכות ספר פסקיו הנודע שו"ת 'מנחת שי' (רמז לשמו: שמואל יצחק).

תולדות חייו של אותו גאון ופוסק מפורסם כבר כמעט נשתכחו. מספיק לציין את העובדה שהוא היה ממשפחת שור המיוחסת עד לרבנו יוסף בכור שור מבעלי התוספות. לפי המסופר, כבר מקטנותו גילה רבי שמואל יצחק סימני גאונות, ובהיותו בן אחת עשרה חיבר חיבור על מסכת נזיר.

כמה שנים אחרי נישואיו עם בת למשפחת מרגליות המפורסמת, כבר התחיל לשמש רב של קהילות. בתחילה בטלומץ' ואחר כך בקניהניץ'. אחרי פטירת אביו נבחר למלא את מקומו כרבה של קהילת מונסטריץ' הנכבדה, ואז התפרסם כאחד מגדולי הפוסקים בדורו.

ומה גורם למשפחה שלמה לעזוב את הבתים ולהתכנס סביב שולחן אחד ביום הגדול הזה? ובכן, הנה עוד פרט חשוב שעלינו לדעת על רבי שמואל יצחק: הוא זכה גם להעמיד דורות מיוחדים. שני בנים היו לו ועוד ארבע בנות. אחת הבנות, הרבנית מרת לאה הינדא ע"ה, הייתה סבתא שלי, אימו של אבי הגאון רבי משה חיים לאו זצ"ל הי"ד.

119 שנים חלפו מפטירתו של סבא רבא, והנה התבשרנו, שהעורך הנודע, הרב דוד אברהם מנדלבוים מבני ברק, ההדיר מחדש את ספרו 'מנחת ש"י' על שני חלקיו. עכשיו, כשהספר נח במרכז השולחן, מתערבת תחושה של פורים עם 'שמחת התורה'.

וכמו יהודים טובים, אין לנו דרך טובה לציין את ההתרגשות והשמחה הזאת, יותר מאשר בדברי תורה.

אני מביט בספרים החדשים, מריח את ריח הדפוס ונזכר בעוד בת שהייתה לו לסבא שור: הרבנית מרגלא שפירא ע"ה. אותה עצמה לא רבים הכירו. אבל היא זכתה לבן שהאיר את עיניהם של כלל ישראל, הלוא הוא בן דודנו המפורסם הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, רבה של העיר לובלין, מחולל רעיון 'הדף היומי' וראש ישיבת 'חכמי לובלין'.

ומאחר שנכנס אדר, הימים האלו נזכרים ונעשים, ואין מתאים יותר מאשר להיזכר בווארט מופלא של אותו גאון מחוכם. כי למדנים יש הרבה, אבל רק מעטים ידעו ללמוד את 'מגילת אסתר' כמו שדרש אותה הרב מלובלין.

הוא מתמקד באחד מרגעי השיא של המגילה. אולי הרגע הכי מצויר מכל תמונות מגילת אסתר. המן האגגי נמצא ברגע של שפל. הוא בדיוק חוזר מסיבוב לא מוצלח ברחובות העיר, כשהפעם במקום שכולם ישתחוו לו, הוא לוקח את הסוס שעליו יושב מרדכי היהודי והוא קורא לפניו "ככה יעשה לאיש". וכמו להשלים את התמונה, הוא מקבל עביט של שופכין מבתו. הוא חוזר הביתה אבל וחפוי ראש.

ובבית ממתינים לו היועצים. "זרש אשתו וכל יועציו". והוא נעמד ומתחיל לספר להם את כל מה שקורה איתו. מצב מטלטל. מצד אחד הסיבוב עם מרדכי היהודי, ומהצד האחר ההזמנה הפרטית למשתה של אסתר.

אחרי שהוא משתתק, מגיע תורם של החכמים לדבר. תקשיבו טוב ל'חכמה' שלהם: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו – לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו".

והיה הרב מלובלין תמה: 'שמעתם מה אומרים החכמים: 'אם מזרע היהודים'?" איזה מין שאלה זו? הרי כבר שנה שלמה שכולם יודעים שהיהודים הללו עומדים לפני הריגה. ב'ועידת ואנזה' הראשונה, שבה ישבו אחשוורוש והמן – הוא כבר קיבל את הטבעת ואת עשרת אלפים כיכר הכסף, וגם רשות להשמיד יהודים. מה פתאום עכשיו החכמים נזכרים שאסור להתעסק עם היהודים?

במקום תשובה, ביקש הרב מלובלין להזכיר את הדברים המפורסמים של חז"ל במדרש. יש שם תיאור ארוך של מה שהתחולל בלילה אחד קודם. זה היה לילה נוראי. היהודים חשבו שסופם מגיע. אבל הם לא ויתרו על לימוד גמרא בישיבה של מרדכי היהודי. הם ישבו ועסקו בהלכות ה'עומר'.

"ר' לוי אמר: כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו, אמר דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני. והיו תלמידיו יושבים ושונים לפניו, אמר להם: 'עמדו וברחו שמא תיכוו בגחלתי'. אמרו לו: 'בין אם נמות ובין אם נחיה, אנחנו לא נעזוב אותך'. מה עשה? התעטף בטליתו ועמד בתפלה ותלמידיו ממשיכים לשנות עמו.

"אמר להם המן: 'במה אתם עוסקים?' אמרו לו: 'במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה'. אמר להם: 'העומר הזה שהקרבתם, היה של כסף או זהב?' אמרו לו: 'של שעורים'".

הגמרא במסכת מגילה מסיימת את התיאור ומספרת שבשלב זה קם המן והכריז: "בא מלא קומץ החיטה שלכם, ודחה את עשרת אלפי כיכרות כסף שלי". כך ניצחו ישראל.

אחרי שסיים רבי מאיר שפירא לתאר את הסיפור הזה, היה משלים את ההסבר המיוחד שלו. "נכון, מהרגע הראשון ידעו כולם שמדובר ביהודים, ושהיהודים הם עם שאסור להתעסק איתו. אלא שכולם היו בטוחים שכל זה נכון רק לגבי היהודים 'של פעם', אלו ששמרו את המצוות באדיקות. היהודים של הדור שלנו, אלו שנהנו מסעודת אחשוורוש, לא הרתיעו איש.

"אבל ברגע שהמן תיאר ליועציו את המחזה שראה בישיבתו של מרדכי, הם התחלחלו. הם הבינו שהעם היהודי ממשיך לעסוק בתורה ובמצוות, ולכן הפעם הם שינו את דעתם ואמרו: 'אם ####מזרע### היהודים' – כלומר, אם גם 'זרע' היהודים, ילדי ישראל ובחורי הישיבות, ממשיכים את דרך היהודים הקדמונים גם ברגעים קשים אלו – הרי שלעולם 'לא תוכל לו'".

כן, גם עתה, כשחושבים על הדורות הקדומים ורואים את דור הנכדים שממשיכים ללכת בדרכם, הרי שיכולים אנו להיות רגועים ולדעת שכל הקמים עלינו ייפלו תחתינו, ולנו תהיה אורה ושמחה.