הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו

ככלות ימי השבעה להסתלקותו דודנו הגדול הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל

"פנים מאירות 550 + 150". כך נקראת התיקייה במחשב שלי, שמרכזת את הטורים ב'משפחה'. הפירוט הזה הוא תזכורת מסודרת עבורי מהם גבולות הגזרה של העמוד הזה. 550 מילים שלי בצד ימין, פלוס 150 מילים של 'דקה מזמנך' בצד שמאל. כשמושא הטור הוא דודי הגדול הרב שמחה קוק זצ"ל, התזכורת הזאת מאתגרת במיוחד. גם אם אבחר להתמקד בזווית אחת בלבד באישיותו,

או אם רק אנסה לתאר כראוי זיכרון אחד מהשהות במחיצתו, העמוד הזה לא יספיק. וכשאני חושב לכתוב

הסבר מתנצל למה אי אפשר באמת להקיף, אני מגלה שכבר כתבתי 87 מילים. אז סליחה שגם להתנצל כמו שצריך לא הספקתי.

ילדות

ילד בן 11 הייתי, כשהצטרפתי בפעם הראשונה לאחיי הגדולים שנסעו לתפילות הימים הנוראים בישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות. הדוד ר' שמחה, שליח הציבור במוסף. מאות תלמידים הפרידו בין המקום שלי לעמוד התפילה שלו. אני זוכר היטב את קולו הנרגש צולל פתאום כלפי מטה ב"כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים". אחר כך נחלש הקול ב"נוֹפְלִים עַל פְּנֵי

הֶם", ואז שאגה בוכייה ממעמקים: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד!" דממה. הפסקה של שניות בודדות לטובת רעש

החזרת הסטנדרים שהורמו על הספסלים כדי להשתחוות רווחים. "וְאַף הוּא הָיָה מִתְכַּוֵן לִגְמֹר אֶת הַשֵּׁם כְּנֶֽגֶד הַמְבָרְכִים" – וקולו ודמותו של ר' שמחה מתרוממים בחזרה. גופו בבית המדרש וליבו בבית המקדש.

ישיבה קטנה

בסיומו של אירוע משפחתי נסע ר' שמחה עם מונית לביתו ברחובות ואני הצטרפתי אליו, כדי להמשיך עם המונית לישיבה קטנה בראשון לציון, בה למדתי. "זה סבא שלך?" שאל נהג המונית, לאחר שר' שמחה נפרד מאיתנו בחום. "דוד", השבתי. "סבא שלי והוא אחים. אבל בגלל שאמא שלי איבדה את הוריה כשהייתה רק בת 14, הקשר עם הדודים שלה מאוד חזק". את התשובה הארוכה הזאת אני יודע לדקלם מאז שאני יודע לדבר.

"הוא רב צדיק מאוד", אמר הנהג בפסקנות. עם אינטואיציה של נהג מונית אסור להתווכח, אבל עדיין הסתקרנתי, מנין גם הוא יודע. "אתם מכירים אישית?" שאלתי. "לא. אבל בכל ערב ראש השנה הוא מתקשר לתחנת המוניות ברחובות ומבקש שיחברו אותו למוקד של הנהגים. כל המוקד בשקט. אין 'מי פנוי בקפלן?' ואין 'מי פנוי בויצמן?' הרב קוק עולה בקשר, מברך אותנו בשנה טובה ומודה לכולנו על השירות ועל שמירת השבת של התחנה. אתה מבין? רב עיר שזה מה שיש לו בראש לפני ראש השנה, הוא רב צדיק מאוד".

ישיבה גדולה

בראש השנה הראשון שלי כתלמיד בישיבת 'איתרי', ביקשתי את רשותו של המשגיח, הרב זאב גצל זצ"ל, להיעדר מהתפילה ב'אי

תרי' ולנסוע להתפלל

ב'מאור התלמוד'. לאחר אישור נלהב, הרב גצל הוסיף: "לפני שאתה נוסע, תשמע סיפור על ר' שמחה ותבין מאיזה לב יוצאת התפילה שלו: היה לי בעבר תלמיד שהוריו גרושים. לאחר שנות 'שידוכים' ארוכות, בשעה טובה הוא התארס. לפני החתונה, הורי הכלה ביקשו לוודא שהורי החתן מודעים לכך שהם לא יכולים להוליך את בנם לחופה בעצמם. למה? כי זה לא 'סימנא מילתא'. מי שלא נשוי, לא יכול להיות שושבין בחופה. זאת לא הלכה. זה מנהג. אבל לצד של הכלה בשידוך המדובר, היה חשוב מאוד לוודא שהוא מתקיים.

כשאביו של הבחור סירב בתוקף להעביר את התפקיד המרגש, המתיחות סביב המנהג איבדה פרופור

ציה והורי הכלה הודיעו לי שאם המנהג מתבטל – אז גם השידוך מתבטל. הייתי שבור לגמרי. הציעו לי לפנות לר' שמחה, כי אבא של הבחור התגורר בעיר רחובות. אני אומר בוודאות: שום היכרות אישית לא הייתה ביניהם, אבל ניסיתי. ר' שמחה שמע את הפרטים, התקשר מיד לאבא של הבחור לברך אותו בחום לרגל אירוסי הבן. בין הדברים הוא השחיל: 'אני לא יודע איך אתם נוהגים בחופה, אבל אם אתם מקפידים שלא להיות השושבין, מדובר בבחור כזה מצוין, שאני ואשתי רוצים להיות השושבינים'. האבא כמובן חטף את ההצעה המרגשת.

"נכחתי בחופה", סיים הרב גצל בהתרגשות. "ר' שמחה ורעייתו, שכלל לא הכירו את החתן או את הכלה, עמדו תחת החופה ובנו בית נוסף בישראל. חשוב שתדע גם את זה, כשאתה מתרגש מהתפילה במחיצתו".

חכמת ההמונים

"אפשר למצוא אנשים שמקובלים על כל גווני העם. אבל אין כמעט אנשים שמקובלים על כל גווני הדתיות. וכאן האמנות המדהימה של הרב שמחה הכהן קוק. כל הזרמים, הדתיים והחרדיים, נקשרו בדמותו".

הרבנית ימימה מזרחי