האדמו"ר היוזם

כבוד קדושת היזם שליט"א

תחנה 1: מלון ירושלמי

בשבת האחרונה התארחה משפחתנו המורחבת בבית מלון ירושלמי לשבת גיבוש. האמת שנושא שבתות הגיבוש מצריך טור בפני עצמו, לתת כמה סימנים של עשה ובעיקר אל תעשה. מובן שאצלנו בסיעתא דשמיא הכל היה על מי מנוחות וכל המסקנות רק משולחנות אחרים – אבל עוד חזון למועד.

בכניסה למלון קיבל את פניי יהודי שנהרה הייתה שפוכה על פניו. מלפניו ומאחוריו שני עוזרים, שנושאים את קופסת השטריימל ועוד ערמה עצומה של ספרי חסידות, עם מבחר כלי כסף מכל הסוגים וכל מה שאדמו"ר צריך לשבת.

נדרשו לי כמה דקות עד שנפל לי האסימון, עד שהבנתי מאיפה אני מכיר את היהודי. ובכן, מתברר שהשרף בעל המראה המלאכי, שנראה כאילו ירד לגיחה קצרה מהרקיע השביעי, הוא יזם נדל"ן מוכר ומצליח בירושלים.

ככל שהשבת הלכה והתקדמה, נחשפתי לאירוע שלא הייתי מודע לקיומו. בהגיע חצות יום השישי, היזם שברוך השם רואה חיל במשלח ידו, פושט את בגדי העבודה שלו, לובש צורה חדשה ונהיה רב'ה לקהל עדתו שהולך וגדל.

היה לץ שאמר שהמקצוע היחיד שאי אפשר להתחפש אליו, זה רב'ה. למה? כי ברגע שלבשת שטריימל יפה, קפט'ן כמו שצריך והכרזת שאתה רב'ה – הרי שאתה אדמו"ר. ואם אתה עוד לא השתכנעת, יגיעו הגבאים, המקורבים, והשוואנצנים, שישכנעו אותך שאתה אכן כזה.

לא מסכים כמובן לבדיחה, אבל היה קשה שלא להיזכר בה. היהודי מצויד בכל האקסוסריז האדמו"רי שהיה מוקפד עד לקוצו של יוד. כל כלי הכסף האפשריים מעוטרים בסגנון החסידי הידוע הונחו על שולחן השבת, הויז–בוחער מיומן הופקד להביא קערת נטילת ידיים מפוארת לאדמו"רנו, ואחר כך לנגב לו את הידיים. אף על פי ששמרתי על מרחק בטוח, בחור חסידי צעיר דחף לי לידיים 'שיריים' – חלה עם תחתית חרוכה שאותה הצטוויתי לדחוף לפה. זה היה הרגע שהבנתי שהעסק רציני לגמרי. אף אחד לא מתכונן לדלג על שום פרט. רעביסטווע על מלא.

אבל עזבו רגע את החיצוניות. אחרי הסעודה נכנסתי ל'באטע', ושמעתי את היזם שבימים כתיקונם מחדש בסוגיית תב"ע ותמ"א וכל שבילי המחוזית והמקומית מוכרים לו ככף ידו, אומר 'תורות' לא פחות משום רב'ה שאני מכיר, ומפאת כבוד כולם זה האנדרסטייטמנט של השנה.

יחד עם הארבעס, האובר–נייט והסודה הקרה, הכל נשפך על השולחן. בבלי וירושלמי, ספרי חסידות ומדרשים, פלפולים וסיפורי מופת על צדיקי הדורות המחיים את הנפש, וכולם שזורים זה בזה ביד אומן, ונאמרים בהמיה נלהבת אל מול הפיות הפעורים של החסידים שהולכים ומתרבים משבת לשבת.

הסיפור חזר על עצמו גם בשבת בבוקר. התפילה התחילה כמובן אחרי כל 'ההכנות', ואני רק יכול לרמוז שהספיקו קריאת שמע לפני חצות, אבל הסעודה נמשכה כמעט עד צאת השבת, ולכל אורכה לא הפסיקו הרב'ה והחסידים לתת את קולם בשיר ובדברי תורה, כמעיין המתגבר. נס שהקב"ה הגביל את השבת ליום אחד, תשאירו אותם לעוד יום אחד באותו פורמט, והם מגיעים לזיכוך הגמור.

תחנה 2: רחוב עזה 24, בית כנסת 'החטופים'

אם ברצונכם לחוות פעם מתיקות יהודית מתפרצת, תמצאו את הדרך להגיע בשבת לבית כנסת המדובר. כמו כל הדברים הטובים, גם זה בא מאמריקה. קבוצת אמריקאים שלא מצאו את עצמם בבתי הכנסיות הקיימים, פתחו בית כנסת חצי מחתרתי והקדישו אותו להצלת החטופים.

השמחה שם מדבקת. קבלת שבת שעה ורבע, פסוקי דזמרה – שעה וחצי. הכל בשיר, בניגון ובריקוד. גם הדרשה של הרב הצדיק, עוסקת בשמחה ובטוב לבב. הסברים על כמה הקב"ה אוהב אותנו ומשל נפלא על כך שהטילים של החותים, נועדו בעצם לרמז מי מושך בחוטים, והסבר נוסף שהבעיה של בלק מפרשת השבוע הייתה שהוא היה black (שחור), כלומר הסתכל על הכל בעיניים רעות, וזה הביא לו את כל הצרות. והיו כאלה עוד כהנה וכהנה, אבל הקוראים פה תלמידי חכמים ובטח הבינו את הרעיון.

במקום לגעור במפטפטים, הגבאי מכריז אחת לכמה זמן, שאפשר לדבר בשמחה. עם הקב"ה – בפנים, ועם החבר'ה – בחוץ. למי שמתקשה לשבת יותר מדי, יש שולחנות עם אוכל ושתייה מכל הסוגים, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לא צריך לבדוק בכל בקבוק כמה אחוזי כוהל יש. לא צריך להיות קטנוניים.

בפרפרזה על המימרה החסידית על ל"ג בעומר במירון: בפנים יום כיפור – בחוץ שמחת תורה; בבית כנסת המדובר, בפנים שמחת תורה – ובחוץ פורים. שמחה יהודית שורשית ואמיתית. שמחה בשבת קודש, שמחה על כך שזכינו להיות יהודים. שמחה שלא מתנצלת ולא מחפשת הצדקות.

הסתכלתי על הבחור שהקים את בית הכנסת. לא שאלתי אותו איפה גדל. זה לא במודיעין עילית ואפילו לא בנווה יעקב. אבל על פניו היה משוך אושר גדול, אושר שמגיע רק מהקמת מפעל רוחני וקירוב יהודים לאביהם שבשמיים.

תחנה 3: עם בנו של הראש ישיבה

לאבא שלו יש ישיבה קטנה, מהחשובות בבני ברק, והוא גידל דורות–דורות של תלמידי חכמים. הוא עצמו צורבא מרבנן. דרכו סלולה לכותל המזרח של עולם התורה. אברך יקר, צנוע ומעלי, בעל כושר הסברה נפלא, לא פסק פומיה מגרסא מאז שאני מכיר אותו עד עצם היום הזה.

ישבנו במרפסת ירושלמית לעת ערב, החום התחיל להישבר, השמש התחילה לצבוע את השמיים בצבעים שלא ידעתי על קיומם, והוא דיבר בגילוי לב. הבן הבכור שלו, ילד מתוק מדבש, רגיש ועדין, מכבד הורים, מנסה ומשתדל לעמוד בציפיות ממנו.

בן למשפחה כל כך חשובה, נכד לתלמידי חכמים שהציבור נושא אליהם עיניים, אבל הקב"ה נתן לו כישורים אחרים. הוא לא מצליח להתחבר ללימוד רצוף. הנשק העיקרי של האב והבן היה הדמעות. שניהם שוברים את עצמם בתפילות. מבקשים מהקב"ה שיפתח את לב הילד לתורה וללימוד. גם בחובת ההשתדלות הם לא ממעטים. כל סוגי העזרים נוסו, חברותות מיוחדות הובאו לנסות לפצח את קרום המוח של הילד הצדיק, בינתיים שום דבר לא עוזר.

האמת, אומר לי האבא, בעולם נורמלי הייתי צריך לשלוח אותו למקום קטן, שישקיע בו, שיראה אותו, שייתן ביטוי גם לשאר הכישורים שלו – אבל אני לא יכול לעשות את זה לאבא שלי, ובעיקר לא לאשתי. אני חייב לשלוח אותו לישיבה הכי טובה. הוא עלול להימחץ שם, אבל אין לי ברירה. אני הבן הבכור והוא הנכד הבכור. אין לי אופציה אחרת.

לא עניתי. כאב לי על הילד ועל אבא שלו. אבל הבנתי את המצוקה ואת הקושי, ובכלל קחו טיפ: לעולם אל תתערבו לאחרים בחינוך הילדים. זה אף פעם לא נגמר טוב.

תחנה מאספת: מפלגת 'מה יאמרו'

שלוש התמונות התערבבו לי יחד.

אני בטוח שליזם הנדל"ן מתחילת הטור, היו כל התירוצים לכבוש את חלומותיו. בטוח הוא חשב לעצמו: מה, אני אפתח עכשיו רעביסטווע? אנשים יצחקו עלי! אתה יזם, עושה כסף, תישאר שם. אבל הוא החליט לא לנהל את חייו לפי כמה אפים עקומים של כמה אנשים שבכל מקרה מתהלכים באף עקום כל היום, הוא החליט לממש את החלום שלו. ומי שלא נאה לו – לא חייב לבוא.

והחלום שלו הולך וקורם אור וחסידים. אט–אט הוא עוזב את עיסוקיו הגשמיים, ומרחיב את העיסוקים הרוחניים. למזלו הוא בחר להיות רבי חסידי ולא ראש ישיבה ליטאי, כך שהוא יכול גם להמשיך להתפרנס, אבל הוא מתחיל לחיות חיים אחרים. התפילות נראות אחרת, החיים נראים אחרת, ועל השבת? חבל להכביר מילים.

גם היהודי שפתח את 'בית כנסת החטופים' היה יכול לומר לעצמו: מה רע לארגן מניין מאוחר בשטיבלאך? לא שמישהו היה מעיר לו על זה. אבל הוא החליט ללכת עם החלום, והקים בית כנסת בצלמו ובדמותו. אין ספק שיש אנשים שמעקמים את האף, חלק מהם אוחזים ברגעים אלו את העיתון (שמצאו אצל השוויגער) וממש כועסים:

מה שייך לשיר כל כך הרבה? ולמה צריך אלכוהול? ובכלל, מה זה, הפקרות? כל אחד פותח בית כנסת? ומה זה שנותנים לגיטימציה לדיבורים ולבטלה הזו? זה הרי מושב לייצים ממש.

וכאן מגיעה התמונה השלישית, שמייצגת בעיניי את המפלגה הגדולה ביותר בישראל, מפלגת ה'מה יאמרו'.

ציבור ענק ומכובד שמנהל את חייו על בסיס 'מה יאמרו'. אצל כל אחד מאיתנו זה קיים ברמה כזו או אחרת. חלקים מאיתנו מקריבים את כל החיים שלהם, על מזבח המה יאמרו, אחרים רק חלקים מהחיים. מעטים ממש מרשים לעצמם לחיות כמו שהם באמת רוצים. כמו שמתאים להם.

האיום הזה פוגש אותנו בכל צומת. בשידוכים של הילדים, מול השכנים, ביחס להורים, וכמו שסיפרנו כאן גם ביחס לבחירת מוסדות חינוך לילדים.

הרבה משקולות לא מאפשרות לנו לעשות את הדבר הנכון, וגורמות לנו לחיות חיים של אנשים אחרים. ויש לכל אחד מאיתנו צרכים וחלומות טובים וראויים, אבל אנחנו חוששים איך הסביבה תראה את זה, בטח יצחקו עלינו, לא ילך לנו, ואנחנו נשארים מתוסכלים בחיים בינוניים ומתנחמים בזה שאנחנו צוחקים בציניות על אלה שמעיזים ללכת אחרי החלום. כאלה שבזים למה יאמרו ומה יגידו.

נכון, לא לכל אחד יש אפשרות להפנות עורף לעולם ולעשות מה שטוב לו, אבל כל אחד מאיתנו יכול לצמצם אפילו בקצת את היחס המצמית הזה לכל מחשבה של מה יגידו עליו.

אגלה לכם טיפ: רוב האנשים רק יעריכו אתכם אם תלכו אחרי החלום שלכם. גם אם תשמעו כמה צקצוקים, זה בעיקר מקנאה וחלום להתנהג כמוכם.

לא משנה אם יש לכם חלום להיות רב'ה, ראש ישיבה, להתחיל ללמוד דרך חדשה בעבודת השם, או לפתוח חנות לאוכל מוכן. תלכו עליו. החיים קצרים מכדי שתסיימו אותם מלאי אכזבות וחלומות שבורים.

תהיו יזמי נדל"ן, תהיו רבע'ס, תהיו אתם.