האורזים

נארז לפני פסח

זה היה לפני ארבע שנים.

הוא נסע עם כל המשפחה לחו"ל לפסח. כולם המליצו לו. המודעות היו מרהיבות. הקופירייטר בחר את המילים בקפידה: מפנק, מדהים, היסטורי וכו'. הכל היה נראה מושלם.

הם קנו לעצמם קולקציה מדהימה בהון עתק. הכל מתאים פיקס. מהשרוך עד קישוטי השיער. כשאתה מגיע למקום של מיליון דולר, אתה גם צריך להיראות מיליון דולר.

הכל נארז במזוודות. אוחח, איזה עונג זה. לא צריך לנקות את הבית. לא צריך להשתגע, אכשר דרא, זכינו כמו שאומרים, להיות בני חורין אמיתיים. השכנים הציצו בקנאה ברכב שעוזב את החניה, ומשאיר אותם עם האבק, עם הפתיתים המוחבאים ועם שקיות הפיתות היבשות של הרגע האחרון.

לא נלאה אתכם בפרטים, רק זאת: הם מצאו את עצמם, מאות נפשות, כולם ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, מה שנקרא – כאלה שיכולים להרשות לעצמם, כמה שעות לפני ליל הסדר בלי מזוודות ובגדים להחלפה, עם ילדים צורחים, בלי אוכל ושתייה, נטושים בחור נידח, כמעט שואלים נפשם למות.

כתבתי לו אז שהעם היהודי מתחלק לשניים: אלה שמורטים את שערות ראשם בהמתנה למזוודות ליד המסוע בנמל תעופה נידח, ואלה ששמחים לאידם. אין באמצע.

אלו שיש להם

ברוך ה' זכיתי למאות בני דודים. כולם עמלי תורה, יושבי על מדין. חלקם הגדול מתגורר בפריפריה החרדית, משתכרים צרור נקוב, וחיים חיים שלווים ומאושרים. ערב פסח, משחררים קצת את החגורה, קונים במכירות השכונתיות יותר בשר, בת"ת שבאולם השמחות השכונתי מתפנקים בעוד כמה זוגות מכנסיים – ונכנסים לחג בשמחה ובטוב לבב.

הצעירים עוד נוסעים להורים, אבל רובם כבר מנהלים בתים שוקקי חיים ומבלים את התקופה שבין פורים לפסח בציפייה דרוכה ללילה הגדול בשנה. אחרי שבוע משפחתי שמח, עם אוכל מהמטבח של אמא, סבתא והשוויגער, הם מתגייסים.

יחד הם מעלים בחזרה את כלי הפסח לארונות העליונים, שולחים את אחד הילדים למאפיית הצבי, קונים כמה לחמניות חמות, שמים מוזיקה טובה כדי לנצל את הרגעים האחרונים לפני ספירת העומר, ונועלים את החג שמחים וטובי לב.

אבל לא כולם כאלה. יש כאלה שהקב"ה זיכה אותם באפשרויות. 'יש להם'.

ואותו אחד שיש לו – לא יכפור בטובת המקום ברוך הוא, ולא ישב בבית כמו כל המסכנים. לכן מט"ו בשבט – חייו אינם חיים. הוא סורק כל יום את כל עלוני השבת. החרדיים והדתיים. לא ידלג על אחד. יעבור חיבוטי נפש מהגיהינום. יזמין ויתחרט. יזמין שוב ויגלה שיש חבר שקיבל שם עשרה אחוז הנחה – ויקלל את הרגע שהזמין.

למה תמיד אני כזה פזיז. ממתי אני מאמין לסלוגן "מקומות אחרונים". כמה טיפש אני יכול להיות. קצת קור רוח והייתי חוסך כאן כמה אלפיות. ובכלל, הם הרי לא באמת הטופ.

ואז סוף סוף זה קורה, והנה הוא ערב הנסיעה. עזבו את כל ההכנות והלחץ הנפשי שמתלווה לנסיעה הזו, כמה ימים קודם הוא כבר לא יאכל ולא יישן. הוא עסוק ב"לארוז", ולצעוק, בעיקר לצעוק על הילדים שלא עוזרים ולא אורזים. להתמלא תסכול מכך שהם שקועים במסך במקום לקוד ולהשתחוות לו על זה שהוא לוקח אותם למסע מהאגדות, ומציל אותם מהישארות בבית כמו מסכנים.

ותמיד, בהתאם לכללי הקונספט, הוא ישכח שתי מזוודות. החבילה של המצות תיפול ותשמיע קולות שבר מצמררים, ואת השקית עם הגביעים לכל הילדים הרי קבוע שוכחים במונית – ועוגמת הנפש עד לב השמים.

ארוכה הדרך לחופש

אבל עוד לא התחלנו. כי עכשיו גם יש קורונה, וצריך בדיקות לכולם וטפסים. טפסים שלא נגמרים לעולם. ותמיד תהיה לו תחושה שחסר לו טופס ובסוף לא יעלו אותו אל המטוס והוא יחזור כמו עכבר מוכה לבניין.

אוהו איזו השפלה זו תהיה לגרור את המזוודות הביתה. ולך תסביר, ותספר, ותתבזה. וכבר הרהורי חרטה מתחילים להתגנב לו במעלה הגרון, אבל הוא דוחק אותם במהירות, כי 'יש לו'. הוא לא מסכן. הוא לא יישאר כמו נעבך.

ואז מגיע הלילה האחרון. הוא מתחבט אם לישון או לא. הרי בשלוש צריך לצאת. ויש עוד מלא "לארוז". בסוף הוא מתמוטט באחת וארבעים וקם אחוז בעתה בשלוש וחצי. איחור של חצי שעה. הכל קורס לו מול העיניים. הוא רואה עיגולים שחורים. הוא מחשב נפשו למות. הוא מעיר את כולם בהיסטריה. אחד לא רוצה לקום, השני נרדם למטה בהסעה. הוא נסחב עם כל המזוודות לבד, עייף, עצוב.

אבל יש לו, הוא בבית לא יישאר.

על שדה התעופה כמעט מיותר לדבר. חמש שעות המתנה. לא פחות. אלו חמש השעות הנוראיות בחיים של הבן אדם. יוצא שם מאנשים רוע שמתחבא כל השנה באיזה מחבוא סודי. התור הבלתי נגמר, העייפות, החלל הסגור, עשרות החכמולוגים שרק הולכים לשאול שאלה, או עוברים בלי תיק, יחד עם קולות הילדים הצורחים – מוציאים מאנשים דברים שלא ידעו שקיימים בתוכם.

אחרי שגמר לענות על שאלות הביטחון ולהסביר שארז – לצערו הגדול – את הכל לבד ואף אחד לא עזר לו, הוא יגיע לצ'ק אין. שם הוא יגלה שאמנם הוא יכול להרשות לעצמו, אבל יש כאלו שהתקמבנו בביזנעס, הגיעו לפני עשר דקות והם כבר בדרך לדיוטי פרי. כל תחושת העליונות שלו נעלמת, והוא קורס לתוך עצמו.

אחרי שעה של המתנה מורטת עצבים מול פקידה אטומת מבט, הוא יגלה שהוא נאלץ להוסיף 380 יורו על משקל עודף ("מי ביקש מכם לסחוב את כל הבית? אה??? הכל הפקרות???" הוא יצעק במר נפשו). ואם זה לא מספיק, מהר מאוד הוא מגלה שסוכן הנסיעות לא חשב להושיב אותם זה ליד זה וכל אחד מפוזר בצד אחר של המטוס.

משם, כשהוא אחד האנשים האומללים בתבל, מיוזע וצרוד, בשלום-קר עם אשתו וחבורת ילדיו אחרי שנשבע להם שעוד מילה אחת הוא חוזר הביתה – שבועה שהוא הפר תוך כדי שאמר אותה – הוא נהדף אל הבידוק הביטחוני.

גם שם התור לא נגמר. וממש לא ברור למה, תמיד הוא נצמד לתור הארוך ביותר. עוד החלטה גרועה בסדרה בלתי נגמרת של בחירות לא נכונות. ברגע האמת הם יסירו את החגורות והשעונים, ירימו את ידיהם, יזכו להערות קשוחות ומעליבות מפי עובדות ועובדי המקום, יתלבשו בחזרה – או אז יגיעו לדרכונים.

בדיוק כמו בתסריט שנכתב בידי תסריטאי ציני, המכונות בדיוק התקלקלו, כנראה בגלל העומס, ועברנו למתכונת של פעם. אחד אחד. עוד שעה הלכה. ובסוף הוא מוצא את עצמו מנמנם על כיסא עינויים צר, ממתין להמראה, אבל היי, הוא לא יהיה פראייר ויישאר בשכונה.

על הפסח הזה הוא ישלם כל השנה. הוא יעבוד כמו חמור. יחזור הביתה באישון לילה ויקום לפנות בוקר, ירדוף אחרי הזנב של עצמו לקראת העשירי בחודש, הרגע שבו האשראי שואב לו את העו"ש. אבל הרי 'יש לו'. הוא נוסע. הוא לא מסכן.

ובינתיים היהודי מקריית ספר, זה ש'אין לו', יושב בערב בדיקת חמץ עם ילדיו שמח וטוב לב, בודק את הדירה, מתרווח על הכיסא, לומד כמה פירושים יפים לליל הסדר, אבל רק דבר אחד קצת מציק לו: איך ההוא שיחק אותה, נסע לחו"ל כמו איזה גביר.

אח, אילו רק היה יודע. רק היה יודע.

אורזים

ועוד לא נגענו בארץ המובטחת עצמה, שנראית נוצצת מרחוק, ורצופה תסכולים וויתורים מקרוב. המלצרים, התחרות הסמויה, האשראי שמרוקן לך את הלב ואת הנשמה, ואי-השקט הפנימי שמתלווה למסע התלאות הזה.

בשנים האחרונות זכיתי להיות בבית בליל הסדר. לא אתרברב בפניכם. לא נזרקה בי חכמה. זה הגיע מאילוצי הקורונה, אבל אודה ולא אבוש, גיליתי את החן המיוחד של פסח במגרש הביתי. גיליתי שאפשר להיכנס לחג בשמחה אמיתית, ולא מתוך בהלה. בלי שעון העצר הזה שמתקתק לך מעל הראש מהרגע שהזמנת כרטיסים, ואתה משלם בבריאות כדי לדאוג ששום דבר לא יתפקשש.

ובעיקר, וזה לא פחות חשוב, גיליתי שאפשר לקבל את החג עם משהו יותר אמיתי. אמנם יש לא מעט עבודה. יש קניות, יש ניקיונות ויש הרבה להכין, אבל בליל הסדר, כשאתה מתרווח, מותש קצת, על הכיסא שלך, אתה יודע שזה שלך. אתה יודע שעשית משהו אמיתי, שכל כולו עבורך ועבור המשפחה שלך. בלי הצגות, בלי הפקות, בלי אריזות.

בתחילת השבוע ביום הראשון של בין הזמנים – פגשתי אותו אחרי התפילה.

שימען, הוא גיחך לעברי. הבנתי שהשנה "אתה נשאר".

אכן, אישרתי. מה אצלך?

"אורזים", הוא השיב – והעיניים של אלו שהתאספו סביבנו נצצו בקנאה. מילת הקסם הזו סחררה אותם.

ורק אני, שכבר הייתי בצד של "האורזים", ידעתי היטב איזו מסכת כאוטית המילה מלאת הקסם הזו מסתירה מאחוריה.