צעקה אחת מחרידה, כזו ששורטת את הלב וקורעת את מעטה השמחה שניזון מאדי אלכוהול ומוזיקה פועמת.
צרחה אחת שמגיעה מעומק הנפש, מתהומות של אימה, מאזורי הבדידות, היתמות, הכאב והשכול.
"ברוך דיין האמת!"
ברגע אחד הסירה עיר הקודש והמקדש את הפורים מעליה, לבשה שק ואפר וזעקה זעקה גדולה ומרה, שוטפת את שמחת אסתר ומרדכי בדמעות.
זה פורים שייחרט לדורות. הניסיון העקר לארגן את הבית מהסעודה העליזה, להשליט סדר בבלגן הפורימי כשדברים נשמטים מהידיים מהבלבול, מההלם. הנפש לא בנויה לקטבים שכאלה… ברגע אחד לעבור ממחול לאבל.
היה לי קשה לעצור את הדמעות לכבודה של השבת. מצאתי את עצמי מאריכה עוד ועוד בתפילה מול הנרות, שם מותר וצריך לבכות… אבל כשהסתובבתי לאחור הביטו בי הילדים, וכל מה שראיתי בעיניהם היה פחד.
התיישבתי על הספה, מרוקנת, מובסת וכאובה. ניסיתי להכריח את המעיין הדומע לחדול, הפצרתי בשבת המלכה שתחבוש את הפצע המדמם בלב, אבל הדמעות כמו לא שמעו שהצפירה הכריזה על בואה של הנפש היתרה, והתגלגלו מעצמן.
"אל תבכי", לחשה לי איילת וניגבה את הלחי שלי. "אני עצובה כשאת בוכה".
"אני יודעת", התנצלתי מעומק ליבי, מודעת לכך שאין דבר מפחיד יותר לילד מלראות את הוריו בוכים ואבודים, "אבל אני כל כך עצובה שרבי חיים נפטר".
ספי ויהודה דממו. ראיתי כיצד הם בוחנים אותי היטב, עוקבים אחרי כל תנועה, ולכן המשכתי.
"תבינו, רבי חיים החזיק את העולם בתורה שלו, ועכשיו העולם נע וזע ורועד… הרגל שתמכה בו נשמטה, והכל פריך ושביר ומט לפול".
"ומה יהיה עם רבי חיים?" שאל יהודה בעיניים בורקות מדמעות. "רבי חיים ייכנס ישר לגן עדן".
"לכל אחד יש דין. גם לצדיק הכי גדול", עניתי ובחרתי במודע לא לחמוק מיסודות הדת היהודית.
"אמא, אם אני ארד לבית הכנסת, אז התפילה שלי יכולה להיות לעילוי נשמתו?" בירר ספי בתמימות שהציפה בי בכי גדול. "אני מוכן לתת את כל ה'יהא שמיה רבא' לרבי חיים".
"אתה לא מבין כמה הוא יהיה אסיר תודה לך", עניתי וחיבקתי אותו. "כשיבואו המלאכים שנבראו מכל התורה ומכל המעשים הטובים שהוא עשה ויעטרו את מקומו בגן עדן באבנים טובות ומרגליות, ופתאום תבוא חבילה חדשה משבת פרשת צו, רבי חיים יעצור הכל ויגיד: אבל זה לא שלי! בשבת פרשת צו כבר לא יכולתי לקיים מצוות! והמלאכים יגידו לו שהחבילה נשלחה אליו מילד ירושלמי קטן שצעק 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כוחו, ורבי חיים ישמח שמחה גדולה ועצומה, כי אף שהוא צדיק נשגב, עכשיו הוא לא יכול לעזור לעצמו… רק אנחנו הקטנים יכולים לסייע לו".
"אני יורד לבית הכנסת", הכריז ספי בנחישות. "אני אשלח לו מלא חבילות".
הוא פנה ליטול את המעיל, ורגע לפני שיצא, הסתובב אלי ושאל: "אמא, מי יחזיק את העולם עכשיו?"
לרגע אחד רציתי לנקוב בשמותיהם של גדולי ישראל שיחיו לאורך שנים טובות, אבל משהו עצר אותי. שתקתי רגע ארוך מאוד, ואז הישרתי מבט אמיץ לעיניו ואמרתי ברורות: "אתה".
"אני?" הוא חזר מבולבל.
"כן. אתה!" התעקשתי להניח על כתפיו את האחריות של העם היהודי. "גדולי ישראל לא נולדים בגיל מאה. ברגעים אלה ממש, יש ילד יהודי שמחליט להיות גדול בישראל. במקום כלשהו בעולם, יושב עכשיו ילד או נער או אברך ומחליט להקדיש את חייו לתורת השם".
"'וזרח השמש ובא השמש': אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא השקיע הקב"ה שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו. יום שמת רבי עקיבא נולד רבי, וקראו עליו 'וזרח השמש ובא השמש'. יום שמת רבי נולד רב אדא בר אהבה. יום שמת רב אדא נולד רבי אבין. יום שמת רבי אבין נולד רבי אושעיא בריה. יום שמת רבי אושעיא נולד אבא הושעיא איש טריא. יום שמת אבא הושעיא איש טריא נולד רבי אושעיא. עד שלא השקיע הקב"ה שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנאמר: 'קח לך את יהושע בן נון'. עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז, שנאמר: 'וילכדה עתניאל בן קנז'. עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל, שנאמר: 'ונר השם טרם יכבה ושמואל שוכב'. עד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה, שנאמר: 'הנה ילדה מלכה גם היא', ואחר כך 'שני חיי שרה'" (ילקוט שמעוני פרשת חיי שרה פרק כג).
בשעת ההלוויה, כשהמונים זעקו וקיבלו עליהם עול מלכות שמים, והבהירו בראש חוצות שאין אומתנו אומה אלא בתורתה, היה קל לחשוב שמדובר ב'חברה', ב'מגזר', ב'קהילה', ב'ציבור'. אבל אני התעקשתי לפרק את המקשה לבודדים. לבחור שמיטיב את המגבעת לראשו ולעלם צעיר שעמד דחוק ובכל זאת עיין במשניות כיס; לילד קטן שהביט משתאה במתרחש ולצורב שחפן את זקנו והתנדנד בדבקות בעיניים עצומות.
אחד מהם עוד יחזיק את העולם. אחד יישא על כתפיו את עול ההנהגה. אחד יגדל להיות גדול הדור.
והאחריות?
האחריות מחייבת את כולנו.
