שמעון ברייטקופף
י"ז אלול התשפ"ג
…
גאולה מאז ולתמיד
זה היה בצומת שמחבר בין פיצוחי משיח לגלידת זיסלק ברחוב מלכי ישראל. צעדו שם בפנים רציניות אב ובנו. מסביבם, כל העוברים והשבים הילכו בניחותא. אימהות עם עגלות, ילדות קטנות שעוד נמצאות באמצע החופש שלא נגמר לעולם וזוגות צעירים שוטטו בין החנויות, וילדי חיידר צעדו הביתה עם שקיות מהמכולת.
אבל הם הלכו מהר.
לא צריך להיות מומחה ב'חכמת הפרצוף' כדי לזהות את הפנים העייפות של הבחור. עייפות זו מילה לא משקפת. מותשות. כמהות למנוחה. שבוע שלם בישיבה. באלול! מה ידמה ומה ישווה.
כשחלפו לידי, דוהרים ברחוב הירושלמי כאילו סופת הוריקן רודפת אחריהם – האוזן שלי קלטה רק את הזנב של השיחה בין השניים.
מוריי ורבותיי, זה היה חזק ממני.
דלקתי בעקבותיהם בעדינות, תוך שאני מנסה לעטות על הפרצוף את ארשת הפנים הכי ממהרת שבן אדם יכול לגייס ביום שישי.
"בזמני", צקצק האבא המתנשף בניגון של אכזבה שאי-אפשר היה להתבלבל בו, "מי היה יוצא באלול מהישיבה? ועוד לגאולה?
"ובכלל, קנינו לך הכל. אמא הכניסה לך למזוודה כל מה שאתה צריך ואפילו דברים שמי היה חולם עליהם בכלל. הרי יש לך את המספר שלי ושל אמא. אם אתה צריך משהו, תתקשר. מה נגמר לך כבר, משחת שיניים? מה נאבד לך, המכנסיים?
"אני באמת לא מבין, לא מדברים איתכם בישיבה על החשיבות של כל שנייה באלול? כשאני הייתי אפילו לא היו צריכים לדבר, הקירות דיברו. אם ככה נראה אלול, איך תיראה כל השנה?
"אני כנראה לא אבין איך העסק עובד היום".
כשהם פנו בסיבוב לרחוב יוסף בן מתתיהו, נטשתי אותם.
הרעיון הובן.
כל מי שגדל בישיבה רואה בעצמו עדיין קצת ישיבה-בוחר. זה חזק ממנו. הוא אולי כבר יצא לגאולה לא רק לסידורים אלא לכל החיים, אבל בראש שלו הוא אוטוטו חוזר. לגמרא, לחדר, לפנימייה. הכל שם מחכה לו.
זכיתי ברוך השם להתגורר בשכונת הישיבות – בית וגן, ומזדמן לי לראות מקרוב את אלפי בחורי הישיבות שהתחילו את זמן אלול. וזו זכות שאין כדוגמתה.
קול התורה עולה מההיכלות, והרחבות שסביב בתי המדרש – צחיחות. אין יוצא ואין בא. כולם מתמסרים לאלול שדופק בחלונות.
אבל כן, יש גם כאלה שזקוקים לגאולה. מי לגאולה נפשית, מי לגאולה מילולית ומי ל"ע שצריכים פשוט את גאולה. הרחובות. השווקים. לנשום אוויר אחר ולחזור בכוחות מחודשים.
למרות מה שיספרו לכם, גאולה היא לא המצאה חדשה. תמיד הייתה גאולה כדי לברוח אליה מהמתח של בית המדרש. אולי קראו לה בשמות אחרים, אבל גאולה היא מאז ולתמיד.
הדבר היחיד שמשתנה זה הסיפורים.
אין מי שלא מכיר את הסיפורים מבית אבא על כך שבזמנו היו חוזרים מהישיבה פעמיים בשנה, וגם זה רק הבחורים הממש חלשים. הרי עד לפני שלושים וארבעים שנה כולם היו אריות, מכונות משומנות, לא צרכו קשר עם הבית, לא שיוועו לאוכל חם, לא דרשו מילה חמה.
כך היה פעם. הילד היה יוצא בגיל שמונה מהבית וחוזר עם סמיכה לרבנות בגיל עשרים.
אבל זה מה שהיה, אם היה, פעם.
…
הבחורים של היום
אני רוצה לדבר רגע על הבחורים של גאולה, ויהיו הדברים לזכותו של אותו בחור שהלך ביום שישי האחרון עם אביו בגאולה ורק רצה לקנות 'משפחה' ומאתיים אבטיח, אך נאלץ להסתפק בעיניו הרושפות של אביו המזועזע מעצם המחשבה.
אלו יהיו כמה שורות של לימוד זכות, של הבנה, אפילו של אהבה.
קל לדמיין מה שעבר אותו עלם צעיר בימים שקדמו לאותו מרוץ במעלה רחוב מלכי ישראל. הוא התחיל את הזמן בלב מפרפר ומלא ציפיות. הבטיח לעצמו שמעכשיו הכל משתנה. הוא יראה לכולם. הוא יהיה 'גדול'. הוא הלך לישון מאוחר. מי יכול להירדם מוקדם כשהבטן מתהפכת מהתרגשות. הלב פועם, והמתח והחרדה נמהלים בחמצן שבאוויר.
בבוקר עם אור ראשון הוא התייצב לתפילה, למד בחברותא, שמע שיעור וכתב סיכום של הדברים. בכל תחנה כזו הוא היה צריך להוכיח את עצמו מול חבורת אריות, שכל אחד מהם נחוש להראות שהוא טוב יותר.
אבל גם אלו שנראים אריות מבחוץ, הם ילדים חלשים מבפנים. כל אחד מהם משוכנע שלכולם הולך קל ורק הוא הנעבך היחיד שהכל קשה לו והכל מסובך לו. ורק הוא מרגיש קצת מחוץ לעניינים ולא מוצא את עצמו כמו כולם.
ואז על המזל שלו, בצהריים הוא התעכב קצת בבית המדרש, נשאר להתפלפל עם בחור מבוגר וחשוב ממנו, והגיע לחדר אוכל שנראה בימים האלה כמו שדה קרב. שם הוא מגלה שלא נשאר פירור על השולחנות. אז הוא הלך לנוח כשהבטן מקרקרת, נחוש לא לצאת מהישיבה, לא לתת ל"רפיון" להשתלט עליו רח"ל. לא באלול.
ואחרי כל זה הוא חזר לבית המדרש נחוש וחדור רוח לחימה להמשיך לעוד סיבוב בצהריים, ושם הוא גילה שהתיישבו לו במקום ואין מקומות אחרים, אז הוא הלך ל'אוצר', ואפילו שהקיבה שלו קרקרה והעיניים שלו שרפו פיזית הוא נלחם כמו אריה ולמד. יום אחרי יום.
ואז כשכשל כוח הסבל, הוא פשוט מצא את עצמו, בלי שהוא ממש ידע איך ומה, אוסף לריאותיו את חמצן החירות המשכר של גאולה.
האמינו לי שבמצב הזה, הדבר האחרון שהוא צריך זה סיפורי מורשת קרב על מה היה פעם. לא באמת מעניין אותו לשמוע עד כמה הדור הידרדר, וכמה הבחורים היום קשורים לסינר של אמא.
זה כמדקרות בליבו.
אבל אם אתם באמת רוצים להועיל לו, לתת לו כוח, עשו לכם מנהג יפה: בואו אליו לישיבה.
בליל שישי או לפני שבת, במוצאי שבת או ביום שני, זה לא משנה. תבואו אליו עם אוכל חם מהבית, עם חיבוק גדול, תתעניינו באופן לא-ביקורתי על החברותא שלו ועל ההספק בישיבה.
יוצא לי להסתכל על מפגשי הורים עם ילדיהם בשולי הישיבות. תמיד מרתק לראות את ההבדלים.
יש הורים שאתה רואה שהילד שואב מהם דליים של חיזוק. הוא מחייך בחופשיות, צוחק, עומד משוחרר, מקבל דלק לעוד שבוע או שבועיים. ויש, לצערנו, וזה בטוח מכוונות טובות, שמגיעים להרביץ את כל משנתם המוסרית בבחור.
למה החולצה לא מסודרת? מה זה 'ההספק' הזה? רק עמוד מתחילת ה'זמן'? איך גדלים ככה בלימוד? מה זה הבחור פה שמעשן? ככה זה כולם אצלכם? הראש ישיבה יודע על זה? עוד לא באו והבחור כבר משווע שילכו.
אני לא מחנך דגול, אבל עוד לא ראיתי שאחרי שיחת הערות מהסוג הזה, הבחור יגיד לעצמו: אני חייב לעשות משהו עם ההספק ולהתחיל לסדר את החולצה. הדבר היחיד שהוא חושב זה איך הוא משחרר עוד קצת את החולצה ומוודא שההורים שלו יישארו בבית.
תעשו לעצמכם ובעיקר לו טובה גדולה: אל תעירו לו עכשיו על כלום. אל תזכירו לו שכשאתם הייתם בישיבה, הכל היה נראה אחרת.
כתבתי פה לפני שבועיים על האתגר האדיר שיש לבחורי ישיבות בדור שלנו, נוכח הפיתויים הרבים שבחוץ. וכן, למרות הנסיעות התכופות יותר הביתה, ושבתות הגעגועים והשיחות היומיות, האתגר לא נהיה קל יותר. להפך.
ואולי אם ההורים, השכנים, האחים, יעשו יחד כל מאמץ להראות את ההערכה העצומה שיש לנו אליהם, יהיה להם אלול קצת יותר מרומם. הלוואי.
…
שימו לב אל הנשמה
מתי לאחרונה יצא לכם לשבת עם חבר טוב, עם בן משפחה, או סתם בבית כנסת ולדבר על נושאים שבאמת מעניינים אתכם?
לצערנו, הנושאים היחידים שלגיטימי לדבר עליהם במקומות ציבוריים, הם מה יקרה אם ישראל פרוש יעבור לבני ברק במקום זייברט שיעבור לבית שמש וממילא 'שלומי אמונים' תקבל את צפת.
אני האחרון שמזלזל בתחום הפוליטי. גם התפרנסתי ממנו לא מעט שנים, אבל בעיקר יש בו את כל מה שצריך בשביל להעביר שיח רעים של שבת בצהריים. יצרים, קנאות ושנאות, כבוד וקנטרנות. אבל ממתי היצר הזה הפך לסוג השיח היחידי שהוא לגיטימי?
לא מזמן השתתפתי בשמחה משפחתית, והדבר היחיד שהתגלגל סביב השולחן היה הבחירות לרשויות. ציטוטים, הדלפות, והימורים בטוחים, ומהר מאוד מישהו מהצד השני כבר מטיח בהוא שממול, ומהכא להתם נדלקת מדורה גדולה.
בשבועות האחרונים אני מקליט פודקאסט שמתפרסם בפלטפורמות של 'משפחה' עם חבר ילדות שלי, אחד כזה שביליתי איתו מאות שעות במהלך החיים, ופתאום שמתי לב שמעולם לא דיברתי איתו על דברים שהם החיים עצמם.
הציפייה מעצמך, הצמיחה האישית, העלייה, ההתמודדויות האישיות, תובנות על החיים, מחשבות על מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. יחד ולחוד.
אין לי ספק שלולא המסגרת המחייבת הזו לא היה יוצא לנו לנהל שיחות כאלו גם עוד תקופות חיים שלמות. סביר להניח שאילו היינו נפגשים בבר מצווה של חבר משותף, גם אנחנו היינו מלהגים על בוסו פינת זייברט, ואם אנחנו חברים ממש קרובים כנראה גם היינו מבליחים מילה על הפוליטיקה הפנימית בירושלים (אין כלום. תאמינו לי).
וזה עצוב. כי אנחנו חיים בעידן שבו השיח האנושי הכן הולך ונעלם. בחלק גדול מהזמן שלנו, אנחנו מנהלים שיח מול מכשירים. את המעט שנשאר אנחנו מקריבים לשיח טפל על דברים שאין לנו שום השפעה עליהם, ולא מייצרים שום עומק בנפש שלנו.
ואולי שווה לעצור רגע, דווקא באלול, לרגעים עמוקים ואישיים יותר. אולי.
