האם אנחנו במשבר?

למשברים יש דינמיקה משלהם – ולפעמים דווקא הרצון להיות מוכן עלול להחריף את הבעיה

אומרים שהעולם נחלק לשלוש קבוצות: פסימיים, אופטימיים וריאליים. השאלות מי הם הריאליים, ואם הם קרובים יותר לצד הפסימי של העולם או שמא דווקא לאופטימי, הן מסוג השאלות שמטבע הדברים קשה מאוד לענות עליהן  – בפרט לאור העובדה שלציפיות שלנו יכולות להיות השלכות אמיתיות על המציאות עצמה, ונבואות קודרות או מלאות עשויות להגשים את עצמן.

קחו למשל את נושא האינפלציה. במהלך תקופה ארוכה ניסה הפד להעמיד פנים שאין אינפלציה; שעליית המחירים היא זמנית ונובעת מגורמים ספציפיים כמו מגפת הקורונה או הפגיעה בשרשרות האספקה; שאפשר להמשיך ולהתנהל פחות או יותר כרגיל, להנפיק חברות במחירים מוגזמים בבורסה ולצפות שהמניות של טסלה או מחיר הביטקוין יגיעו עד לירח.

האם הגישה הזו הייתה אופטימיות-יתר? טמינת הראש בחול? ייתכן. אבל יש גם סיבה אמיתית שגורמת לבנקים לנסות להתעלם מאינפלציה: החשש שההתמקדות במחירים בעצמה תגרום לאינפלציה לנסוק בחדות.

ההבדל בין אינפלציה גבוהה לנמוכה אינו רק הקצב שבו עולים המחירים, אלא היחס שבין המוצרים השונים. במצב של אינפלציה נמוכה, עליית מחירים של מוצרים מסוימים לא משפיעה על כלל המשק ולכן גם לא מעוררת תשומת לב יתרה. כתוצאה מכך, יש סיכוי טוב שעליית המחירים לא תיצור תנודות משמעותיות בכלכלה, והמצב יכול לחזור לאיזון די בקלות.

לעומת זאת, כאשר האינפלציה גבוהה עליית מחירים במוצר אחד גוררת שורה של עליות במוצרים אחרים. במצב כזה עליית המחירים מעוררת תשומת לב, מעודדת ספקים אחרים להעלות מחירים וגורמת לעובדים לדרוש שכר גבוה יותר. במצב כזה הכלכלה כולה עלולה להיכנס לסחרור, שכן האינפלציה מתחילה לתדלק את עצמה ולהיכנס ללולאה מתמשכת שקשה מאוד לצאת ממנה.

במילים אחרות: הציפיות לאינפלציה יוצרות בעצמן תגובת שרשרת אינפלציונית. ככל שהציפיות נמוכות יותר – כלומר ככל שאנשים נוטים להיות אופטימיים לגבי העתיד – כך הסיכוי שהכלכלה תישאר יציבה עולה.

הדינמיקה של האינפלציה היא דוגמה שיכולה להיות רלוונטית, עם שינויים והסתייגויות, גם למקומות אחרים: לפעמים עצם המוכנות למשבר והצפי שהעתיד עלול להשתנות לרעה חלילה עלולים בעצמם ליצור תגובת שרשרת שמחריפה את המצב.

כך למשל, כאשר צד אחד מתוך שני צדדים ניציים מתחיל להרגיש מאוים ולהתחמש, ובכך גורם לצד שמולו להתחמש – לצורכי הגנה לכאורה, אך בפועל הוא גם מגדיל בכך את האיום שהוא מהווה. הציפייה למלחמה עלולה בעצמה לעורר מלחמה.

מנגד, כפי שבסוף גם הפד הבין, עצימת עיניים לא תמיד יכולה לפתור בעיות אמיתיות, בדיוק כשם שרוחות השלום שנשבו במערב ערב מלחמת העולם השנייה לא ממש הועילו לסכל את תוכניותיה הזדוניות של גרמניה.

הכרה במשבר אפשרי הכרחית בשביל להתמודד איתו, אבל ציפייה למשבר בעצמה יכולה ליצור סביבה לא יציבה ומועדת לפורענות. היכולת להתמודד עם משבר נעוצה בהכרה שהוא אומנם אפשרי, אך גם ההתמודדות איתו אפשרית.

מנגד, ככל שמפלס ההיסטריה עולה, כך גם נעשים הפתרונות וצעדי-המנע קיצוניים יותר ויותר. ככל שזה קורה – כך גדל הצורך של קבוצות מסוימות להתנגד לשינויים מרחיקי לכת שהם רואים כמזיקים ולהתעלם מהבעיה עצמה.

אם השרפות באירופה ומשבר האקלים אמורים לגרום לכולנו להפסיק לנסוע במכוניות או להדליק מזגנים, אזי גדלה המוטיבציה להתכחש לאותו משבר אקלים, שבכל מקרה ההתמודדות איתו נראית כבלתי-אפשרית. ככל שהכחשת המשבר גדלה, כך גדלה גם תחושת הנחיצות של אלו שרוצים לפתור את המשבר להעלות את המודעות בציבור – וככל שהמודעות עולה, כך גם גוברת ההיסטריה ואיתה והרצון לנקוט צעדים קיצוניים.

מפורסמים הם דברי החזון איש בנוגע לכך שמידת הביטחון אינה תמיד גוזרת שהרע לא יתרחש, אלא שגם בתוך הסיטואציה הלא-רצויה רצון השם יכול להתקיים, וממילא גם שם ישנו מקום לעבוד. ביטחון שכזה שונה משאננות (שהיא מדרגה גבוהה יותר של מידת הביטחון, השמורה לבעלי מעלה מיוחדת). האדם מקבל את האפשרות הלא-רצויה, אבל גם לא נכנס בעקבות כך להיסטריה מזיקה – וממילא, הוא גם לא צריך להתעלם מסכנה. הוא יכול לנסות להתבונן בה בעיניים פקוחות ולשאול את עצמו כיצד הקב"ה רוצה שהוא יתמודד איתה.