האם ההר הוליד עכבר?

במלחמה על לב הבוחר, בחר בנט בכלכלה, ונתניהו – בחיסונים • אך כשהידיעות על סגר נוסף באירופה יגיעו לישראל והקניונים בארץ יחזרו לפעילות – מי באמת יביא את הבשורה הכלכלית? • הדאגה ברחוב קפלן 1 מעמיקה: הכלכלנים מגישים לשר האוצר את חוות דעתם, מעקמים את האף, והפוליטיקאים ממשיכים לחלק מזומנים לאזרחים בלי חשבון • וגם: טראמפ הולך, אבל הטראמפיזם כנראה יישאר • וזאת לא בדיוק בשורה טובה

1.
בין דריכות לעצבנות

נפתלי בנט הוא איש טוב; קנדידט ראוי להנהגה. בשנה האחרונה הוא חורש את הארץ: נפגש עם עצמאים שנפגעו, שכירים שנפלטו אל שוק האבטלה ומלאכים בלבן הפועלים מסביב לשעון להציל חיים.

כשהושלך לאופוזיציה, במקום להתקרבן, הסתער על הקורונה והפך אותה לפרויקט הדגל במצעו. לא קורונה, חזר ואמר, לא מעניין. הליקויים שהוא מציג מקוממים; הפתרונות עושים שכל. בשלב הזה, אל מול הזריחה באופק, עדכן את הסלוגן: לא עבודה, לא מעניין. המספרים הנאים בסקרים מלמדים שקהלים רבים מתחברים למסר הזה. בעקבותיו הלכו גם סער ומפלגות נוספות. נתניהו לעומתם, בחר קודם כל בחיסונים. הוא ממוקד בהבאתם ארצה, ועושה זאת בהצלחה מונומנטלית ראויה לשבח.

בחר בחיסונים, הכל יגיע ממילא. נתניהו צילום: פלאש 90

פוליטיקאי, כל פוליטיקאי, אמור להתחרות על ליבו של האזרח. זה לא נאמר חלילה לגנאי. להפך, זה תפקידו, לכך נבחר. בנט בחר בכלכלה, נתניהו, נכון לעכשיו, בחר בחיסונים. למצוקת הפרנסה הוא יגיע מן הסתם בחודש הבא. כעת, מעייניו ממוקדים בהדברת התחלואה. להבנתנו, מעבר לשיקול הענייני (שללא ספק קיים), הוא עושה זאת אל מול הנתונים שפרושים לפניו ומלמדים שמצבו של המשק אינו גרוע כפי שסברו. כלומר: נפגעים כמובן ישנם, אבל הממדים אינם בהיקפים הקטסטרופליים שהעריכו.

אנחנו על הקצה, מתריעים באוצר, בבנק ישראל ובמועצה הלאומית לכלכלה. שורת המסקנה מכך דו-משמעית: המסקנה המובנית מאליה היא שאנחנו נמצאים על פי התהום; עוד קצת, והבלמים יצאו מכלל שימוש. אבל בהעמקה נוספת ניתן גם להסיק שאם מדינת ישראל תצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהיות הראשונה לחסל את הנגיף, המשק יחזור למסלולו וישתקם מעצמו. בתרגום אלקטורלי: זעקת הנפגעים לא תהיה גדולה כל כך.

30 המנדטים (פלוס מינוס) שמקבל הליכוד בסקרים, הם קריאת כיוון. אילו המצב היה כל כך קשה וכאוטי, אלו לא היו המספרים שהייתה מקבלת מפלגת שלטון האחראית על ניהול המשבר. אחרי הכל, הישראלים אינם ידועים ככאלו שמקפידים על בדיקת עומק לאיתור האשמים במצבם: העסק נסגר? פוטרת? הממשלה אשמה. פשוט וקל. בהתאם, מול פגיעה רוחבית בשוק העבודה, לא יועילו משלוחי חיסונים כדי לשכך את זעם ההמון. הם כן יועילו, כשהנזק יהיה עדיין בר-תיקון. במקרה כזה, מבצע חיסונים מהיר ופרודוקטיבי יצליח לבלום את הנפילה מהצוק.

במשרד האוצר הציגו לנו השבוע נתון מדהים: בסגר הראשון, קלט שוק האבטלה לתוכו כמיליון חברים חדשים; חלקם מפוטרים, אחרים הוצאו לחל"ת. לעומת זאת, בסגר הנוכחי נפלטו משוק העבודה רק כ-70,000 שכירים. בפיק, הם מעריכים, נעמוד על כ-100,000 מפוטרים חדשים. הסיבה? טוב ששאלתם: למרות הסגר ההדוק, המהודק, ההרמטי, מרבית העסקים בישראל נותרו פתוחים. אז התחלואה תתקשה אולי להתאפס, אבל המשק יתאושש כנראה הרבה יותר מהר מההערכות המוקדמות.

מי שכן מדאיג את אנשינו באוצר, אלו העצמאים ובעלי העסקים שמנצלים את הכאוס ואינם מדווחים על הכנסותיהם. ההפסד שהם מייצרים לקופת המדינה כפול: בעוד שידם האחת קפוצה ונמנעת מתשלום מיסים, ידם השנייה מושטת לבקשת מענקים. ההערכה היא שמדובר בנזק המסתכם בעשרות מיליארדי שקלים, שהולכים לאיבוד דווקא בתקופה שהמשק נזקק להם.

מאז שהפציעה הקורונה בחיינו, מצב הרוח ברחוב קפלן 1 נע על הרצף שבין דריכות לעצבנות. ההתכתשויות התכופות בין הדרג הפוליטי למקצועי, הן תולדה של המתח הרב שבו נתונים הצדדים. בימים הקרובים ישלימו באגף התקציבים סקירת מערכות מקיפה שנעשתה לפעימות הדופק של המשק. האינדיקטורים מעודדים: ההר לא הוליד עכבר, אבל הוא גם לא הר. המצב סביר פלוס, אומר מי שאומר.

ולצד זאת, חשוב להדגיש: אין כאן התעלמות חלילה ממצוקתם הכלכלית של רבים מאזרחי ישראל. מסקנת הביניים שניתנת לנו מכוונת למקרו כלכלה; למצבו הכולל של המשק הישראלי. ביחס לעולם, וביחס לתחזיות הקודרות שניתנו עם תחילתו של המשבר.

תדמה את זה, אומרים לי, לאדם שנכנס לבריכת קרח: בשלב הראשון הדם אוזל מגפיו. עד שיגיע מפלס המים ללב ולאיברים החיוניים, עדיין ניתן יהיה להצילו. רוצה לומר: חלק מהענפים העיקריים שהמשק מושתת עליהם כלל לא נפגעו, וחלקם אפילו צמחו. לדוגמה: ההייטק שאחראי לכ-13% מהתוצר. הוא צומח, קודם כל, מכיוון שהוא ממשיך לעבוד. בנוסף, הקורונה האיצה תהליכים שאמורים היו להתרחש בעוד כמה שנים. למשל, הטרנספורמציה הדיגיטלית: יותר עסקים עוברים לאון-ליין, יותר פגישות מתקיימות באמצעות ה'זום', והערך של החברות שנותנות פתרונות דיגיטליים מזנק.

ומה באשר לצריכה הפרטית? היא אמנם ירדה, אבל לא במספרים דרסטיים. הדוגמה שמביאים היא ענף הרכב: היו הערכות אפוקליפסה שהרחיקו לכת; הסבירו לנו שהמעבר לעבודה מהבית, פלוס הפגיעה הכלכלית, יאט דרמטית את פעילות השוק. מפה לשם, מתברר שכמות כלי הרכב שנרכשו בחודשי הקורונה נותרה כמעט כפי שהייתה בשנים עברו.

2.
דגל לבן

ויש גם בחירות על הראש. הדרג הפקידותי באוצר מבין שמה שעבר עליו בשנה האחרונה הוא בסך הכל קדימון לבאות. זאת לא תהיה 'כלכלת בחירות', אלא 'קרנבל בחירות'.

אם בבחירות רגילות מצליחים אנשי המקצוע לקרקע את המסוקים עמוסי המזומנים, הפעם זה יהיה מורכב יותר: יש קופסת קורונה, וכל הוצאה תנומק בצורך לסייע לנפגעים. משכך, הדרג המשפטי – שקיבל מהמחוקק מנדט רחב להתערב בתקופת בחירות בקבלת החלטות – יתקשה מאוד לעצור את הניסיונות הללו.

הרושם הוא שהקרב הוכרע עוד בטרם החל. פקידי האוצר אינם מתכוונים ללכת ראש בראש עם השר הממונה. יבקש לחלק מענקים נוספים? יקבל נייר שבו תוצג חוות דעתם המקצועית הקובעת אם יש לכך הצדקה. אם התשובה חיובית, תופיע ההמלצה על הדרך הנכונה לעשות זאת. יתעקש בכל זאת? יקבל את מה שהוא רוצה. בשונה מהקו הלעומתי שהוביל ראש אגף התקציבים הקודם, אין כוונה להתקוטט עם מקבלי ההחלטות.

כבר עכשיו הם מקבלים רמזים מטרימים על הכוונה לפתוח את הקופה המרוקנת: גם ראש הממשלה וגם השר כץ מדברים על רצונם לחלק עוד כסף. באוצר, בבנק ישראל, במועצה הלאומית לכלכלה ובמשרד המשפטים יבחנו בדקדקנות כל בקשה. אם היא תעבור את החסמים המשפטיים שהחוק מציב בתקופת בחירות, הפוליטיקאים יקבלו את מבוקשם. הפעם, כאמור, יהיה להם הרבה יותר קל; כל דבר יתורץ בענייני קורונה.

אפרופו קופה מרוקנת: מדובר בגירעון בסך כמאה וחמישים מיליארד שקלים – הגדול בתולדות המדינה. לצורך ההמחשה, נזכיר שרק לפני שנה שברו באוצר את הראש בשאלה מה עושים מול גירעון שעומד על כחמישים מיליארד שקלים.

אבל כשמגדירים את מצב המשק, מה שקובע הוא יחס חוב-תוצר. רוצה לומר: השאלה איננה מהו עומק הגירעון, אלא היכן אתה שם את הכספים שנטלת בהלוואה. בדיוק כמו בחברה פרטית, אם בעל עסק נוטל הלוואה לצורך הקמת מערך שיווקי שיגדיל את הכנסותיו, זאת נקראת הלוואה טובה. אבל אם ייקח את כספי ההלוואה וישפץ את משרדו, זה יהיה נחמד מאוד, אבל כנראה שהוא לא יראה תשואה להשקעתו.

מתי מתחילה להיות בעיה? כאשר למשל המציאות הגאו-פוליטית תכפה עלינו מערכה ביטחונית בזירה כלשהי. או לחלופין, דירוג האשראי של ישראל יֵרד, משום שהחברות האמונות על כך יגיעו למסקנה שבהשוואה ליתר מדינות הייחוס, המדיניות הפיסקלית שלנו נמצאת במגמה שלילית. וזה כמובן, עוד לפני שהזכרנו את העובדה העגומה שכבר יותר משנתיים אין למדינת הסטרטאפ-ניישן תקציב.

מה שהיה היה, אומרים באוצר. חלק לא מבוטל מהכספים שניתנו הלכו ולא יחזרו. הממשלה הבאה צריכה לדאוג לכך שכספי התקציב ילכו ברובם לתחומים שמעודדים צמיחה אמיתית.

סוגיית מענקי העצמאים ועובדי החל"ת נתונה במחלוקת. יש צדדים לכאן ולכאן. לתומכים הנלהבים יש על מה להסתמך. אבל בנוגע למענקים שחולקו בתחילת המשבר לכלל האזרחים, קיים קונצנזוס רחב שמדובר בצעד פופוליסטי.

גם כאן, הדמגוגיה שיחקה בתפקיד: הכספים הללו יתניעו את הכלכלה, אמרו בדרג המדיני; הציבור יצרוך מוצרים בתוצרת כחול-לבן ויזרים כסף חדש לעסקים. הנתונים של אנשי המקצוע מראים אחרת: מתוך כל שקל שניתן, רק כ-20% ייצר, אולי, פעילות חדשה; היתר נותר בחשבונות הבנקים.
גם על מה שיצא החוצה, לא בטוחים באוצר שמדובר ברכישה חדשה, אלא בהחלפת רכישה קיימת.

האתגר הגדול, אומר מי שאומר, הוא להסתכל קדימה. אם לא תהיה ממשלה יציבה וניקלע שוב למדיניות פופוליסטית, יהיה קשה מאוד להתאושש. אנשים לא מבינים את זה היום, אבל מתישהו נצטרך להחזיר את כל החובות שנלקחו; אלו שמייצרים תשואה יחזרו, אלא שניתנו סתם כך ישליכו על מצב המשק. ככל שמהלכים כאלו יחזרו על עצמם, יהיה מורכב הרבה יותר לתקן נזקים בעתיד.

ובהערת אגב, יש מי שטורח לציין שמענקי בחירות מעולם לא הצליחו להניע בוחרים מצד לצד. גם שר האוצר הקודם, משה כחלון, ניסה את השיטה וסיים עם ארבעה מנדטים. זה פשוט לא עובד, הוא משוכנע. בסוף, מהלכים כאלו לא מתפרשים בציבור כדאגה אמיתית למצבו.

שוב ושוב מתברר שטיפשות איננה מצרך נפוץ בקרב הציבור הישראלי, ואף על פי כן, זה עדיין לא אומר שהלקחים נלמדו: מענקי בחירות, או בשפה המכובסת – מענקי קורונה, יהיו גם יהיו.

תכינו את הארנקים.

3.
הערת אזהרה

מהצד, קשה להבין איך המדינה מצליחה לשרוד תקופה כאוטית כל כך: שנתיים ללא תקציב פלוס ארבע מערכות בחירות. התשובה היא – מכיוון שתקציב המשכי – המתקיים בהיעדר תקציב – מרסן את ההוצאה הציבורית ומונע סחיטה קואליציונית. בוודאי בתקופת ממשלת מעבר שאיננה מחויבת להסכמים קואליציוניים.

ומה עם הכספים שנזרקים לפח על מערכת הבחירות? אני מברר. לא מדובר בכסף גדול, נאמר לי בתשובה. שני מיליארד שקל זה לא כסף גדול? שאלתי. זה לא הסכום, השיב המשיב. ההוצאה הממשלתית היא בין מאתיים לשלוש מאות מיליון שקל. כשאומרים שני מיליארד שקל, מדברים על עלות המשק ליום שבתון. לא מכך אנחנו מודאגים.

אז הבנתם נכון. עם כל ההבנה למצוקת אזרחים רבים שחטפו את הקורונה בכיסם, מצב רוחם של מקבלי ההחלטות משתפר בהדרגה – בוודאי כשהם מביטים על הנתונים המדאיגים במדינות אחרות, במיוחד אלו שהתוצר שלהן מושתת על תיירות או תעשייה יצרנית.

והנה הגענו להערת האזהרה המתבקשת: כל זה נכון למצב הקיים. אם יימשך הדד-לוק הפוליטי ואיתו אי העברת תקציב, הכל עלול להתהפך. זוכרים שדיברנו על הקצה? אנחנו שם. פסיעה אחת נוספת והכל יתהפך, חלילה.

ישראל, אתה סותר את עצמך, טוען יוסי. למעלה כתבת שהיעדר תקציב מרסן הוצאה, אז מה רע בכך? שאלה טובה יוסי. העניין הוא, שזה טוב לטווח הקצר. ככל שיחס חוב-תוצר ימשיך במגמה שלילית, זה מעלה את הדחיפות בהתנעת תוכנית כלכלית להבראת המשק; מה שאנחנו קוראים לו תקציב מדינה. תכליתו לבחון מחדש, בכל שנה או שנתיים, את צורכי הכלכלה, ובהתאם לחלק את העוגה התקציבית.

ערב הקמת הממשלה, כשהצדדים שקדו על כתיבת ההסכמים הקואליציוניים, סוכם ביניהם שתקציב המדינה יהיה דו-שנתי. הרציונל היה שהצגת תקציב ארוך טווח תעודד משקיעים, תבטיח את הותרת דירוג האשראי ותיתן אופק אופטימי למשק.

יום אחרי זה התברר שמדובר בתרגיל שנועד להרדים את השותפה החדשה לממשלה. במקום לדרוש תקציב חד-שנתי ולעורר את משפטני 'כחול לבן' לסתום את הפרצה הזאת כנתיב מילוט לבחירות – בלי לוותר על ראשות הממשלה – דרש הצד המכהן להעביר תקציב דו-שנתי, ובכך יצר את הרושם שאין כוונתו לפרק את הממשלה על רקע התקציב. משכך, איש לא דרש להכניס בחוק-יסוד ממשלת החילופים את סוגיית התקציב והשלכות פיזור הכנסת באי-העברתו במועד. במילים אחרות: הסנקציות שמופיעות בחוק שהעבירו הצדדים אינן חלות על מצב שבו הכנסת מתפזרת מאליה בהיעדר תקציב מדינה.

חודש בלבד אחרי השבעת ממשלת ה"בלי טריקים ושטיקים", טען ראש הממשלה שבעקבות היוועצות עם אנשי המקצוע, הוא חוזר בו מעמדתו שיש להעביר תקציב דו-שנתי. "בתקופה כאוטית כל כך", הסביר, "אי אפשר עדיין לאמוד את מצב המשק. לכן, צריך קודם כל תקציב מהיר, חד-שנתי, ואחר כך תקציב נוסף".

ביררתי עם כלכלנים עד כמה הטיעון הזה, כשלעצמו, נכון. "כשהדברים נאמרו ביוני-יולי-אוגוסט, היה בהם היגיון", הם אומרים. "היו מומחי כלכלה, גם בעולם, שסברו שאי אפשר לדעת מה יהיה ב-2021, ולכן נכון להעביר תקציב חד-שנתי.

"בשעתו, זה היה טיעון לגיטימי לגמרי. למרות שאם היו מעבירים תקציב דו-שנתי, תמיד היה אפשר לערוך בו תיקונים. אבל ככל שהתקדמנו לספטמבר-אוקטובר, וצד אחד התעקש להעביר תקציב חד-שנתי – על אף שהשנה כבר נגמרת ומצב הדברים ברור ואנחנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות – הבנו יותר ויותר שזאת דרישה פוליטית שאין לה שום קשר לשיקול הכלכלי. הטיעון הפך ללעג לרש".

למקרה שהתעניינתם, חילוקי הדעות מול שר האוצר הנוכחי, ישראל כץ, עדיין קיימים. הבשורה היא, שהעצימות ירדה משמעותית. התדרוכים המכפישים משני הצדדים פסקו, והאווירה נינוחה הרבה יותר. יש כאלו שמסבירים זאת בהתפטרותו המהדהדת של ראש אגף התקציבים, שאול מרידור. בחוץ, שידר כץ רוח קרב, אבל בינו לבין עצמו, הבין שזה מזיק למעמדו הציבורי.

יחד עם זאת, המצב הפוליטי לא מקל את מלאכתם של הנפשות הפועלות: חלקם מעריכים שככל שמועד הבחירות מתקרב, רף המתיחות יעלה. יהיו חיכוכים סביב התקציב ההמשכי, והדרישות לעגל פינות ולשחרר את מה שאין ילכו ויתגברו. "נעבור גם את זה", מסכם אחד מהם.

4. סתימת פיות

את תקופת נשיאותו של דונלד טראמפ ניתן להגדיר כתור הזהב של ישראל ויהדות ארצות-הברית. תיקון טעות: כתור הזהב של קואליציית השפיות הנאבקת ברוע הפונדמנטליסטי.

המחלוקת בתוך מחנה הרציונליזם על אופיו של האיש איננה רלוונטית. האיש השיג שורת הישגים מדהימים. משוגע, כן או לא, למאי נפקא מינה? עובדה שהפלסטינים הוכו שוק על ירך והבינו את מקומם; עובדה שדאעש ומנהיגיו חוסלו; עובדה שהסכם הגרעין המחפיר בוטל; עובדה שארבע מדינות ערביות חתמו על הסכם נורמליזציה עם ישראל. אלו עובדות.

אמנם טראמפ הולך, אבל הטראמפיזם כנראה יישאר איתנו. וזאת, לא בדיוק בשורה טובה. מפגש האינטרסים בין הפרסונה דונלד טראמפ למיליוני נרקומני פייק-ניוז וקונספירציות הזויות הוא מקרי לחלוטין. הם התחילו להתאגד עוד בתקופת הנשיא אובמה, עוד לפני שטראמפ חלם להיות נשיא. 'תנועת מסיבות התה', קראו להם בשעתו. הרפורמה המקיפה שביקש ממשל אובמה לעשות במערכת הבריאות הפכה לאגדה אורבנית, עלילתית. מדי יום היא ייצרה עוד ועוד סיפורי בדים ומעשיות עלי באבא. כשטראמפ הגיע, הם מצאו בו קנדידט מושלם: בזמן שהוא ביקש לזכות במרוץ לנשיאות, הם לעומתו ביקשו להכניע את כוחות הדיפ-סטייט העלומים.

זה לא מקרי שגם ארגונים ניאו-נאציים היו בין תומכיו המובהקים. אגב, יכולנו לראות את חלקם בשבוע שעבר עם הפריצה לגבעת הקפיטול, נושאים בידיהם שלטים עם קריאות אנטישמיות מובהקות.

חסימת הפיות ברשתות החברתיות מחפירה. למנוע מנשיא ארצות הברית, שעדיין מכהן בתפקידו מכוח בחירת הרוב (האלקטורלי), את הבעת עמדותיו, זה צעד אחד יותר מדי של המבקשים להנדס את תודעת ההמונים. צריך להיאבק בהם בכל דרך. היום זה טראמפ ומחר זה כל אחד אחר שעמדתו לא תבוא להם בטוב.

ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך עדיין להתבונן בדאגה אחר כוחות האופל השקריים, שמפיצים כזבים ובדיות, ומעוררים את דמיונם הפרוע של האנשים החיים על הקצה. האקט האלים שנקטו בשבוע שעבר אותם מתפרעים בגבעת הקפיטול, הוא תולדה של שטיפת מוח וירטואלית שעוברים אותם הזויים.

לצד המאבק נגד סתימת הפיות, יש לנהל קרב לא פחות חשוב מול אותה אוכלוסייה, הולכת וגדלה, שניזונת מתאוריות קונספירציה ועלולה ליטול את החוק לידיה כשמשהו לא ייראה לה. ככל שחולף הזמן נראה שהעולם יתחלק בשנים הקרובות לשניים: חצי אוכלוסייה תנוע על טריפים, והחצי השני ינסה בכוח – לא תמיד בהצלחה יתרה – להוכיח שבחוץ זורחת כעת השמש.