האם שיחות הגרעין נועדו לכישלון?

אם יש דבר שההיסטוריה מלמדת הוא שלמערב אין מדיניות סדורה למנוע ממדינה ששואפת להגיע לעמדת כוח להגשים את שאיפתה • בשביל יהודי מאמין, המבוי הסתום שאליו נקלעו השיחות הוא פתח למשהו אחר

שיחות הגרעין המתנהלות בימים אלה עומדות בסימן התנגשות של שתי תפיסות עולם שונות בתוך המערב; בעוד כולם מסכימים על הצורך למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני ולצמצם את החתרנות המוגברת שלה כנגד הסדר האזורי, ישנה מחלוקת באשר לדרך ולסדרי העדיפויות.

מצד אחד נמצאת גישתו של ביידן, הממשיך את הקו שנקט אובמה בהסכם הגרעין המקורי, הרואה את הדיפלומטיה וההסכמים כאמצעי המועדף על מנת למנוע מאיראן להגיע לפצצה. מהצד השני, בנט על תפקיד נתניהו מציע גישה שמתנגדת באופן עקרוני להסכם שאותו ממילא יהיה קשה לאכוף, ומצדד באמצעים תקיפים כמו הגברת הסנקציות ואפילו איום בתקיפה צבאית.

זה אולי נראה כמו שחזור של שיחות הגרעין הקודמות, אלא שהפעם מתווסף לוויכוח – הניסיון. והניסיון מלמד ששתי הגישות טועות. במהלך השנים שחלפו מאז מונח נושא הגרעין האיראני על השולחן, החליפה ארה"ב כמה וכמה נשיאים שניסו את שתי הגישות האמורות, ושתיהן נכשלו.

הסנקציות החריפות, ההסכמים וביטולם ואפילו ידו התקיפה יחסית של טראמפ, שגילה תעוזה יותר מכל נשיא אחר כאשר הורה לחסל את קאסם סולימאני – לא הניאו את איראן מתוכנית הגרעין.

ההתנערות של איראן מההסכמים כתוצאה ממדיניותו של ממשל טראמפ – הוכיחה את כישלונו של האחרון בכך שקירבה את איראן למעמד של מדינת סף-גרעינית, אבל באותה מידה היא גם חשפה ברבים את קלונה של המדיניות הקודמת, והראתה עד כמה ההסכם האמור לא היה תלוי אלא ברצונה הטוב של איראן. איראן מעולם לא זנחה באמת את היכולות הגרעיניות שצברה במהלך השנים, וגרוע מכך: היא ממש לא זנחה את הידע.

העובדה האחרונה גורמת גם למאמצים המיוחסים למודיעין הישראלי לחבל בתוכנית הגרעין להחוויר. אם הידע עצמו נשאר והנחישות אינה מתערערת, לא ברור שיש בכלל תועלת בחבלה כזו או אחרת. לכל היותר זה מעכב את הפרויקט במעט, כאשר בדרך איראן לומדת להפיק לקחים וצוברת ניסיון ששווה זהב בלוחמת סייבר ובעיבוי ההגנות על מתקני הגרעין.

יש שיגידו שישנה עדיין דרך אחד שלא מוצתה: מבצע תקיפה רחב היקף שישמיד את תשתיות הגרעין האיראניות. אלא שהדרך הזו, שנשיאי ארה"ב רמזו לגביה לכל אורך הדרך שהיא נמצאת על השולחן, אף פעם לא הגיעה לידי מעשה, זאת חרף העובדה שבחדר הסגלגל ובלשכות הפנטגון ישבו גם אנשים ניציים שרואים בהפעלת כוח צבאי אמצעי לגיטימי לפתרון בעיות מהסוג של הגרעין האיראני.

כנראה שהסיבה לכך היא קודם כל מאחר ומבצע תקיפה ממוקד, איכותי ככל שיהיה, יכול מקסימום לקחת את איראן כמה שנים טובות אחורה – אך לא לחבל בנחישות שלה בידע שכבר רכשה. בשביל לחתום את הגולל סופית על חלום הגרעין האיראני נדרשת פעילות צבאית שיכולה בקלות להתפתח למלחמה רחבת היקף, כאשר ברקע ניצבות רוסיה וסין, בנות בריתה של איראן, שלא ישמחו לתת מקום נוסף לדריסת רגל אמריקאית באזור. ומלחמה כזאת היא לא משהו שמנהיג של מדינה מערבית יכול להכריז על דעת עצמו, בוודאי לא באקלים הפוליטי הנוכחי.

• ••

ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו משהו בנוגע ליכולת של מעצמות מערביות למנוע ממדינות עוינות ומחרחרות מדון להגיע לעמדת כוח. אם נרצה לסכם את זה במשפט אחד נאמר שבשורה התחתונה, כאשר ניצבים מול יריב שהעוינות שלו והשאיפה לעוצמה עומדים בבסיס התשתית האידיאולוגית שלו, אין למערב שום מדיניות אפקטיבית בתגובה.

שימוש מושכל בלחצים דיפלומטיים ובאיומים צבאיים מועיל כנגד אויבים חלשים במיוחד או כאשר הם מופנים כלפי משטרים שמנסים להשתמש בכוח כקלף מיקוח, אך לא כביטוי לאידיאולוגיה המוצהרת שלהם. כאשר זו פוגשת בכמות מספקת של נחישות וכושר ספיגה, למערב נותרות מעט מאוד אפשרויות למעט בפתיחת מלחמת-מנע; ומלחמת-מנע היא תמיד אסטרטגיה קשה עד בלתי אפשרית ליישום עבור אומה שבסך הכל רוצה קצת שקט וביטחון.

מעצמות מבוססות, ובפרט מעצמות דמוקרטיות, כמעט אף פעם לא נכנסות למלחמה רחבת היקף רק כדי למנוע מהאויב להשיג יתרון אסטרטגי; הן פשוט לא מסוגלות לגייס את התמיכה הנדרשת עד שהאויב נעמד בפתח הבית שלהן עם אקדח טעון.

לא בכדי בנות הברית נצבו חסרות אונים ערב מלחמת העולם השנייה מול המדיניות המתגרה של גרמניה הנאצית – הגם שהיה להן די והותר זמן שבו משוואת הכוח הייתה לטובתן. לבנות הברית הייתה היכולת לגדוע את האיום באיבו, ובמקום זאת הן בחרו למתוח את הזמן עד למצב שבו המלחמה נעשתה בלתי נמנעת, על כל ההשלכות הנוראות שנגזרו מכך.

הלקח לא הופנם מהסיבה הפשוטה שטבע האדם לא משתנה כל כך בקלות, וקשה לגרור מדינה בעלת מערכת של איזונים ובלמים לתוך הכאוס הלא-נודע של המלחמה, שתוצאותיה תמיד עלולות להיות בלתי צפויות.

• ••

טעות היא לחשוב שארה"ב יכולה להקל ראש באיום האיראני. אמנם, איראן לא מהווה איום קיומי עבור ארה"ב, אבל איראן גרעינית בהחלט יכולה להסב נזק רציני לארה"ב ולהחיש את שקיעתה ככוח מוביל עולמי.

לא בכדי העבירה ארה"ב רק לפני כשנה את ישראל לאחריותו של פיקוד המרכז (CENTCOM) של ארה"ב, האחראי על אזור המזרח התיכון. שלוש מאות אלף החיילים האמריקאים שנכללים בפיקוד עומדים במצב הכן למלחמה אפשרית כנגד איראן – האיום האסטרטגי המשמעותי ביותר שיש לארה"ב באזור. דומיננטיות איראנית עלולה לפגוע קשות באינטרסים הצבאיים והכלכליים העמוסים שיש לארה"ב באזור ששוכן בסמיכות לשתי המעצמות המתחרות – רוסיה וסין.

העוינות שבין איראן לארה"ב ולישראל היא לא חלק מקונפליקט שאפשר לשאוף לפתור אותו. איראן אמנם תולה את היחס העוין שלה ל"שטן הגדול" בהתנהלות האימפריאליסטית של ארה"ב בזמן שלטון השאה; משטר האייתוללות קם בין היתר מתוך מחאה כנגד הבחישה של המעצמות הזרות בענייניה של איראן. אבל הטענות האלו – ולו יהיו מוצדקות – לא מסבירות כיצד מיצבה איראן את עצמה כאחד האויבים הבולטים שלה. בוודאי לא כאשר במקביל אותו משטר מאיר פנים לרוסיה מחד והופך את איראן מבחינה כלכלית למדינה-וסאלית של סין מאידך. השנאה לארה"ב ולסדר העולמי שהיא מייצגת היא חלק מהותי מאג'נדה של המשטר האיראני, ומיצובו כגורם חתרני כנגד אותו סדר חיוני עבורו כמו אוויר לנשימה.

• ••

מדענים נוטים לומר שבמקום שבו נמצאים פרדוקסים, היכן שהתפיסות המדעיות המקובלות מובילות כולן למבוי סתום, ייתכן שטמונה תפיסת עולם שונה מזו שמקובלת אצלנו; כזו שיכולה להפוך את הקערה המדעית על פיה ולשנות את כל מה שידוע לנו על המציאות ועל הסדר העולמי.

כיהודים מאמינים, אנו אמורים לראות בפרדוקס, במקום שבו כל אמצעי ההשתדלות המקובלים מובילים לאותו מבוי סתום, כשער לאמונה במערכת אחרת, שונה לחלוטין מזו שהסדר העולמי המקובל מתנהל על פיה. כזו שאינה בנויה לא על הרתעה ולא על הידברות, לא על הסכמים ולא על בריתות, לבד מאותה ברית שנכרתה איתנו מימים ימימה; ברית שאלמלא היא שום דבר מהסדר העולמי אינו יכול להתקיים; ברית שהיכולת לממש אותה נמצאת תמיד בידיים שלנו; שאינה תלויה אלא בתורה, תשובה ומעשים טובים.