האמת כאופציה

מהי אמת. האם בחוץ שוררת עכשיו עלטה כבדה או שמא החמה יוקדת ברקיע? לכאורה, שאלה פשוטה: גשו לחלון, הרימו תריס וגלו.

לכאורה אמרנו, כי בתקופה הכאוטית שבה אנחנו חיים, מלבד סטטוס מזג האוויר, הפוזיציה מנצחת כל סוגיה; תהא אקוטית ודרמטית אשר תהא. אותה מציאות ממש מצליחה לעורר בנו תחושות הפוכות. לא בשל חומרת המעשה, אלא בשל זהות העושה.

כשהליכוד בראשות בנימין נתניהו וביוזמתו, מנהל משא ומתן פרודוקטיבי עם מנסור עבאס על חבירתו לקואליציה, האם זה דבר שאפשר לבלוע, ואילו כשנפתלי בנט נוטל את תעודת הכשרות שניתנה לאותו עבאס ועושה בה שימוש ציני, נפשע וחסר אחריות, רק אז הזעזוע מטלטל אותנו?

או בגרסה אחרת: איך ייתכן שאדריכל המהלך השנוי במחלוקת ומי שניהל קמפיין אגרסיבי נגד בצלאל סמוטריץ' על סירובו לאפשר את צירוף רע"מ לקואליציה, מתעלם מהראיות המובהקות שמוכיחות את פגישותיו ושיחותיו עם יו"ר רע"מ, ומצליח להשיג 64-56 מנדטים בבחירות, אחרי שהילך אימים על הציבור בקמפיין מוצלח המזהיר מפני שובה של "ממשלת האחים המוסלמים"?

להיכן נעלמה האמת הפשוטה; כן או לא, שחור או לבן. לא ביקשנו תגלית מסעירה, רק לדעת מזג אוויר. היה או לא היה; חמור או לא חמור. מתי בעצם בלוטות הזעזוע שלנו אמורות להיכנס לפעולה: רק כשפלוני גונב, או גם כשאלמוני גוזל?

למה, למשל, פיגוע דקירה בתקופת ממשלת השינוי מלמד כי אנחנו בפתחו של חורבן הבית, ואילו טבח עם 1,200 נרצחים ו־251 חטופים הופך לנקודת תקומה היסטורית שפוטרת את האחראים מוועדת חקירה ממלכתית?

אנחנו צריכים עזרה. משהו קרה לשדה הראייה שלנו ואין לנו יכולת לראות איפה אנחנו ומה בדיוק קורה לנו.

ואגב, זה הזמן להודות: קליאן קונוויי, יועצת הנשיא טראמפ בכהונתו הראשונה, צדקה.

כולנו צחקנו כשניסתה להסביר טענות שקריות שיצאו מדוברות הבית הלבן בנימוק שאלו היו "עובדות אלטרנטיביות". מתברר שהגברת דייקה; האמת איננה חד ערכית כפי שהייתה.

עבד או לא עבד בלשכה?.פלדשטיין במטוס יחד עם רה"מ נתניהו וראש הסגל ברוורמן צילום: באדיבות מיכאל שמש כאן חדשות

ולהלן הנמשל בהקשר האקטואלי.

ממש לא מפתיע שהוורטיגו הזה ממשיך לסחרר אותנו גם בימים אלו.

האם זהו גשם זלעפות השוטף את הרחובות, בשעה שראש הממשלה יאיר לפיד מסרב לגנות או להתנער ממקורביו המנהלים קשרים הדוקים בזמן מלחמה עם הספונסרית הראשית של חמאס, קטאר, ופועלים בשירותה מתוך קודש הקודשים של מדינת היהודים? או שאולי שרב כבד מבריח את הבריות, בעת שרה"מ בנימין נתניהו מגבה את יועציו ואנשי סודו, גם כשמתברר שהם פעלו במלוא המרץ לקידום האינטרסים הקטאריים בסוגיות הרגישות ביותר לביטחון אזרחי מדינת ישראל.

ככל שאנחנו ממשיכים לרבוץ בביצה העכורה של הפוזיציה, מתברר שלא המציאות בעייתית אלא סרגל השיפוט שלנו. אמור לי מהי האמת שלך ואומר לך מי אתה: האם אתה מתקומם לנוכח ההתנהלות הפרובלמטית של רה"מ לשעבר בנט, כפי שנחשפה בתכתובות שדלפו בסופ"ש שעבר מהנייד שלו, או שכל עוד שמו איננו נתניהו החיים יפים והשבט הלבן אינו מוכן להסמיק ממבוכה?

ומה הייתה תגובתך למשמע עדותו של אלי פלדשטיין השבוע, כשתיאר כיצד בשבוע הראשון למלחמה הרמטכ"ל הלוי האשים את לשכת רה"מ בהדלפות ותדרוכים נגדו, וכיצד, בעקבות זאת, טרח נתניהו עצמו לעלות לקומה ה־14 בקריה (לשכת הרמטכ"ל) כדי להרגיע את הרוחות, ואף הורה על בדיקת עומק לבחינת נכונות הטענה?

האם שמעתם מישהו שמנסה לומר: היי, סתם האשמנו את אנשי נתניהו בהכפשת הדרג הצבאי, כי מתברר שבכירי מערכת הביטחון, המסוכסכים בינם לבין עצמם, הם אלו שתדרכו זה נגד זה?

ומה בדיוק היה לכם לומר כשהתברר ש"בכירי" העיתונאים שׁוּטוּ על ידי פלדשטיין (שלטענתו שׁוּטָה ע"י אוריך ואיינהורן) ודקלמו מילה במילה כל מסר ששתל אצלם?

אז עכשיו פלדשטיין איתכם, אוקיי. אתם מאמינים לו כי הוא פותח על נתניהו. אבל האם בפולואפים שלכם על הריאיון, שהעניק השבוע לעמרי אסנהיים, התמקדתם רק בטענותיו על הקשר שקיים לכאורה (בעקיפין או במישרין) ישראל איינהורן עם הקטארים, או גם בתשובתו המוחצת לאסנהיים בנוגע לשאלה האם נתניהו תעדף את הישרדותו הפוליטית על פני החטופים?

הכרתי את אלי פלדשטיין. בחור מבריק, חרוץ, חד מחשבה ומאוד אסרטיבי. וכן, גם מאוד אנושי והגון. איתרע מזלו והוא הסתבך עם האנשים הלא נכונים. כפי שהם נוהגים עם כל מי שהזדמן להיתקלות איתם, עכשיו הם הופכים אותו לדמון. גורלו אינו שונה מגורלם של אחרים.

אבל אני מאמין לו. בחוויה האישית שלי בתפקידו כדובר, מילה שלו הייתה מילה. לא בדיוק מה שניתן לומר על דוברים ויועצים אחרים באותה לשכה.

מה גם שהצד השני, כלומר ראש הממשלה שלנו, מסר לציבור מידע שגוי. בתחילה התנער מהקשר שלו ליועצו, אחר כך, כשהבין שהנ"ל עלול לפתוח, מינה אותו במסיבת עיתונאים מגוחכת לפטריוט הגדול ביותר שקם לעם היהודי בכל הזמנים. אלו המילים שלי, כמובן, אבל לא היה חסר הרבה שיגיד אותן.

כאמור לא מפתיע, אך עדיין מוציא מהדעת את מי שהאמת חשובה לו.

זה, נוסף לזיגזג בנוגע למעמדו התעסוקתי של פלדשטיין בלשכה. בתחילה התנערות מוחלטת, אחר כך חיבוק חם, והשבוע שוב התכחשות מוחלטת לכך שבכלל עבד בלשכה.

ריבונו של עולם, כמה שקרים, כמה. הרי האמת ידועה לכל עיתונאי שהתנהל עם הלשכה. פלדשטיין היה מחבר את נתניהו מהנייד שלו לעיתונאים. הוא עבד אצלו מלא–מלא. זאת עובדה.

וישנם עוד כמה פרטים שניתן להסיק מהם כי הוא דובר אמת.

וכעת לצידו השני של המטבע: כשאני מאמין לאלי פלדשטיין, אני גם מאמין לדברים הברורים שאמר השבוע: נתניהו הקשיח עמדות במשא ומתן לשחרור החטופים, לא בגלל הפחד הקואליציוני מבן גביר וסמוטריץ' אלא מפני שרצה לחסל את חמאס.

במשך שנתיים התקשורת ניהלה קמפיין אגרסיבי שהאשים את רה"מ בהזנחת החטופים בגלל שיקולים הישרדותיים. גם כעת, אחרי שהדובר שננטש אומר מפורשות שהשיקול היה נטו ענייני, איש לא פוצה פה.

המהדורות פותחות בקטעים נבחרים מהריאיון; כולם עסוקים בישראל איינהורן ובקשר שלו לקטארים, אבל איש לא טורח לציין כי אותה עדות קוהרנטית ומרשימה כללה גם גרסה ברורה וחדה שנתניהו פשוט רצה לחסל את חמאס. לא קואליציה ולא פוליטיקה; נטו גישה מדינית ראויה המקובלת על מרבית הציבור הישראלי. ואחרי זה מתפלאים למה הציבור איבד אמון בתקשורת.

ואותם הדברים אמורים גם כלפי הצד השני. מקומם לראות את היעדר הגילוי הנאות של עיתונאים בכירים מהימין, שהיחסים הקרובים שלהם עם אנשי נתניהו ממלטים אותם למחתרת בכל פעם שמתפרסמת ידיעה המחזקת לכאורה את הטענות נגדם.

מה רע, למשל, בעיתונאים כמו קלמן ליבסקינד, הבן עמית סגל או האבא חגי סגל שמגיעים מתוך הימין העמוק אבל מקפידים על יושרה מקצועית ועל חקר האמת?

השנים הרבות שלנו במקצוע כבר לימדו אותנו שאין במערכת הפוליטית דמויות כאלו חשובות שהאינטרס הציבורי, ושלא לומר הציוני, מחייב לעשות להן הנחת סלב. מה שמקפיץ אתכם אצל אחד, חייב להקפיץ אתכם אצל האחר. ככה פשוט.

אלו אינם דברים שאפשר להקל בהם ראש, מפני שהקטליזטור הכי משמעותי שהפך את השיח הישראלי לאלים ומקטב, הוא תוצר התנהלות העיתונאים המובילים בישראל, משני צידי המתרס.

שופרות ואובססיביים, מימין או משמאל, אינם רלוונטיים; הם כותבים ומשדרים לקהל שבוי. אבל כשעיתונאים הנתפסים כהגונים מקפידים לנהל תחקירים או לעשות וואטאבאוטיזם רק לצד אחד של המפה הפוליטית, ומתעלמים התעלמות גורפת מהצד המועדף עליהם, הרוב הדומם והמתון, האנשים שמחפשים מכות להיגיון, אינו חשוף לעובדות משמעותיות שצריכות לעצב את תפיסת המציאות שלו.

ככה, בדיוק ככה, בונים עובדות אלטרנטיביות. ככה, בדיוק ככה, מפריטים את האמת.

ובזמן שאנחנו מסוחררים מאינפלציית הפרשות אצלנו בבית, העולם ממשיך להתרחק. מכולם, המדאיג ביותר הוא הימין השמרני בארצות הברית.

מובילי דעה פופולריים, כמו סגן הנשיא ג'יי די ואנס (פייבוריט משמעותי לנשיאות ב־2028), השדרן טאקר קרלסון, תומך ישראל מוצהר בדימוס שהפך את עורו ונעשה לאנטישמי מובהק, או האיש שמוביל את הזרם הבדלני סטיב באנון, שלא חוסך ביקורת מנתניהו וממשלתו. האנשים הללו צוברים אהדה ברשתות על דברים קשים שהם משמיעים נגד הברית ההיסטורית עם ישראל, וזה צריך להדאיג אותנו.

הם דוחקים במקבלי ההחלטות בימין לנטוש אותנו בטענה שהתמיכה הבלתי מסויגת בנו מזיקה לארה"ב ומגיעה על חשבון אזרחי ארה"ב.

מי שזיהו את הוואקום הזה הן קטאר וערב הסעודית. האחרונה מנצלת אותו כדי לקבל חינם את כל מה שהייתה אמורה לקבל תמורת נורמליזציה, וקטאר היא קטאר.

הנסיכות המפרצית שופכת מיליארדים על יועצים ולוביסטים בעלי השפעה בגבעת הקפיטול ובבית הלבן. יש בהם גם יהודים, ישראלים לשעבר, ויש בהם גם יהודים, ישראלים בהווה, שקיימו עד לאחרונה קשרים קרובים עם יועצי נתניהו.

האם אנחנו נחשפים כעת לאחת הפרשיות הביטחוניות הכי חמורות בתולדות המדינה? ייתכן. אם הדברים יתבררו כנכונים, האזרח הישראלי יצטרך לקבל תשובות על לא מעט שאלות.

למשל, איך דוברי ראש ממשלת ישראל בונים נרטיב תקשורתי שנתפס כגרסת נתניהו ואף משתמשים בשם הקוד הקבוע של לשכתו, "גורמים המעורים בפרטים", כדי לשתול בתקשורת הישראלית מסרים שמשרתים את האינטרס הקטארי? למשל, בלי קשר אם הביג בוס ידע או לא ידע: למה כעת הוא לא מתנער מהם? לכאורה, הוא הראשון שצריך לדרוש חקירת עומק ולו כדי לנקות אותם מכל רבב.

שנבין רגע על מי אנחנו מדברים: קטאר, שהאמיר שלה ואימו תומכים מובהקים של תנועת 'האחים המוסלמים' העולמית, הספונסרים המרכזיים של חמאס ברצועה והמארחים הכי נדיבים של הארכי־רוצחים שטבחו בנו בשבעה באוקטובר.

מי לא התפלץ באותו מוצאי חג למראה בכירי חמאס חוגגים באחד ממלונות הפאר בדוחה את הטבח המזעזע כשהתיעודים משודרים בלופ ברקע?!

מדינה שלוחמת בטרור ומוקיעה אותו לא הייתה משגרת בתוך כמה דקות כוחות ביטחון לאותו מלון ומסלקת משטחה את הברברים השפלים הללו? קטאר לא עשתה זאת, כי היא תומכת בהם. זאת האמת.

והאמת הנוספת היא שהכסף שלה מסנוור עיני חכמים וכאלו שמשוכנעים שהם פטריוטים. למרבה הצער, הם לא. הם אולי היו, אבל הם כבר לא.\

בשבועות האחרונים אני שוקד על תחקיר מקיף שנוגע למעשים חמורים שעדיין מתרחשים בקהילה מסוימת השוכנת באחד מיישובי הארץ.

העדויות מזעזעות והראיות אינן מותירות מקום לספק. חשובי הפוסקים מעורבים בסוגיה וגם משטרת ישראל בסוד העניינים. אף על פי כן, לא ברור אם הדברים בסופו של דבר יבואו לידיעת הציבור הרחב באכסנייה זו, או שהדרך הנכונה יותר לטיפול תהיה באמצעים אחרים.

דבר אחד ברור לנו, במערכת 'משפחה': מה שיהיה נכון יותר למימוש חובתנו לביעור הרע מקרבנו ולקטיעת המשך הפגיעה בקורבנות, הוא המהלך שיינקט.

זאת מלחמה שאסור לנו להפסיד בה. כפי שאמר לי אחד מחשובי הפוסקים: "כלל נקוט בידך, אם גנב פורץ לבית שלך ואתה תופס אותו בשעת מעשה, אתה לא רץ איתו לדין תורה, אלא קודם כל מזעיק את המשטרה. כך גם כאן: צריך קודם כל לעשות הכל כדי שהדברים הללו ייפסקו". מה זה אומר "הכל"? זה בדיוק הדיון שמתקיים בימים אלו.

אגוצנטרית, מוטב היה לו לא הייתי נחשף לזוועה. למרות החסינות שנרכשת משנות עיתונות רבות, ברירת המחדל נוטה להימנע מעיסוק בסוגיות שמזמינות לחצים. כשאין דחיפות, מוותרים. במקרה הזה, אין ברירה: העדויות הקשות הגיעו אליי והנפגעים עצמם ביקשו שנתערב.

אם תימצא הדרך לחדול בערוצים אחרים את פגיעתו הרעה של אותו ברנש, מה טוב; אם לא, לא תיוותר ברירה וניאלץ לפרסם את הדברים כאן.

אם יוחלט להוציאם לאור, רבני העיתון יידרשו להכריע מה להציג ובאיזה היקף: עם שם או בלעדיו. כך או כך, אני מניח שבתחקיר הזה יהיו די פרטים שיאפשרו להרתיע, להפסיק את הפגיעה ולאגד את ההורים המנותקים מילדיהם לצורך מאבק נחוש וצודק מאין כמותו.

ההקדמה הזאת איננה בילד–אפ מתוחכם (אף שבפועל כך היא עלולה להיתפס) שנועד לגרום סקרנות וציפייה. מדובר בדיני נפשות, ואין כל כוונה לשחק משחקים. השורות הללו התפרצו ממני לנוכח עדות נוספת שקיבלתי דקות אחדות לפני שהתיישבתי לכתוב את הטור שלפניכם.

מכיוון שאינני יודע מתי ואם יפורסם התחקיר (אף שאני מניח שההכרעה, לכאן או לכאן, תיפול כבר בימים הקרובים), אני חש צורך, קודם כל, להשמיע שוב את זעקת ניצולי הכיתות באשר הם.

העדים בפרשה לעיל מצולקים עמוקות ממה שנעשה להם. מיוזמתם פנו לספר את סיפורם, כי חשוב להם שלא יקרה לאחרים מה שקרה להם. הגיהינום שעברו, הגיהינום שהחברים שלהם עדיין עוברים, מביא אותם לצאת מאזור הנוחות ולהיחשף. הם כיתתו רגליים לכל הגורמים שביקשנו, רק כדי להשמיע את הקול של אלו שאינם יכולים.

ככל שהעמקנו בפרטים הלכה והתחוורה החשיבות לפנות דווקא אל בני העלייה שבינינו: המבקשים קרבת אלוקים, הכוספים להעמיק ולגלות רבדים נוספים בעבודת השם. אנא מכם, אל תיפלו לבורות שטומנים לכם בדרך. תבדקו, תבררו, תחקרו.

כשמבקשים מכם דברים שאינם מתיישבים עם ההלכה ועם עבודת השם, תהיו אמיצים מספיק כדי לומר: לא. אל תתרמו את הכסף שאין לכם, אל תשעבדו את החיים שלכם עבור מטלות גשמיות של אותו "מורה דרך" ובני ביתו, ואל תשכחו בסוף לשם מה הגעתם לשם. אם אתם מתחילים לשכוח, זה הסימן המובהק לתפוס את הרגליים ולהימלט.

אם לא תשימו לב לנורות האזהרה כבר בשלב הראשון, זה עלול להיות מאוחר מדי. אתם תאבדו את המשפחה ותספרו לעצמכם סיפורים למה זה מתחייב כחלק מהפרישות שלכם מחיי העולם הזה.

כשתזדקקו לעזרה, איש לא יהיה שם להושיט יד ולהציל אתכם. נקודת היציאה הבאה תגיע, אם תגיע, רק שנים אחר כך. אחרי שנשמתכם צולקה, עולמכם חרב ונותרתם לבד עם סיפור החיים האומלל שלכם, מנסים להשמיע קול ולשכנע את היקום כי אמת דיברתם.

פשוט אל.