שמעון ברייטקופף
א' אלול התשפ"ב
ביום שני לפנות בוקר פתחתי את הטלפון שלא הפסיק לרטוט.
על הצג הופיעו עשרות הודעות שבישרו בצורה כזו או אחרת על פטירתו של נשיא מועצת החכמים זצ"ל. לצד עשרות ההודעות על הפטירה והתגובות, קיבלתי הודעה מיהודי מוכר ואהוב: "דו"חות באזור ההלוויה".
מכיוון שיש לי גם איזה חצי כובע בעירייה שקשורה לשטח השיפוט של מקום ההלוויה, חשבתי שהשולח, אברך חשוב העוסק בצורכי ציבור, מדווח שהפיקוח מחלק דוחות בשעת לפנות בוקר לרכבים שהגיעו להלוויה.
זה היה נראה לי מאוד לא אנושי. אם אנשים הטריחו את עצמם באמצע הלילה להיפרד מרבם, לא יפה לתת להם דוח חניה. זה לא אמצע היום, לא מפריע לתנועה, מתנו מוטל לפנינו. צריך להתחשב.
פניתי למי שפניתי, ולמרות השעה המוקדמת הוא אמר לי: אין דבר כזה. לא חולקו דוחות.
חזרתי ליהודי. אין דוחות. מישהו הטעה אותך, אמרתי לו.
לאאאא, הוא כתב.
לא התכוונתי שנותנים דוחות, התכוונתי שתוציא הודעה בשם העירייה שלא יינתנו דוחות בשעת ההלוויה כאות התחשבות באבלים. אתם בטח מחפשים על מה להוציא הודעה עכשיו. אז הנה. קח לך.
כוונתו הייתה טובה. מכל הלב. וזה יפה.
אבל זה גם היה עצוב מאוד.
אמת מה נעדר
אחת המילים שחזרו על עצמן בהספדים על מרן חכם שלום כהן זצוק"ל שנפטר השבוע, הייתה המילה "אמת". הוא היה מנהיג מזן אחר. מנהיג שהכיר אמת אחת. בלי התחכמויות, בלי הצטעצעויות. לעיתים זו הייתה נראית קפדנות, אבל זו הייתה אמת. פשוט אמת.
האמת היא שהוא לא היה שייך לכאן. הוא היה בשורה אחת עם רבני ירושלים של היישוב הישן לפני מאה שנה. נטול כל מניירות ומודעות לניו-מדיה, לתחכום של האמירות הכפולות ולתקשורת ויחסי ציבור. תלמיד חכם שהתורה היא נר לרגליו, ולא כמניירה, אלא כדרך חיים.
הוא לא ניסה לעשות את 'שס' ליותר ישראלית כדי לגרוף יותר קולות. חדרו לא היה מוקד עלייה לרגל לפוליטיקאים שרצו מילה טובה. אצל חכם שלום זה לא עבד ככה. הוא לא שיחק את המשחק. הוא לא דיבר את השפה שכולנו כבר התרגלנו לדבר. הוא לא שיחק לפי הכללים החדשים.
הוא היה כולו תורה, ומי שרצה להתקרב אליו היה צריך להתקרב לתורה. הוא לא קירב את עצמו לעם. זקן היה ויושב בישיבה. בלי משחקים ובלי עיגולים.
פק"ל אבל
וההודעה הזו שקיבלתי בשעת לפנות בוקר חידדה אולי יותר מכל דבר אחר את הפער בין העולם שבו אנו חיים לעולם שבו חי החכם זצ"ל.
בבוקר, בשעות שלפני ההלוויה, חשבתי לא מעט על פק"ל האבל שנוצר היום (פק"ל בעגה הצה"לית: פקודות קבע ללוחם).
במרוצת השנים התפתחו כמה סוגי פק"לים.
יש פק"ל פיגועים: שני צקצוקים בלשון, אוי אוי אוי, יודעים מי זה, איזה שטרן? מהנעליים? אויש… המשפחה לא יודעת? אהה… רשעים מי שהוציאו את זה לפני שהמשפחה יודעת.
אבל חייבים לספר למוישה. הוא מכיר אותם טוב.
אה מוישה, שמעת מי זה? שטרן. כן, המשפחה לא יודעת, ואנשים מפרסמים. אין. אין. רשעות של אנשים זה משהו. תתקשר כמובן לדוד ואהרן לספר להם. הם צריכים לדעת. הם מכירים שם את הסבא. אין, המצב נורא. צריך להגיד תהילים. איפה המשיח שיגיע כבר.
ויש גם פק"ל תאונות: כך תישמע הבשורה:
תאונה בשמגר? נו, בטח נהגת.
אה. נהג.
נו, בחופש אנשים משתגעים. לפעמים אני אומר לעצמי שעדיף כבר להיכנס באיזה קיר. הילדים מוציאים מהדעת. אה זה אוטובוס. ה' ירחם. הכל בגלל הטלפונים. אנשים לא מרוכזים שנייה. אהה… היה בלי טלפון, אז זה הברקסים. אנשים מוצאים איפה לחסוך. קונה אוטו במאות אלפים, אבל ברקסים הוא לא יעשה. אין מה לעשות. אנשים דפוקים.
ככה נולד פק"ל לכל אירוע. התגובות רוטיניות, חוזרות על עצמן באופן אוטומטי, אף אחד לא עוצר שנייה לחשוב על מה ה' עשה לנו ככה. מצקצקים פעמיים, מוצאים את האשם בהחלטיות וממשיכים הלאה.
'גדול' בלי חצר
בשנים האחרונות נולד גם פק"ל 'גדולים'.
אנשים לא מהרהרים שנייה באבל, בחלל שנוצר, בדמות שהייתה ואיננה, ומפעילים מייד סל פעולות אוטומטי.
אם הם בארגון או במוסד ציבורי הם ישר מנסחים על אוטומט את מודעות ה'אהה איך שודדנו'. מי שמתנדב בארגוני ההצלה רץ למלאכתו, לובש את הווסט הכי זוהר ומתמקם בעמדה הכי בולטת, אנשי הציבור רצים למלא את השעות ברדיו עד ההלוויה, מלרלרים ומקשקשים על היכרותם האישית עם הצדיק שכללה מפגש קצר של שש שניות לפני חמש שנים.
הציבור עסוק בלהעריך כמה אנשים יגיעו ומי יהיה הממשיך. הצדיק עדיין לא נקבר, ויש מי שכבר רצים קדימה. עסוקים בכל המסביב. מפטרלים סביב הדבר, ולא נוגעים במהות. לא נוגעים בסיפור עצמו.
אבל האמת, איך אפשר לחשוב על משהו אם חייבים להוציא ידיעה דחופה שהעירייה לא תחלק דוחות בשעת ההלוויה, וצריך למצוא פסוק חזק מאיכה שיעטר את מודעת האבל.
ודומה שאם היה משהו אחד שהיה הכי רחוק מחכם שלום זה פק"ל האבל. הוא לא היה קשור לכל האוטומציה של הרגשות והפעולות. שום דבר בחיים שלו לא היה בגלל המחויבות ובגלל שככה נהוג.
לא היה סביבו "פק"ל גדולים". אף אחד בציבור לא יודע את שמות הנכדים שלו, לא הייתה סביבו חצר, וארבע המילים 'הבית של חכם שלום' לא נאמרו ביחד כמעט אף פעם.
הוא היה הדבר הכי רחוק מהאינסטנט שאנחנו מכירים. הוא היה הדבר הכי רחוק מהדור שלנו. הוא היה הדבר הכי רחוק מהדור ששומע על פטירה ורץ לחפש תמונה משותפת עם גדול הדור שנפטר בשביל להעלות את התמונה לרשתות עם אייקון בוכה ואיזה פסוק מאולץ. הוא היה תלוש לגמרי מההוויה הדיגיטלית, מהתודעה החיצונית, מהמלאכותיות שמלווה אותנו כמעט בכל אירוע. שמח או עצוב.
כשחכם שלום שמע על גדול שנפטר, הוא היה נאנח ממעמקי הלב ומנסה ללקט משהו ממה שהותיר אחריו. מעשייה, הנהגה, דבר תורה, דבר שחידש בעולם. היה מבקש ללמוד וללמד מאותו צדיק.
ואולי לעילוי נשמתו של אותו צדיק, שמסר את נפשו לתורה ומסר שיעור יומי למעלה משישים שנה, בלי לוותר לעצמו, והיה מופת של אמת, נקבל עלינו באסונות הבאים לעצור לחמש דקות. לחכות עם התמונות וקריאות האבל המזויפות ולחשוב שנייה עם עצמנו על מה שקרה ועל מה שאנחנו יכולים לקחת מזה.
להיות, רק לשעה קלה, חכם שלום. אחרי זה נחזור לעולם שבו אנחנו חיים.
ואולי לכן נקרא חכם. כי אין חכמה גדולה יותר מלחיות את החיים בהנעה ישירה, מבלי להיסחף למניירות. מבלי לעבוד על אוטומט.
ויהיו הדברים לעילוי נשמתו.
"הרב שך אהב אותו"
בשולי האבל הקשה והחלל שנוצר, התפתח דיון סביב הכותרות שנתנו העיתונים לאחר הסתלקותו של אותו צדיק. הדיון הזה נלעס עד תום, אבל הוא הציף תופעה אחרת, ששם הקוד שלה הוא "הרב שך אהב אותו".
התופעה הזו קיימת בכלל המגזרים, אבל מתבלטת במגזר הליטאי. יש במגזר הליטאי איזו תחושת פטרונות על עולם התורה ותלמידי החכמים. יסודות התופעה נעוצים בעובדה שעולם התורה היום הולך לאורן של הישיבות בליטא. בסדר הלימוד, במסכתות, בספרי הלימוד ואפילו בלבוש, אבל מאז נכבשה ליטא כך וכך פעמים ועולם התורה גדל והתפתח וכולל היום קיבוץ גלויות מכל תפוצות העולם.
אבל כשנפטר תלמיד חכם אמיתי שמשתייך לחוג אחר, יש מי שמתקשים להתמודד עם הקונפליקט. מצד אחד תלמיד חכם, ירא שמיים מרבים, מרביץ תורה, אבל מצד שני, מה אפשר לעשות, הוא לא מהחוג שלנו. הוא לא "אונזערע".
איך זה יכול להיות. מאיזה צד אוכלים דבר כזה. האם תלמיד חכם לא ליטאי זה לא סתירה מניה וביה, אוקסימורון שלא יכול להתקיים?
וכאן מגיע פתרון הקסם: הרב שך אהב אותו.
זה יכול להיות הרב שך או כל רב אחר, העיקר שיהיה רב 'משלנו' שאהב אותו, ואם הוא אהב אותו, גם אנחנו יכולים להקל ולכתוב עליו כמה דברי שבח, שהמרכזי שבהם הוא ש"הרב שך אהב אותו". כי חזקה שהרב שך לא היה אוהב עמי ארצות. אז אולי אין הוכחה מפסוק בחומש או ממשנה מפורשת שהוא היה תלמיד חכם מובהק, אבל 'חזקה' זה גם משהו.
אז כותבים כתבה לזכר הנפטר שהמוטיב העיקרי בה הוא האהבה הגדולה שהרב שך רכש לנפטר, ועל כך שהנפטר התבטל התבטלות מוחלטת לרב שך והיה לפלא עד כמה שם עצמו למרמס ולאסקופה נדרסת בפני גדול הדור ובזה כולנו צריכים ללמוד מדרכיו ויהיו הדברים לעילוי נשמתו.
זה קורה לצערנו בעיקר לאנשים שמסתובבים עם תודעה של יהודים, עם דעת רחבה ומבט צלול על החיים. דווקא הם מביימים לעצמם מציאות שבה העולם כולו סובב סביבם. שהם מספרים את הסיפור, שהעולם מתנהל מנקודת המבט שלהם.
חשוב מאוד שתהיה גאוות השבט, כל אבא צריך להסביר לילד שלו שהדרך שלו בעבודת ה' היא הכי נכונה עבורו, אבל מפה ועד להפוך את התלמידי חכמים שהגיעו מתפוצות אחרות לפחותים – הדרך ארוכה.
התורה לא רשומה בטאבו על שום מגזר, ועל שום ישיבה, חשובה וותיקה ככל שתהיה, ואין לאף אחד בעלות על הרבצת תורה. זכה הדור שלנו לגדולי תורה מכל העדות והחוגים. זכינו, כל חוג, ללכת לאורם של גדולי התורה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. לא צריך להמעיט בערכו של שום רב בשביל להבליט רב אחר. ההפך. אין דבר המעיד על רחבות אופקים, על בגרות ועל ערכיות אמיתית יותר מלראות את הטוב גם באחר. להכיר גם בעולמות שונים, ולראות אותם כפי שהם.
מיני ומיניה יתקלס עילאה.
