הארה משמים

הרגע בו קרסו טענותיי מול אמירה שטותית של אב"דית 'בד"ץ מלינובסקי-כהנא לענייני גיור וכשרות', ומכתב מיוחד בעקבות הדיון על השידוכים

בסוף, הכל עניין של ניסוח. אתם חושבים על משהו, מנסים למצוא את המילים, אבל חוששים לצאת בוטים מדי, או להיתפס כמגזימים ללא אבחנה. אז שותקים. מחכים שהמחשבות יסתדרו למילים. עוד זמן חולף. ואז,  או שהמחשבות מסתדרות ויש לכם מניפסט מסודר, או שלא, אבל כבר עבר מספיק זמן מאז ניצוץ המחשבה הראשוני ועכשיו כבר פחות בוער להתבטא. אני לא יודע מה איתכם, אבל לי זה קורה הרבה. כמעט בכל יום.

זה קורה לי, משום שבשנים האחרונות אני מוצא את עצמי ניצב בכל מיני זירות ויכוח. הרבה דרכים להתווכח – והגרועה מכולן היא להתווכח עם עצמך, לפזר לחלל האוויר טיעונים שרק אתה יכול להשתכנע מהם, ולא לראות שיש עוד צד לוויכוח. בימים אלה יוצא לי לנהל דיון אחד כזה. הלה כל כך בטוח בצדקת דרכו, שרוב טיעוניו הם כאלה שלקוחים מעולמו בלבד.

ואני מנסה לחלוק איתו את התובנה שלמדתי אחרי שנים של ניסיון מר עם ויכוחים שבהם יצאתי כשידי על התחתונה: אם אתה רוצה לשכנע – עליך לצפות מראש את תגובת הצד שממול ולבוא מוכן. ומכיוון שאני מכיר מנעד רחב של טיעוני נגד אפשריים, אני משתדל מלכתחילה לא להציב טיעון שאינני יודע מראש מה יהיו תשובותיי לטיעונים הבאים בשרשרת. זה מצמצם מעט את מרחב הטענה, אבל יש לכך יתרונות: כך מזדקקים להם מסרים בהירים. מה שלא עשה השכל, עשה החשש להיתפס בלי תשובה.

אגב, לכתחילה עדיף לא להתווכח. כשהייתי ילד, היה בסביבתי מישהו שחילק כרטיסים בגודל כרטיס טלכרט (זוכרים?), עליהם נכתב באותיות קידוש לבנה: "קיבלתי על עצמי בלי נדר שלא להתערב בוויכוחים". מטרת הכרטיס: אם מישהו בא להתווכח איתך – אל תענה לו אפילו במילה, כדי שלא תיסחף. רק להראות את הכרטיס, ויחזור לתלמודו. אבל לפעמים אין ברירה. יש נושאים שאסור להפקיר את הזירה. עת לעשות להשם. ושם, שוב נדרשת האמנות הזו – למצוא את המילים שיוכיחו את הטענה מבלי להשאיר מרחב התווכחות.

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כדי לספר לכם שלעתים נדירות, הצורך במציאת מילים וניסוחים – פשוט מתייתר. זה קורה כשהצד השני עושה את העבודה עבורך בצורה מושלמת, ואתה פשוט לא צריך להוסיף מילה. זה קרה לי השבוע. על כך אספר לכם כאן.

בחודשים האחרונים, כידוע לכם, מכהן במדינה שלנו שר לענייני דתות. מתן כהנא, קוראים לו. חובש כיפה, מספר תמיד על מסירות הנפש שלו לנטילת ידיים כאשר שכב במארבים וחג בשחקים. אני מאמין לו, אגב. אפרופו שחקים – יצא לי לשבת איתו בטיסה לפני מספר שבועות. במהלך הטיסה (הפעם הוא לא היה הטייס) ניסיתי להבין את הדחף שלו. לא סיכמנו שתוכן השיחה יפורסם, ולכן לא אעשה זאת, אולם את זה אין בעיה לספר: השר בטוח שכל מה שהוא עושה – לשם שמים הוא עושה. התווכחתי, ניסיתי להסביר מפה ומשם מדוע שיתוף פעולה עם מפלגה שחרתה על דגלה את שחרור המדינה היהודית מהדת היהודית הוא דבר גרוע מאוד, ולו ברמת חילול השם, אבל היהודי נשאר בונקר.

השבוע, כל הטענות שלי התאדו. לא בגלל שהן קרסו ברמת הטיעון – אלא בגלל שהתברר כי פשוט אין בהן צורך. חבל על המאמץ ועל השחתת המילים. היה זה כאשר יושבת ראש הוועדה לקידום הרפורמות של השר כהנא, הח"כית יוליה מלינובסקי מ'ישראל ביתנו', כינסה את הוועדה כדי לקדם את הרפורמה החדשה של השר – רפורמת הגיור. כן כן, אותה רפורמה שתפתח את שערי המועדון בפני כל מי שירצה לגייר ולהתגייר ולשים שלט גדול ומאיר פנים על המדינה: 'כאן גֵרים בכיף'.

וכך, כשהיא נישאת על גלי התהילה של השכבה הלא-יהודית במדינה שזה עתה השתחררה מעולה של הכשרות הממלכתית בזכות השר ושותפתו לרפורמות – התברר ש'בד"ץ מלינובסקי' (או 'בד"ץ מלינובסקי-כהנא') אינו מסתפק רק במתן שירותי כשרות. הבד"ץ מרחיב את שעריו, ומעתה יטפל גם בגיורים. האב"ד כהנא והאב"דית מלינובסקי ידאגו לגיורים קלילים לכל דורש.

השבוע החלו הדיונים. אם היה אפשר לחסוך אותם – בד"ץ כהנא-מלינובסקי היה שמח כנראה לעשות זאת, אבל החוק מחייב לנהל דיון מסודר. אז האב"דית הכתה בפטיש היו"ר, וב'ועדה לשירותי דת יהודיים' החל מרתון הדיונים לקידומה של רפורמת הגיור על שמם של השניים. בפני הוועדה הופיעו כמה רבנים נשואי פנים, העוסקים בגיורים בארץ ובחו"ל. היה חשוב להם להסביר מדוע כמו שמי שאינו יודע לנהוג לא יכול לקבל רישיון ומי שלא למד רפואה לא יכול להיות רופא – בדיוק כך, מי שלא מתכוון לשמור מצוות, לא יכול להתקבל כיהודי.

אבל האב"דית מלינובסקי, ניתן להתרשם, לא ממש התרשמה. וכאן מגיע החלק של ייתור טענותיי: "מה פתאום!", אמרה האב"דית המלומדת לרבנים. "יש לנו שש מאות ומשהו מצוות בתורה, בסוף הרבי מליובאוויטש בחר עשר, אמר 'לפחות את זה'. אז מה הבעיה? גם עם זה ניתן להצטמצם". ככה, פשוט.

ברגע הראשון שפשפתי עיניים בתדהמה. ניסיתי להבין באיזו פראבדה קראה האב"דית של בית הדין החדש לגיור את השטות המטופשת הזו. ולחילופין, מיהו האחיתופל המודרני שחמד לו לצון ולחש את הטיפשות השטותית לאוזני הח"כית, שהתבזתה קבל עם ועולם והוכיחה שלא רק שאין לה רישיון – גם תיאוריה היא לא עשתה. שום מושג ירוק. איך אמר אחד ממקימי המדינה? רצינו לגדל דור של אפיקורסים, גידלנו דור של עַמֶרַצִים, או משהו כזה.

חלפו כמה שעות, ומדינה שלמה התחילה להתגלגל מצחוק. אבל זו חזרה ליועץ הסתרים של בד"ץ מלינובסקי, ואז יצאה עם טיעון חדש: הכוונה לעשרה 'מבצעים' שהאדמו"ר זי"ע עודד את חסידיו לערוך עם יהודים, במטרה לקרבם לתרי"ג מצוות. אז מלינובסקי עשתה סלט שלם.

היה בי רגע של רצון להסביר את הטעות, או למצער – לשלוח מראי מקומות לשיחה אחת מתוך מאות(!) דרשות שהרבי מליובאוויטש זי"ע נשא מדם ליבו נגד הגיור שלא כהלכה. אבל אז חזרתי בי. כי הבנתי משהו מאוד חשוב: הבורות של יוליה מלינובסקי ביהדות אינה לחובתה. היא גדלה בסביבה מאוד מנוכרת ולא אשמה בכלום. האשמה היא של מי שמפקידים בידי ברנשית כזאת את נושאי הדת הרגישים ביותר במדינת היהודים ומניחים לה לחגוג כמיטב בורותה. למשל: חובש הכיפה מתן כהנא. ועל זה אין סליחה.

עכשיו אתם מבינים למה החלטתי להפסיק את איסוף הטענות? אם זו השותפה ואלו האספירציות שלה – כל מילה נוספת, היא פשוט מיותרת. הלוואי שכהנא יבין זאת, ובד"ץ העוועים הזה יתפרק. ואם לא? לא אלמן ישראל. עם שחוגג את נס חנוכה, נס שהגיע לנו אחרי גזירת 'כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל' – קטן עליו להתמודד עם איזה צמד-לא-חמד שהחליט לקעקע את הפרצוף הדתי של המדינה.

זה השבוע השלישי שבו חציו השני של הטור הזה מוקדש לנושא חשוב מאוד, אולי אחד הנושאים האקוטיים ביותר במגזר שלנו, ויותר מכך: נושא שעד כמה שהוא גורלי וחשוב עבור החיים של כל כך הרבה אנשים – הוא משום מה בלתי מדובר. מטואטא כמעט לגמרי מתחת לכל מיני שטיחים נסתרים.

הכל החל ממכתב שכתבה אחת הקוראות. היא תיארה את הבדידות, את חוסר העניין מצד הסביבה, ואת הייאוש שמתחיל לכרסם במעלה גיל 32, כאשר הזיווג טרם הגיע. השבוע הקדשנו לנושא את כתבת השער, אולם לצד זאת – המכתבים לא מפסיקים לזרום.

שדכנים מתקשרים, הורים שולחים תגובות, מעוכבים מבקשים לתת את הזווית שלהם, ואנחנו מוצאים את עצמנו משמשים שופר, הכל בזכותה של הקוראת האמיצה שהחליטה לקיים את מאמר חז"ל – 'דאגה בלב איש, ישיחנה'. היא השיחה את צערה בפני הקוראים, ואולי בעקבות כך תגיע 'תשועה ברוב יועץ'. וכשמדובר בכלי תקשורת גדול כמו 'משפחה' – ה'רוב יועץ' הוא גדול ונכבד.

אנחנו משתדלים להביא את המכתבים טיפין טיפין (אי אפשר להקדיש לזה עשרות עמודים), אבל השבוע אציג בזאת מכתב אחד חשוב במיוחד, שכתב לי שדכן, יהודי בשם הרב אפרים אנגלרד. לפי התובנות שצירף – היהודי הוא מומחה גדול ובעל ניסיון מוכח בתחום השידוכים.

"קראתי בטורך במגזין האחרון את מכתבה של רווקה בת 32 המתארת את מיעוט ההצעות ההולמות שמקבלות רווקות 'מבוגרות', ואת הקשיים במציאת שידוך. מכתבה נוגע ללב. כמי שהביא לידי גמר בס"ד שידוכים רבים, ובשנה האחרונה נתבקשתי לסייע בעיקר שידוכי מבוגרים – ברצוני להאיר ולהעיר כמה נקודות.

"ראשית, ישנו פער בין כמות ה'שמורות' (כהגדרתה של כותבת המכתב) לבין הבחורים ה'שמורים'. לא נכנס לגורמים אך זו המציאות. לאור זאת, אני פוגש בבחורות רווקות רבות שהחליטו לשקול בחיוב לגשת להצעות שידוך של פרק שני. ב'שוק' הזה, ישנו היצע עצום ומשובח. לעיתים אני ממליץ למיועדת להעדיף הצעה כזו, מאשר בחור מבוגר שנותר בישיבה. אין כאן המקום להסביר מהם הגורמים המקשים על בחור מבוגר שנותר בישיבה להישאר רענן והוא חש שחיקה ויובש.

"לגבי גובה שכרם של שדכנים. זהו נושא חשוב – אשר לדעתי הוא אחד הסיבות העיקריות לחוסר ההצעות. בעיקר ל'מבוגרים'. ואצטט מה שאמר לי אחד מגדולי הדור כששוחחתי עימו  על יוזמה של בניית מאגר שידוכים גדול בכדי לפתור את בעיית הרווקים והרווקות. וכה היו דבריו בערך:  "במקום לפתור באמת את הבעיה ולעלות את שכר השדכנים, מנסים באופן מלאכותי ליצור רשימות ותוכנות מחשב".

"אותו גדול בישראל, חידד הדברים ואמר לי: 'שים לב, שהתחום היחיד במשק שלא עודכן שכרו כחמישים שנה זה תחום השדכנות'. והוא הוסיף: "אם היה לי כח, הייתי יוזם שראשי בתי דינים בארץ היו קובעים להכפיל ולשלש את שכר השדכנים', עד כאן לשונו בערך.

"ואבאר כוונתו: ראשית – ברור לכל מי שעוסק בתחום השידוכים שללא אכפתיות מהאחר וסיפוק מלסייע לבני ובנות ישראל במציאת שידוך, תוך רגישות וחכמה – אי אפשר כלל לעסוק בתחום. אך בכל זאת, שדכנות זה כמו תיווך. התשלום מתקבל רק על הצלחה – ולא על מאמץ. ולכן, גם שידוך שהלך בקלות התשלום עליו הוא על מאמצים של עשרות הצעות אחרות שלא צלחו. כי בכדי שלאנשים יוכלו להקדיש מזמנם לתחום חשוב זה, הם צריכים תגמול הולם.

"והמצב כיום הוא שלעסוק בתחום זה – בנוי נטו על רצון לסייע ו'לשם שמים', כי כמעט אין תמורה לשעות של השגת מידע, יצירת קשר, בירורים, תיאומים ועגמת נפש. מה שמביא לצערי שמעט מדיי עוסקים בתחום. מה עוד שמניסיוני – כחצי מהשידוכים נעשים דווקא בידי בני משפחה וחברים קרובים. ושמעתי  מכמה שסיפרו שניסו לעשות כמה שידוכים ונתקלו בעגמת נפש ואי נעימות ויצא להם החשק מלנסות.

"ברי לי, שאם השכר המובטח היה גבוה משמעותית היו רבים שממשיכים לנסות ולא מתייאשים, וכך היינו זוכים לשמוע על עוד רווקים ורווקות שמצאו את זיווגם בשמחה בס"ד. בתפילה שעוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול חתן וקול כלה. בברכה מרובה, אפרים אנגלרד".

נ.ב. מסגרת

מהכותל לבנייני האומה

בשבוע הזה, כולנו היטלטלנו כמטולטלת: זה החל בבשורה הקשה על פיגוע הירי הרצחני ברחוב השלשלת, היוצא מהכותל המערבי. הבחור הקדוש אליהו־דוד קיי הי"ד, היה זה ששילם את מחיר שנאת ישמעאל לעם ישראל. האירוע הקשה הזה, היה עוד תזכורת למציאות החיים כאן כבר יותר מ-100 שנה: שנאה של ערבים ליהודים שרק לובשת צורות ומחפשת תירוצים לבצע פיגועים ולרצוח יהודים. דודתי עפרה ע"ה, שהלכה לעולמה בגיל 94, נהגה לספר לי איך בשנת תרפ"ט נהדפה בתהלוכה רצחנית בירושלים בצרחות "איטבח אל יאהוד".

לא הכרתי אישית את אליהו קיי הי"ד, אם כי הפנים המאירות שמשתקפות מהתמונות – מלמדות על בחור בעל תכונות מיוחדות, ואהבה אינסופית לארץ ישראל. הוא עלה לבדו מדרום אפריקה, כדי ללמוד בישיבת חב"ד בקרית גת. שם, התברר לי בהמשך, הכיר אותו אחי, יבלח"א שלום דובער. כך סיפר לי השבוע: "אלי היה בחור מאוד שקדן, בחור רציני שהיה יושב ולומד תורה וחסידות מבוקר עד לילה. לא היה אוהב הסחות דעת באמצע, לא להכניס לו דברים שלא קשורים ללימוד. אל התפילה שלו כולם היו שמים לב, הוא היה מתפלל בקול ובחיות. הוא תמיד דיבר כמה הוא אוהב את הארץ וכמה הוא רוצה לעשות עלייה. הוא עלה לפני שש שנים לישיבה שלנו.

"כששמעתי על הפיגוע", סיפר, "נורא נחרדתי. ידעתי שאלי עובד בכותל, וחששתי שזה הוא. לא רציתי לספר לאף אחד, התחילו שמועות שהוא היה עם הספר ‘ליקוטי שיחות’ שהיה בידיו. חבל, חבל על דאבדין".

אבל כמו יהודים, החיים שלנו כעם בנויים ממורדות ועליות, קשיים והתאוששויות. את מנת הנחמה הציבורית שאבתי כאשר נקלעתי השבוע לבנייני האומה, ושם נוכחתי לראות באלפים שגדשו את מרכז הקונגרסים הלאומי במסגרת אירועי י"ט בכסלו, יום גאולתו של בעל התניא זי"ע. ההתוועדויות, מכירת ספרי החסידות, וכל מה שנלווה לזה.

בעמוד השמאלי תוכלו לראות תמונה ייחודית מאוד שצילמתי במבנה הלאומי – שהפך למשך שבוע ימים לבית מדרש אחד גדול להתעלות בתורה ובחסידות.