האשראי לא עלי

תכניס לחשבון

יש לי חבר טוב, יהודי יקר, מסוג החברים שהולכים איתך מהישיבה ועד בכלל.
והאמינו לי שכשאני כותב עליו יהודי יקר זה מדם ליבי ממש, לא לתפארת המליצה.
במה דברים אמורים?
כאמור, אנחנו חברי ילדות, וכמו שאתם יודעים, תקופת הישיבה היא תקופה נפלאה אבל מעוטת אמצעים. הפרוטה לא מצויה בכיס, והחיים מתנהלים כמו סוג של קיבוץ. קונים שתיה? במשותף! חוסכים עלויות.
עם השנים התקבע המנהג שאני והחבר הנ"ל היינו צועדים למכולת, והחבר הנ"ל תמיד היה מתנדב לתחוב את היד לתוך המקרר להביא את הבקבוק הקר ביותר, לספר כמה הלצות ולתת אווירה טובה. דא עקא, שברגע האמת, שניה אחרי שהברקוד של הבקבוק פגש את הסורק של המוכר, היהודי נעלם כלא היה.
פעם היה תוקף אותו שיעול היסטרי שהיה מותיר אותי לבדי מול המוכר לשלם את החשבון ופעם הוא בדיוק נתקע בלי מזומן. בהמשך, כשכבר הצטבר לו ‘חוב’ אצלי, זה נעשה קל יותר. בקופה הוא היה מוציא את הטלפון, שוקע לשיחה ופולט לעברי “תכניס לחשבון”.
הרי הוא פתח כרטיסיה של חיובים. אז תכניס, תוסיף עוד שורה.
כשבגרנו השתכלל הקונספט. מסיבות די מובנות הוא המשיך לטפח את החברות הזו ומדי פעם מצאתי את עצמי יושב איתו במסעדה. הוא כמובן הזמין בלב רחב, ולעיתים אף הביא איתו קרובי משפחה וחברים משותפים, אבל כשהגיע שלב התשלום, איך שהוא אני זכיתי במצווה. פעם הוא בשירותים, פעם בשיחת חירום, פעם יש לו רק דיינרס וכן הלאה והלאה.
לזה כבר התרגלתי, אבל הסיפור המעניין באמת הוא שהוא אף פעם לא היה מרוצה. מחוץ למסעדה הוא תמיד סיפק דירוגים גרועים וביקורת קטלניות על האוכל. חי נפשי שהוא מעולם לא היה שבע-רצון.
“תכלס, הסטייק היה זוועה”, הוא פלט במירמור בזמן הצעידה הכבדה מחוץ למסעדה. “בטוח יצא מהמקפיא”.
השבוע שוב אכלנו יחד. כמובן שבכניסה למסעדה הוא פגש כמה חברים ועודד אותם לשבת איתנו יחד, כשהוא משעבד את המטבח כולו לגחמותיו ובוחר להתנסות במרבית התפריט. כשהגענו לאזור דמדומי התשלום, בזמן שצלחות הקינוחים החלו להתרוקן, היהודי ניצל רגע של הסחת דעת ונעלם מחוץ למסעדה, מותיר אותי להתמודד עם צוות המלצרים שכיתר את השולחן.
יומיים אחר כך הוא התקשר אלי.
“תשמע” הוא אמר לי בטון מתנגן. “תכלס המסעדה הזו לא שווה את הכסף. הכל היה ממש סתמי. עוד מסעדה”.
רציתי להגיד לו שביחס למה ששילם הוא קיבל די והותר, אבל ויתרתי.
ויתרתי כי הוא לימד אותי שיעור ששווה יותר מכסף.

מודעה, שקל וסלוטייפ
היהודי הזה הוא קורס מהלך שמסביר את הצורה שבה נפש האדם פועלת. אתה לעולם לא תעריך משהו שאתה לא משלם עליו. אתה לא תפתח רגישות למשהו שקיבלת חינם. כשאתה משלם במסעדה, או להבדיל דמי חבר בבית כנסת, אתה מרגיש תחושת שייכות. גם אם לא הכל הולך כמו שנראה לך אתה תעשה הכל בשביל להצדיק את המקום. כי מקום שאתה נותן לו נהיה חלק ממך.
לא לחינם מלמדים אותנו חכמים שתורה שלמדתי באף היא שעמדה לי. תורה שנלמדת מתוך קושי ואתגר היא תורה שנשארת לאורך ימים, ותורה שמגיעה עם כפית של זהב לתוך המעיים, לא מותירה חותם.
השורות האלה נכתבות על רקע הקמפיין הלא פשוט שמנהלים ‘צעירים’ חרדים נגד כל מי שלא מספק להם בדיוק את מה שהם רוצים. הם תוקפים את ראשי הישיבות, גדולי ישראל, חברי כנסת וכמובן הממשלה, השוטרים וכל נהג ברחוב שלא בא להם טוב בעין.
תלכו הביתה, צועקים 'הצעירים' לנציגי הציבור. כאילו הם לא ניסו את כל מה שיש לאל ידם לעשות, כאילו אין פה גזירת שמיים. הכל אלים. הכל עם סימני קריאה. הכל דרישות חד משמעיות.
לא נצביע יותר. נעשה מרד. נראה להם.
זה קורה כי התרגלנו להיות החבר הנצלן שרק מקבל ולא יודע לשלם. כזה שלא מבין את מורכבות החיים וחושב שהכל מגיע אליו עד הפה ובלי מאמץ.
ויש גם אשמה תורמת לנציגי הציבור: בשנים האחרונות הם הפכו לצוות הווי ובידור. מה שהתחיל מתקציבי משרד הדתות, הפך למימון של אוטובוסים לבחורים לנסיעות בצפון, לשוברים חינם לחמת גדר, לטיולי ג’יפים בהרי יהודה, ופאקלעך בשמחת תורה.
מילא שבחור לומד שמגיע לו הכל מהכל בלי שום מאמץ ובלי שום הקרבה, אבל ברגע שהוא לא מקבל את זה, הוא נהיה כמו תינוק מפונק ששופך את כל האוכל על המפה.
ואת תמצית הקלקול הזה אנחנו רואים בצמתים.
נכון, זה לא פשוט. הלב נע ונד בין ההכרח להגן על לומדי התורה שנרדפים ונעצרים בחוצות, לבין המראות המזוויעים שמגיעים מהכבישים.
אבל אין אדם אחד בעל נפש, שליבו לא נעשה גס בזולת, שלא שואל את עצמו מה נהיה מאיתנו, למען השם? נכון שמדובר קומץ לא מייצג, ונכון שהרוב המוחלט של בני הישיבות מסוגרים בתיבת הנח, אבל המחזות האכזריים של חסימות כבישים, אלימות, חוסר התחשבות, זלזול ובוז לכל מי שהוא לא אתה, הפכו לשגרת היום יום.
אבל מה שמדכא יותר הוא שיותר ויותר קולות אומרים: זו הדרך ואין בלתה. רק ככה נראה להם. ככה הם יבינו. צריך להמשיך בכל הכח. לחסום את כל המדינה.
קשה לדעת מה יותר גרוע. אולי זה נכון. אולי באמת זו הדרך לנצח. אולי זו הדרך שבאמצעותה אף אחד לא יתעסק איתנו יותר.
הבעיה היא שאחרי הניצחון הזה נגלה שלא נשאר לנו בשביל מה להילחם. המאבק של הציבור החרדי למען לומדי התורה הוא לא רק כדי שבחורים יישבו וילמדו תורה. בשביל לדקלם ש"ס יש את ג'ימיני ואת אוצר החכמה. המטרה האמיתית היא לגדל דור של בני תורה שהעדינות היא נר לרגלם. אוי ואבוי לנו אם תהיה זו תורה שלא מביאה לידי מעשה. אוי ואבוי לנו אם בשם התורה הזו נצדיק אכזריות ורשעות.
בעולם הישיבות גדלנו על מודעות קטנות שאליהן מודבק מטבע של שקל, ונכתבה בהן התנצלות שכוללת סליחה ופיצוי כספי על שימוש בעט בלי רשות. ראינו מודעות של בחורים טהורי נפש ששופכים את ליבם לפני החתונה בבקשת מחילה על כל הווא מינא של פגיעה בזולת. בממון או בזמן.
והיום? אנשים גוזלים את זמנם של אנשים אקראיים, ובמידה והם מנסים לחמוק מהשוטר בן ה-14 שהחליט לעצור את רכבם כי בא לו, הם מותקפים פיזית וסופגים נזקים לרכבם. אוי ואבוי להם אם הם ימרדו במרותו של אותו נער הפגנות. הוא כבר יראה להם מה זה.
והמדרון? הוא חלקלק מאין כמותו. יום אחד אתה מפתח אדישות לכלה ביום חתונתה שמתחננת שייתנו לה לעבור בכביש, וביום שאחרי האדישות מכוונת לרעייתך או לילד שלך, לשכן שלך או לכל אדם שלא מתיישר עם התזות שלך. אין שליטה ברגשות. מה שאתה מחנך זה מה שאתה מקבל.
והדבר הכי מופרך הוא שמדובר בפרקטיקת מחאה שמגיעה מהעולם הגויי. מי שייסדו את השיטה הם אנשי המאבק לזכויות האזרח בארה"ב, שהיו נוהגים לחסום כבישים כאקט מחאתי.
האם יש תקדים בהיסטוריה שלנו, בסיפורי החסידים, בהיסטוריה המתועדת והלא-מתועדת, או אפילו שמועברת מדור לדור, שבעקבות גזירות הבולשביקים או פגיעה באידישקייט, נהגו להעניש את הציבור כולו ולהעניש אנשים רנדומליים שבדיוק עברו לידך ברחוב?
ואת מי מענישים, למען השם? את הציבור שחולף מתחת לגשר המיתרים, הכניסה הראשית לירושלים החרדית, את ביתם של מאות אלפי אברכים צדיקים ומשפחות חרדיות ואת ציר בגין שמשמש כציר העיקר של שכונות הצפון, ביתר עילית, רמות וכו'.
על אנשי מחאת קפלן אין לנו להלין.
הם לא מגיעים מבית המדרש שבכניסה שלו יש מודעות על גזל של שימוש במגבת, או על קימוט דף ספר של הזולת, הם לא ספגו את הרגישות הגדולה לגזל, לפגיעה ביהודי אחר, לאלימות ולגסות רוח, אבל איך זה קרה בעולם הישיבות שלנו, למען השם?

לקחת כבוד בכוח
אחרי השואה עולם התורה כמעט וחרב. מתי מעט נותרו, וגם אלו שנותרו לא ראו את עצמם חוזרים להיכלי התורה. גדולי התורה שנותרו הבינו שבשביל לקומם את עולם התורה חייבים להפוך את בחור הישיבה לנזר הבריאה. לדבר הכי מבוקש והכי נערץ.
במשך עשרות שנים, בשביל להעצים את התדמית של בחור ישיבה ולגרום לכל צעיר לרצות להישאר בין כותלי בית המדרש, התפתחה שיטה שלפיה לבחור ישיבה אסור לעשות שום דבר. הכל מגיע לו. הוא נזר הבריאה וכולם משרתיו.
זה נכון וזה חשוב וזה נצרך, אבל כל עוד האובייקט עצמו לא דורש להיות נזר הבריאה, ואם נזר הבריאה צריך לצרוח על עצמו שהוא כזה – משהו פה לא עובד.
בפועל, בעקבות ההפגנות מה שקורה הוא שהסימבול של בן ישיבה, עם הכובע והחליפה, מתקשר היום לרבים בציבור לדמות עבריינית המשליטה אימה על הציבור הרחב. כדמות של ג'יאהדיסטים שמוכנים להתאבד מתחת לגלגלי אוטובוס, שמצחקקים בלגלוג על אמא שמחזיקה ביד תינוק ומתחננת להגיע הביתה להניק אותו.
אם אנחנו מקבלים את המראות שראינו בשבוע האחרון ולמרות שזה רק שוליים – כנראה טעינו קצת בניווט.
נכון, אנחנו בעידן שבו ככל שאתה יותר קיצוני אתה יותר נחשב, אבל דווקא כעת על קולו של המצפון להישמע, כי דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.