הבטחת הנצח

רב חדש מתמנה לעיר העברית הראשונה, בנאום ההכתרה הוא בוחר לעסוק בשאלה החינוכית הראשונה במעלה

עבורי, בשבוע הזה, שבו קוראים את פרשת תולדות, יש ממד של סגירת מעגל אישית. בשבוע הזה, לפני קצת יותר משלושים שנה, נערך מעמד ההכתרה שלי כרבה של תל אביב-יפו.

באותו מעמד השתתפו גם הרבנים הראשיים דאז הגר"א שפירא זצ"ל והראשון לציון הגר"מ אליהו זצ"ל. גם רבה המפורסם של תל אביב-יפו רבי חיים דוד הלוי זצ"ל, שר הדתות זבולון המר ז"ל, יו"ר המועצה הדתית ח"כ פנחס שינמן ז"ל, ראש הממשלה יצחק שמיר, ראש העיר שלמה להט, ועוד שורה ארוכה של רבנים ואישי ציבור, שחלקם עדיין חיים עימנו לאורך ימים.

הייתה זו דרשה ראשונה שלי כרבה של העיר העברית הראשונה. וכמנהג ותיקין התייחסתי בה לפסוק מפרשת השבוע: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב".

מה הוא הציד הזה שגרם ליצחק לאהוב את עשו? חז"ל הבהירו שלא מדובר על בשר מיוחד. שהרי ליצחק לא היה חסר אוכל. הוא היה עשיר מופלג, עד שזבל פרדותיו של יצחק היה שווה יותר מזהבו של אבימלך, הוא לא היה זקוק לתרומות בשר מבנו הצייד.

אלא מלמדים חז"ל שעשו היה צד בפיו את יצחק בהציגו את עצמו לפניו כצדיק המקפיד על תרי"ג מצוות, ושואל שאלות בהלכה כגון: היאך מעשרים את התבן ואת המלח.

כך לפי חז"ל האמין יצחק כי עשו הולך בדרך התורה, ולכן אהב אותו.

באותו נאום העליתי את השאלה: לפי המדרש הזה, צריך היה יצחק לאהוב את יעקב לא פחות מאשר את עשו?! הרי יעקב איש תם יושב אוהלים, הרי מי ש-14 שנים לן באוהלה של תורה באוהלי שם ועבר – לא צריך לצוד את אביו במענה לשון, כאילו הוא שומר תורה ומצוות…

אם סיבת האהבה של יצחק לעשו היא שמירת המצוות כביכול, צריך היה להיכתב 'ויאהב יצחק את שניהם' – ורבקה, שידעה את האמת על עשו, אוהבת רק את יעקב.

אך ייתכן שכאן טמונים שורשיו של אחד הדיונים היהודיים הכי מסעירים בכל הזמנים: שאלת החינוך. כיצד נכון לחיות בעולם, להקדיש את כל החיים ללימוד תורה, או גם לעסוק במסחר?

מחלוקת חכמים מפורסמת במסכת ברכות: על הפסוק בקריאת שמע "ואספת דגנך" אומר רבי ישמעאל "הנהג בהם מידת דרך ארץ", זאת אומרת, עליך לצאת לשדה לחרוש, לזרוע, לקצור ולאסוף את הדגן בעיתו.

לעומת זאת רבי שמעון בר יוחאי לא מסכים: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?!"

לא מדובר על מחלוקת בין שני חכמים בודדים, אלא על אסכולות שונות. בדרכו של רבי ישמעאל אנו מוצאים את רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, שאומר במסכת אבות: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון".

כך גם במשנה בקידושין אומר התנא כי המצוות המוטלות על האב ביחס לבנו הן – למולו, לפדותו, ללמדו תורה, להשיאו אישה ו… ללמדו אומנות. רבי יהודה אף מוסיף ואומר "כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות" – הוא מלמדו לגזול, כיוון שלא יהא לו ממה להתקיים ולפרנס את ביתו.

הד חזק לוויכוח זה מצוי גם לקראת סוף מסכת קידושין, שם קובע רבי מאיר: "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה". מולו מגיע רבי נהוראי ואומר: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה".

אז מי צודק? רבי נהוראי או רבי מאיר? מי שעושה סדר בוויכוח, הוא 'החידושי הרי"ם' מגור, שמזכיר לנו שבעצם זהו אותו אדם. שמו היה נהוראי וכינו אותו מאיר, "שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה".

ואיך ייתכן שחכם אחד יאמר שני דברים הפוכים? מסתבר שהכל תלוי בנסיבות הזמן. אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

וכאן מגיע החילוק הגדול: בדור שבו לימוד המלאכה והעיסוק בכל מה שקרוי 'דרך ארץ' לא עמד בסתירה לעולמה של תורה ולהתנהגות של יראת שמים – יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.

אולם כאשר העיסוק באומנות לכל סוגיה – גורם לנתק את הבן מעולמה של תורה ומהיכלות של תפילה, אין מנוס מאשר לקיים דברי רבי נהוראי שמניח כל אומנות שבעולם ואינו מלמד את בנו אלא תורה.

ומכאן אנו שבים אל השאלה שבה פתחנו. יצחק אבינו שלא ראה בעיניו שכהו את מעללי עשו בנו, האמין שעשו הוא שילוב נאה בין עולם המעשה, איש ציד, איש שדה ועולם התורה, שכן בא בשאלות הלכתיות ומתעסק לא רק בכיבוד אב אלא גם בהפרשת תרומות ומעשרות.

את הדרך הזו, את השיטה הזו אהב יצחק. אלא שהתורה מעידה שכל זה היה רק 'ציד' שעשו צד בפיו את אהבת אביו.

לא כן רבקה, היא באה מבית לבן הארמי, והיא הכירה את העולם סביבה, את הלך הרוחות, את העבודה-זרה, ואת המידות המושחתות שהיו בכנען. היא הבינה שבעולם שבו יראי שמים מועטים הם (אליעזר השדכן שלה ועוד כמה נפשות שעשה אברהם בחרן) – כל היתר השפעתם רעה בדעות ובמידות, ועל כן דרכו של יעקב היושב באוהלי תורה י"ד שנים היא הדרך הנכונה בעיני אימו.

סיימתי את הנאום ואמרתי: "מעשה אבות סימן לבנים, דברי ימי עם עולם הוכיחו בעליל עד כמה צדקה גישתה של רבקה אימנו, ועד כמה הבטיחה את הישרדותנו לינתו של יעקב אבינו באוהלה של תורה. מהלך הדורות מעיד כי לימוד התורה בנוסף להיותו ערך עליון בפני עצמו, הוא גם ערובה לנצח ישראל.

"ואם בדורות הקודמים כך, בדורנו על אחת כמה וכמה. בעקדה הנוראה של יהדות אירופה נכרת שליש מעמנו ואבדו רוב הלומדים המופלגים, וחרבו מרכזי התורה הגדולים ביותר וחצרות האדמו"רים.

"עכשיו", סיימתי, "ההלכה כרבי נהוראי. חייבים אנו להגביר כאן בארץ, בקהל הנותרים לפליטה, את כוחו של קול יעקב ולאהוב את הדרך הזו שבוחרת להתבדל ולעסוק אך ורק בתורה. רק כך נוכל להבטיח את הנצח לעמנו מעל אדמתנו בארץ הקודש".