הבלדה לסוף הזמן

הם חוזרים עכשיו מזמן חורף שלם, לא תמיד הם יספרו, אבל באמת מגיע להם כבוד

זהו זה, זמן חורף תשפ"ג הסתיים.

האמת, אפשר לומר שהשנה הסתיימה. זמן הקיץ שיתחיל באייר ויסתיים באב, כבר נחשב תחילת הסוף. הזמן הסתיים ורבבות לומדי תורה ישובו שבוע הבא הביתה, לחופשת 'בין הזמנים'. בחורף האחרון פגשתי מדגם די רחב של בחורים מכל עולם הישיבות, שמתמודדים עם קשיים רבים ומגוונים.

ויש לי מסקנה: כל בחור ששב בשלום מהזמן הזה, צריך להריע לו ולהרים אותו על נס. המציאות כיום הרבה יותר מורכבת ומאתגרת, ולא רק בגלל הטכנולוגיה ויתר הפיתויים שהופכים את המלחמה על הגמרא למאבק יום יומי, אלא בעיקר בגלל השינויים הרבים במבנה ובהרכב של עולם הישיבות.

רק השבוע גלגלתי שיחה עם משגיח בישיבה קטנה, שרצה לברר על אופציות שקיימות לבחורים טובים שיתקשו בישיבות הגדולות הרגילות. התחלנו יחד להריץ שמות של ישיבות שמוגדרות 'בינוניות' ושיש בהן שילוב של יחס אישי, אווירה טובה וגם רמה רוחנית נאותה. מה אומר לכם? עברנו מהדרום ועד הצפון, והצלחנו בקושי להגיע לעשרה מקומות. כל השאר, או מוסדות ענק של ישיבות שמוגדרות ל'מצוינים', או בינוניות קטנות יותר שנלחמות על קיומן ומתעקשות שגם הן 'מצוינים' בעוד שבפועל הרצון הזה לא תואם את המציאות, מה שמביא לתוצאה הפוכה של רפיון ומצב רוחני לא תקין.

ובקצה השני יש את המסגרות האלטרנטיביות, שעושות עבודת קודש, אבל הרמה הרוחנית נמוכה ולא מתאימה לבחורים שרוצים קצת יותר דגש על יראת שמיים. אגב, בדיוק אותה בעיה קיימת גם בישיבות קטנות והיא הולכת ומחמירה כמו בישיבות הגדולות.

ושוב, לא נעים לומר, אבל אחד הגורמים העיקריים שאשמים במצב – הם הרשמים, שאני באמת ובתמים מתפלל שימצאו בקרוב פרנסה טובה ומכובדת ויניחו לעולם הישיבות לחזור כפי שהיה בעבר, בלי הלחץ המטורף שגורם לכל השותפים – החל מרבני הישיבות, מנהלי חיידרים, הורים ובחורים – להישאב ולאבד אפשרות לשיקול דעת ענייני רגוע ונכון.

שמעתי כבר הרבה טיעונים למה הדבר הזה נחוץ, אבל צר לי לומר שלא מצאתי אפילו אחד שהסביר לי מה היה רע בעולם הישיבות לפני שהתפתח המקצוע המיותר הזה. 'עולם הישיבות' הוא נשמת אפה של היהודית החרדית, והשטח הזה צריך להיות נקי מאינטרסים ושיקולים של כסף וכבוד. וכאשר כל המערכת החשובה הזו נמצאת בתחרות ולחץ, הסיכוי של בחור נבוך ותוהה שמוצף בהרבה מאוד קשיים ונסיונות לקבל מענה ועזרה, הוא כמעט אפסי.

כי אין לו את מי לשתף ולמי לפנות, בטח לא כשמדובר בישיבה עם מאות בחורים וצוות איכותי אבל קטן, שמנצל את כל מרצו וכוחותיו להרבצת תורה ולשמירת הישיבה. להגיע לכל בחור ובחור, לזהות את מצוקותיו, ולתת לו מענה, זה כמעט בלתי אפשרי. לפעמים, גם כשכבר יש למי לפנות, הבחור יודע שחלק גדול מהקשיים עליהם הוא ירצה לספר, הם אסורים בישיבה. איזו סיבה יש לספר על משהו שיגרום לו לעוף מהישיבה?!

מצד שני, בסיכומו של חורף יש אור בקצה המנהרה, יותר נכון אלומה של ממש. אני מתכוון למה שנקרא 'ישיבות הקיבוץ' שנפתחות בזו אחר זו. ושוב בהערכה גסה, לדעתי יש כבר למעלה ממאה מסגרות כאלו. הרעיון שלהן, שבשונה מהישיבות הרגילות שניתנות לתחרות ולחץ, המסגרות הללו קטנות: בין עשרים לשישים בחורים. אין להם רשמים, כי הם לא טרודים ברישום. ויש לצוות הרבה יותר פניות לראות את הפרט ולתת לכל בחור מענה רגשי, חוץ מלימוד תורה וחינוך להשקפה ויראת שמיים.

המעניין הוא, שלאט לאט המסגרות הללו מגיעות גם לגילאים צעירים יותר. חלק מישיבות הקיבוץ הופכות לישיבות גדולות לכל דבר, ומוכנות לקלוט כבר משיעור א'. אי אפשר שלא לראות ברכה גדולה בתופעה הזו, ויש לי תחושה שבשנים הקרובות הסגנון הזה ילך ויגדל ויהווה תחליף ראוי לישיבות הבינוניות שהולכות ונעלמות. מי יודע, אולי הרעיון יגיע גם אל הישיבות הקטנות.

אחד הדברים המרעננים בשיטה הזו, שהיא מבוססת על הרבה אמון ופחות על מרדף בלתי פוסק לאכיפת חוקי המסגרת. זה נשמע מפחיד קצת, אבל במציאות של היום, מסתבר שיש הרבה מאוד בחורים שדווקא הדרך הזו, שמעבירה אליהם את האחריות ודורשת מהם בגרות ומשמעת עצמית, פועלת הרבה יותר טוב. כשאני פוגש בחור בן עשרים שעסוק כל היום בלשחק שוטרים וגנבים עם המשגיח, אני מרגיש נבוך גם בשבילו וגם בשביל הישיבה שלו.

לסיכומו של דבר: צריך להבין שגם אם יש קושי גדול במערכת, זה לא גורע בכי הוא זה את הכרת הטוב העצומה שצריכה להיות לנו לכל הרבנים שמלמדים באותן ישיבות, ושלמרות כל המורכבות עושים הכל כדי לדאוג ולמלאות את ילדינו בתורה ויראת שמיים.

ומעל הכל, עלינו לשבח ולצאת לרחובות כדי לקבל באהבה וחיבה גדולה כל בחור ובחור ששרד את הזמן הזה, ונשאר ללמוד תורה – בשבילנו, כל בחור שכזה הוא 'מצוין'.

אני מניח, שיש לא מעט הורים שיכולים לומר: "נו, מה ההתלהבות הגדולה, גם אנחנו למדנו והתמודדנו". אבל זהו, שהמציאות שונה לגמרי. אומנם המתבגרים המעצבנים והמתוקים לא מספרים לנו כלום, אבל בגלל העיסוק שלי, אני יכול לומר לאותם הורים: אל תנסו להשוות את המציאות היום לשום תקופה אחרת. הקשיים והניסיונות שיש היום לכל בחור ובחור, מטורפים לגמרי. ותאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר.

ולכן אחים יקרים, בני הישיבות, קבלו ממני חיבוק גדול ואוהב. כל הכבוד לכם. לפני שנשאל מה וכמה למדתם, כבוד לכם על עצם זה שאתם בוחרים להחזיק חזק בספר התורה, ובכל פעם שהאחיזה נשמטת שוב ושוב את קמים ומחזיקים, מבלי שאף אחד ידע ומבלי שאף אחד יעריך וימחא כפיים.

רק על זה מגיעה לכם סיכת לוחם גיבור של קודשא בריך הוא. אשריכם.

ואם אפשר, בבקשה, עכשיו, כשאתם בבית, תזכרו שאתם לא לבד. תהנו, תשמחו, אבל אל תשכחו שיש כאן עוד אנשים. פרגנו חיוך, תהיו נחמדים וסבלניים, וגם עזרה לאמא לא תזיק. בקיצור, חברים, תהיו בני אדם…