הברקה תציל ממווות

אפילו גדול הסנגורים האמריקאי שידע להציל רוצחים, לא חשב על כזה תרגיל

הוא היה אגדת משפט אמריקאית. קראו לו שמואל, סם באמריקאית, סם ליבוביץ'. אבל התואר המרכזי שלו היה אחד הסנגורים הפליליים הכי טובים בארצות הברית. ספרים נכתבו על תבונתו, על פיקחותו ועל הצלחותיו הרבות בהצלתם של נאשמים, שאיש לא האמין כי יצאו זכאים בדין.

אחד הסיפורים היותר מפורסמים שנקשרו בשמו, מתאר תרגיל מופלא שביצע סם כשנדרש לייצג אדם שנאשם ברצח ואיש לא הטיל ספק באשמתו. לכולם היה ברור שדינו לסיים את חייו על הכיסא החשמלי.

אבל סם ידע את החוק. במדינת ניו יורק מעולם לא ישבה סנהדרין של כ"ג דיינים, כפי שההלכה היהודית דורשת לדיון של דיני נפשות. שם, להבדיל, ישב חבר מושבעים, שמונה-שנים עשר מושבעים, אזרחים מן השורה, ללא כל השכלה משפטית או ידע בסיסי בחוק ומשפט, והם למעשה חורצים גורלות גם בדיני נפשות.

לליבוביץ' היה ברור איזה רושם יותיר עד התביעה, שיספר לכולם את מה שהוא ראה בעיניו, כיצד האיש רצח בידיו ובמזיד. הוא ידע שאפילו הוא לא יכול לערער את אמינות העד, והעסק היה נראה אבוד מראש.

בימים ההם עוד לא נאסר העישון בין כותלי בית המשפט. הפרקליט הגאון החליט לנצל את זה. במהלך הדיונים, לקראת העדות הגורלית הוא הצית סיגר ארוך ועבה. האפר הלך ונצבר, וסם הקפיד מאוד לא לנער אותו. כך עד לרגע הגורלי כשהתייצב העד על הדוכן.

ברגע שרק עלה העד, החל ליבוביץ' לפסוע מול עיני המושבעים, הסיגר בין אצבעותיו, גלוי לעיני כולם, האפר נוטה כלפי מטה, וכל מבטי המושבעים מרותקים אל אפר הסיגר – מתי ועל מי ייפול. איש לא היה קשוב לשמוע את העדות המרשיעה. למעשה, איש לא שם אליה לב.

ליבוביץ' זיכה את הרוצח, כי הסב את תשומת ליבם של המושבעים מהראיות בתרגיל הסיגר המפורסם, והם פסקו 'זכאי' – מחוסר הוכחות.

זה לא היה משפט, אלא מספח.

במה הדברים אמורים? מטבעו של סנגור לטשטש רישומם של דברי קטגוריה כדי לזכות בדין. ודאי שאין הסנגור משתמש בדברי הקטגור, ברצותו את טובת הנאשם. וראה זה פלא, בפרשת השבוע המתארת את חטא העגל, חוזר הקב"ה שלוש (!!!) פעמים על האשמה של עם ישראל בתואר בלתי מחמיא. בפעם הראשונה: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה… עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (לב, ט).

בפעם השנייה: "… כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (לג, ג).

ובפעם השלישית: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ" (לג, ה).

אחרי כתב האישום החמור הזה, במקום לנקוט את שיטת הסנגורים המעלימים עין מדברי הקטרוג, נאמר: " וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ד' יֵלֶךְ נָא ד' בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ… וּנְחַלְתָּנוּ" (לד, ח-ט).

הייתכן?! זה הנימוק שמשה מבקש שהקב"ה ילך בקרבנו?! הרי זה חלק בלתי נפרד מכתב האישום! איך משתמש משה בקטגוריה 'עם קשה עורף' ללמד זכות על ישראל? במקום להעלים את הפרט הזה ולהבליט פרטים חיוביים, הוא רק חוזר ומדגיש אותו.

המגיד מדובנא יישב את הקושיה הזו במשל, כדרכו. רוכל עמד בפרוור עשיר במיוחד והכריז על מרכולתו המורכבת מכלי סכו"ם שעשויים עץ. כל עובר ושב בשכונת היוקרה הזו ראה את הסחורה והפנה לו עורף. גרונו ניחר מזעקות של שעות: "ס—כינים! מ—-זלגות! כ—פות!" עד שלעת ערב נכמרו רחמיו של מאן דהוא והוא אמר לו: "בחרת בשכונה הזו, כי לאנשים שגרים פה יש כסף. אבל הסחורה הזו לא מתאימה להם. הם משתמשים בכלי כסף, או לפחות בכלי מתכות פחות יקרות, אבל לא בכלי העץ המגושמים והפרימיטיביים האלה".

"לאן אלך?" בכה הרוכל. "השקעתי בזה את כל חסכונותיי".

"לך לשכונת עוני", יעץ לו האיש. "במקום שאין כסף לרכוש סכו"ם יקר, שם יש סיכוי שלסחורה שלך יהיה ביקוש".

והיה המגיד מסיים את המשל ומסביר:

משה רבנו פירט את י"ג מידות הרחמים של הקב"ה, ואז פנה אליו ואמר לו: "איפה יש צורך בסחורה הזו של 'חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד', בין מלאכי מרום שלא יודעים טעמו של חטא? אדרבה, ילך נא ד' בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא… וסלחת.

"העם שלי זקוק לך! פה יש ביקוש גדול למצרך הזה ששמו סליחה. מה שמנית ככתב אישום, מסביר את הצורך לא לנטוש אותנו ולהרעיף עלינו את חסדיך הגדולים".

אך יש גם הסבר נוסף: משה רבנו, גדול מנהיגי כל הדורות, בתפקיד סנגורם של ישראל הראה גם את עתידו של העם. בעיני רוחו פונה לקב"ה ואומר: "ריבונו של עולם, אתה מאשים את עמי בהיותם עם קשה עורף? האם אשמה היא זו? האם זהו חיסרון? בעיניי זה דווקא יתרון של עם ישראל שיש להם חוט שדרה וזקיפות קומה, ועומדים על דעתם ואינם נסוגים מדרך התורה. אדרבה, ילך נא ד' בקרבנו – כי עם קשה עורף הוא, כי בעיניי זו מעלה ולא חיסרון, זה האור ולא הצל.

"ריבונו של עולם, בהיותי נביא אני רואה את כל העמים האחרים זונחים את אלוהיהם, נוטשים את אמונותיהם ומתבוללים בדתות ובעמים אחרים ללא כל מעצור. לעמונים היה מלכום, למואבים היה כמוש, למצרים היה נא-אמון, לאשורים – אויל-מרודך, הבבלים סוגדים לבל, לפרס ומדי יש אליל-האור הורמיז ואליל-החושך הורמין, ליוונים יהיה זאוס ולרומאים יופיטר. כולם חלפו מן העולם והעמים בחרו לעצמם אסלאם, נצרות, בודהיזם ועוד.

"העם שלי אמנם נכשל היום בחטא העגל, אבל ביסודו הוא ראוי לסליחתך, כיוון שהוא עם קשה עורף ובסופו של דבר יתעשת, יחזור בתשובה שלמה ולעולם לא ייטוש את האמונה הסלעית בך, בורא עולם".

ואכן, חזונו של משה רבנו קורם עור וגידים עד עצם היום הזה.