הגדולה בעולם

…

הפכה לסמל

בואו נעשה שנייה תרגיל קטן.

תעצמו את העיניים ותחשבו על מקום תורה.

המקום שהכי משקף בעיניכם את עולם התורה בדור שלנו.

פתחתם את העיניים? מצוין.

מה עלה לכם בראש? סביר להניח שלרבים-רבים עלתה בראש תמונה של ישיבת מיר – המעצמה הגדולה ביותר של תורה בדורנו. נראה כי מאז ימי רבי עקיבא שעמד בראשות ישיבה של 24,000 תלמידים, לא היה בעם ישראל מקום גדול כל כך של תורה. בכמות ובאיכות.

קרוב לרבבת לומדי תורה גודשים את בתי המדרש הפזורים בשכונת בית ישראל, למעלה מ-200 תוכניות לימודיות נלמדות, בליל של שפות מכל העולם, ובעיקר, 'מיר' הפכה לסמל ודוגמה למסירות נפש של אברכים שאין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה.

במיר אפשר לפגוש "אברכים" בני שמונים, שיושבים על אותו ספסל כבר שישים שנה באותו מרץ נעורים ושמחה.

אבל השבוע ראיתי את הצד השני של מיר.

נקרא לו: הצד של המטבח.

…

בשיטות של פעם

ביום ראשון השבוע התכנסו כמה מאות אנשים באולם במרכז הארץ כדי לסייע להנהלת ישיבת מיר להתמודד עם העומס הכלכלי הכמעט בלתי נתפס המונח על כתפיהם.

יש משהו מיוחד גם בגיוס הכספים של ישיבת מיר.

היום, בשל ריבוי המוסדות וריבוי הגבירים, נוצרו סוג של יחסי גומלין בין הנהלות המוסדות לנדיבי העם. זה כבר לא שנורר שעומד בדלת ומחכה לתרומה, אלא יחסי תן-קבל. ראשי כוללים וראשי ישיבות רבים מוצאים את עצמם כספקי תרבות ורוח של נדיבים בעיקר מארצות הגולה.

כשאלו מגיעים לארץ, מחכה להם כאן סל שירותי וי-איי-פי של ה'כויללים טורס'.

ראשי המוסדות מוצאים את עצמם הופכים לספקי פרימיום של תיירות ולמתכנני מסלולים. הם שולחים לימוזינות לשדה התעופה, דואגים לחדרים במלונות יוקרה, שולחים מניינים לאזכרה של הסבתא בהר המנוחות, מכניסים לחניה של הכותל, דואגים לברכות בבתי גדולי ישראל ומפיקים זיצים עד חצות הלילה בליווי זמרים מהשורה הראשונה.

לא נדיר לראות באולם הנכנסים בנתב"ג, את שלוחיהם של ראשי הכוללים או למצער ראשי הכוללים בעצמם עומדים ומחכים לגביר גדול מארצות הברית. מכיוון שהיה פעם איזה לץ שסיפר שהנגיד הנ"ל אוהב מיץ תפוחים, עומדים כולם עם ג'ריקנים של מיץ תפוחים ביד, בציפייה דרוכה לבואו.

אין דבר שהנגיד שעבר 12 שעות טיסה מתישות רוצה פחות לראות מחמישה מנהלי מוסדות מלאי אדרנלין שצדים אותו בעיני צלף כבר מהרגע שהוא מתקרב למסוע המזוודות. הוא רק רוצה מיטה. אבל הם עומדים שם עם מיץ התפוחים, והוא נאלץ ללחוץ לכל אחד מהם את היד ולשתות כוס אחרי כוס, עד שחוץ מהעייפות הנוראה גם יש לו בחילה נוראה וקפיצת סוכר.

באווירה התחרותית שנוצרה, נראה כי אף אחד כבר לא מתעניין כמה אברכים יש בכל כולל. השאלה היא מי יודע לארגן טוב יותר מסוק למירון, או לעשות סעודת שף בעמוקה בתנאי שטח.

ודווקא באווירה הזו, מתבלטת מיר כמי שפועלת בשיטות של פעם.

היא לא נכנסה לשוק ההפקות. היא מוכרת את המוצר שהיא יודעת לייצר הכי טוב בעולם: עמל התורה.

באולם במרכז הארץ התכנסו 800 אנשים לערב הוקרה וגיוס לטובת הישיבה.

לא היו שם מופעי פירוטכניקה מרהיבים, לא שיגעונות יוצאי דופן, רק – בדיוק כמו הישיבה בעצמה – תורה בטוהרתה.

ה'דינר' היה במלאות עשור לפטירת מרן ראש הישיבה הגרנ"צ פינקל זצ"ל ואחרי שנות קורונה שבהן אי אפשר היה להתכנס ולערוך ערבי גיוס לטובת הישיבה.

התוכן כלל מצגות וידיאו מרהיבות על ראש הישיבה ועל חיי הישיבה, ונאומים של ראשי הישיבה ושל אורח הכבוד הגאון הצדיק רבי פנחס אבוחצירה.

…

המהפך של הישראלים

ובסוף הערב הזה יצאתי עם כמה תובנות חשובות:

חל מהפך בציבור הישראלי. רבי יואל מסאטמר הוא שאמר שבארץ ישראל קורה דבר הפוך מארצות הברית. שם, הוא אמר, נותנים לי כסף ומבקשים עצות. כאן, בארץ ישראל, כולם מבקשים ממני כסף ונותנים לי עצות. החלוקה הייתה ברורה. הכסף שם, החכמולוגים כאן.

תפיסת היסוד הזו הייתה מובנית בקרב רוב המוסדות. לגייס כסף בארץ היה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. שנים ארוכות "דינרים" נערכו רק בחו"ל. המונח הקסום הזה כלל לא היה מוכר לתושבי ארץ הקדוש.

אלא שהדברים השתנו.

צריך לומר ביושר: בשנים עברו לא היה כסף בישראל. מדינת ישראל לא הייתה מדינה מפותחת כמו היום, וגם מי שהתפרנס יפה, לא יכול לתת סכומים גדולים לצדקה. גם לבודדים שהסתדרו בחיים, היו כל כך הרבה מחויבויות בסביבה הקרובה שלהם, שלא נשארו להם משאבים לתת למוסדות תורה גדולים.

אבל זה יותר מזה. מעבר לעובדה שהמצב הכלכלי בישראל, למרות הכל, לא דומה למה שהיה כאן לפני 20 ו-30 שנה, בעיקר לא הייתה כאן מספיק מודעות לתמיכה במוסדות תורה. זו הייתה נראית משימה ששייכת רק ליהודים מארצות הברית.

וכאן השינוי הגדול.

יהודים, גם אם הם במעמד הביניים, לא גבירים גדולים, מרגישים היום אחריות לעולם התורה. הסתכלתי סביבי באולם, הכרתי לא מעט אנשים. היו שם כל תומכי התורה הגדולים והמוכרים, אבל לצידם גם אוכלוסייה אחרת. כולם בעלי יכולת, אבל – אפשר לומר בעדינות – שהם לא בהכרח ברשימת מאה העשירים של מדינת ישראל. כולם מבינים את גודל האחריות שמוטלת על כתפיהם. האחריות לשרשרת הדורות. למסורת התורה. ואם יש משהו שמשקף את האחריות הזו – זו ישיבת מיר על רבבת תלמידיה.

אחרי שנה לא פשוטה של ממשלה שערערה את הלגיטימציה של לימוד תורה כערך עליון, היה אפשר לראות לא מעט אנשים שמגיעים במטרה להצהיר שהתורה היא הערך הכי חשוב בחיים שלהם.

אף אחד מהם לא קיבל כבוד מיוחד. כולם ישבו סביב שולחנות ארוכים בשקט והקשיבו לדרשות הארוכות בקשב רב. זה היה ערב הצדעה לתורה, ואנשים הגיעו למטרה הזו.

המנחה הכריזמטי סיפר שבצהרי היום, שעות ספורות לפני הדינר, הוא הסתובב בישיבה וניגש אליו אברך משי. "האברך שמע במקרה שיש היום איזה ערב, הוא לא יודע מה זה 'דינר', הוא לא התעניין מי התזמורת ואיפה האירוע, אבל רק ביקש ממני לומר לכם 6,127 פעמים תודה רבה. בשם כל אברך בישיבה".

המספר הזה חלחל. כל היושבים באולם הבינו שלשמור על מיר זה לשמור על עולם התורה.

הדינר שנערך לעילוי נשמתו של ידיד הישיבה תומך התורה רבי חיים קלמן גולובנציץ ז"ל עמד בסימן 'להגדילה ולהאדירה', וההכנסות שלו הוקדשו לדבר אחד: העלאת מלגת האברכים בזמן של יוקר מחיה גואה. לא סתם לתת להם מלגה קטנה. אלא להגדיל ולהאדיר. דווקא עכשיו.

כשרבי פנחס אבוחצירה עלה לדבר, הוא אמר: "יש כאן לא מעט שמסתכלים עלי בתמיהה. מה אני מגיע לכאן ונושא דברים? הרי גם לי יש מוסדות להחזיק. גם אני צריך לגייס כספים. איך אני מבקש בשביל מוסד אחר?"

הרב פנחס השיב בסיפור שהוא היה לו עד באופן אישי. פעם בא ראש ישיבה חשוב לגאון רבי משה שפירא זצ"ל וסיפר לו שהוא קיבל תרומה גדולה. הוא שאל מה כדאי לעשות בכסף – לפתוח כמה סניפים ברחבי הארץ או לחזק את הישיבה שלו? ר' מוישה אמר לו: בשביל לפתוח עוד סניפים צריך שיהיה עיקר. עדיין אין לך את העיקר, תחזק את הישיבה שלך ואז תפתח עוד סניפים.

"מיר", אמר רבי פנחס באצילות אופיינית, "זה העיקר. אם מיר לא תהיה – אנחנו לא נהיה. כולנו סניפים של מיר, ולכן כולנו מחויבים לדאוג לה".

…

מסורת של ויתור

ועוד דבר אחד שבלט מאוד לאורך כל הערב הזה.

האחדות.

אף אחד לא יודע חשבונות שמיים, וידועים דברי חז"ל שגם ספר תורה שבהיכל זקוק למזל.

אנחנו לא יודעים למה דווקא מיר זכתה להפוך למעצמת הענק הזו, אבל דבר אחד אנחנו יודעים: לאורך כל שנותיה, בישיבת מיר שררה ושוררת אחדות מופלאה.

מסורת של ויתור, הקרבה והכנעה של כל ראשי הישיבה, היא שיצרה את הדבר הזה, שלדאבוננו נראה בימינו כמו מעשה מופתים.

כאשר ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל נכנס לתפקיד, והיו מי שניסו לעורר מחלוקת, בא רבי אריה פינקל זצ"ל – שהיו שדיברו בו נכבדות, ורקד לפני ראש הישיבה הצעיר כעבד מריה קמיה, וכך ביטל את כל המחלוקות כלא היו.

כך היה עם כניסת ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה, כשכל ראשי הישיבה הכירו בתכונותיו האציליות וקיבלו את מנהיגותו בשמחה ובאחדות שאין לה אח ורע.

וכשנכנסו ראשי הישיבה, יחד, יד ביד, באהבה אמיתית, אהבה של תורה, לא היה אחד באולם שלא הבין איך דווקא מיר הצנועה והשקטה, הר סיני של דורנו, הפכה למקום קבלת התורה של דורנו.

אשרי העם שככה לו.