'הגדול' של החילונים

גדול הדור

הוא נולד בקובנה לפני מלחמת העולם. המשפחה לא הייתה דתית, אבל העיר הייתה מלאה חכמים וסופרים. בגיל צעיר מאוד הוא הציץ ונתפס. היה לו מוח אנליטי, חד בדורו. הספיק לו ביקור מקרי אחד בבית כנסת שבו שמע שיעור בגמרא – וזהו. הוא כבר לא יכול היה לעזוב.

תוך חודשים ספורים הוא השלים את כל הפערים. היה לו צימאון לא מוסבר. הוא בלע את הכל. בהתחלה את הש"ס כולו, אחר כך עבר לספרי, ספרא, מכילתא… הכל בכל מכל. ההורים לא אהבו את הכיוון שהוא פנה אליו, אבל לא היו להם הרבה ברירות.

את המלחמה הוא שרד בנס. יחד עם הוריו הוא עבר בין מחנות עקורים באיטליה, עד שהמשפחה זכתה להגיע לארץ ישראל.

הוא נכנס מייד לישיבת פוניבז', ותוך חודשים לא היה למדן אחד בארץ שלא שמע את שמו. ארי עלה מבבל. שילוב של כישרון נדיר וזיכרון צילומי. יכולת הגדרה חד פעמית וגאונות לחלק ולחבר. גם בקרב האריות שישבו על ספסלי הישיבה – הוא בלט.

עברו השנים, הוא הקים ישיבה, טובי המוחות נהרו לישיבה הייחודית שהקים לבעלי כישרון מיוחד. הוא לא הרבה להתבטא בנושאים ציבוריים, אבל כשכבר התבטא, כל מילה שלו הייתה הופכת את העולם. ידעו שהוא ינק מגדולי הדור הקודם, שיש לו ראייה צלולה ובהירה, שכל משפט שלו נאמר רק אחרי הרבה חשיבה וחקירת כל הנושא מכל היבטיו.

הבית שלו הייתה אבן שואבת לתלמידי חכמים. הבחורים הצעירים התחרו מי יזכה לעשות 'שימוש' אצל הראש ישיבה. הוא עיצב בצלמו ובדמותו דור שלם של תלמידי חכמים בשיטה הייחודית שלו בלימוד. שיטה שהפכה לנחלת כלל עולם התורה.

הוא היה חד בדורו.

'גדול'.

שיטת ברק

דבר אחד קטן שיבש את העסק.

בקובנה, בעיירה ההיא שלפני השואה, אף אחד לא הכיר לעילוי שלנו את הגמרא, והילד הקטן לא זכה אפילו לביקור מקרי בשיעור גמרא בבית הכנסת.

וכך, אַריק בֵּרִיק, העילוי מקובנה, גדל כמו אבא שלו, להיות עורך דין.

כשהגיעו לארץ אחרי המלחמה, נתנו לו שם של צבר.

אהרן ברק.

לא נלאה אתכם בפרטי הביוגרפיה המרתקת של היהודי, שוודאי יש בה החמצה גדולה לעולם התורה, אבל מהר מאוד העולה הטרי שהגיע לכאן כשהוא בכיתה ו', החל להתקדם. חוש הצדק פיעם בו מגיל צעיר. כשהגיע ללשכת הגיוס, פגש את מי שנעשה לימים האדמו"ר מסלונים, רבי שמואל ברזובסקי שליט"א, שם הגן עליו מהצקות של נערים אחרים. מאז, שמרו על קשר.

בהמשך, היה יועץ כספי לרמטכ"ל, עוזר ליועץ המשפטי לממשלה, והופ, יועץ משפטי לממשלה, שופט בביהמ"ש העליון ואחר כך נשיא בית המשפט העליון.

אבל ברק לא רק היה שופט בולט. הוא הנחיל שיטה. בגדול, ברק מאמין שזו קצת הפקרות לתת את המפתחות למדינת ישראל בידי העם שלא תמיד מבין את טובתו. ועל כן, עדיף שמי שיחזיק במפתחות הוא חבורה 'עילאית' וכישרונית שיושבת בבית המשפט העליון ומנווטת את מדינת ישראל כרצונה.

זה נוגד את הדמוקרטיה, זה מתנגש עם המוסר הבסיסי, אבל כך ברק חושב. לא רק שהוא חושב כך, הוא הצליח להפוך את המחשבות שלו למשהו מחייב. בית המשפט בראשותו לא הסתפק בלפרש את החוק, אלא הפך לאקטיביסט. למפרש הבלעדי של החוקים. ברק וחבריו היו מי שקבעו מה סביר ומה לא, והחליטו באופן חד צדדי שמי שקובע אם החלטה שלטונית היא סבירה או לא – הוא בית המשפט.

על כך כבר נכתב לא מעט.

אבל בזכות הפעולות שלו הפך ברק ברבות השנים ל'גדול הדור' החילוני להבדיל את כל אלפי ההבדלות הנדרשות.

סוג של מאור הגולה. מגדלור מוסרי שקובע מה נכון ומה לא. גם אחרי שפרש באופן פורמלי מתפקידו כנשיא בית המשפט העליון, הוא לא הפסיק להתערב באמת לרגע. כולם שם בניו ותלמידיו. הוא הפך – בזכות ולא בחסד – לסמכות הרוחנית הגבוהה ביותר במגזר החילוני.

רשכבה"ג של ממש.

מי ישווה לו ומי ידמה לו.

תלייה בכיכר העיר

והשבוע, הוא התפתה גם להתמסרות של נתניהו.

האחרון עלה אליו לרגל, הסביר כנראה שהמדינה בפני כאוס, שכדאי לשים סוף לסאגה הארוכה שלא נגמרת, והוא מוכן לתלות את החליפה וללכת. ברק, שלמרות מעמדו הרם, יושב היום בביתו, בגיל 85, לבדו, בלי משמשים ובלי תלמידים, כנראה התגעגע לאור הזרקורים. לא קל לשבת מחוץ למשחק כל כך הרבה זמן.

והוא הודיע שהוא תומך בעסקת טיעון לנתניהו.

ואז, יהום הסער.

שערי הגיהינום של טהרני השמאל נפתח.

85 שנה של אדמו"רות נמחקו בשנייה. לא היה כלום, כי אין כלום.

עיתון 'הארץ', שברק הוא הוועדה הרוחנית הנסתרת שלה, היה הראשון לסמן אותו כיעד למתקפה חסרת תקדים. כלל העלבונות הוטחו בו.

מאכער משפטי, צעקו הכותרות. במאמר הדעה הוא הוכתר ל"פתי" הלאומי. אחרים רמזו על חוסר שפיות: "דמנטי", "מבולבל", "אידיוט שימושי". היו מי שטענו כי זקנותו מביישת את ילדותו – "כתם מוסרי על מערכת המשפט בישראל", אחר טען שהנימוס ויראת הכבוד כלפי נשיא העליון לשעבר מוגזמים, ואלדד יניב אפילו קרא "לשבור את ברק בימים הקרובים" והפציר ביו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט לזמן את השופט בדימוס לשימוע שיימינג פומבי בכנסת.

כל מי שבמשך שנים נשאו אליו עיניים מעריצות, ייחלו למוצא פיו, התהפכו בשנייה. מטאפורית, אהרון ברק נתלה בכיכר העיר.

למה? כי הוא פשוט לא התאים להם לפוזיציה של אותה שנייה.

ואתה יושב ותוהה. איזה חוסר נאמנות. עד כמה חברה צריכה להיות מדורדרת מוסרית כדי לדרוך על אדם שהיה סמל ומופת עבורה עד אתמול? ואתה מבין שהיחיד שיכול לגרום לכזה כאוס בתוך משפחת השמאל, זה רק נתניהו.

מסיבות שעדיין איש לא באמת הצליח לפצח אותן, הוא היחיד שבאמת נוגע להם בעצבים החשופים. הוא היחיד שמחלוקת סביבו יכולה להידרדר בתוך שעות למחול חרבות שבשיאו נערף ראשו של המנהיג בכיכר העיר.

הוא היחיד שמוציא מהם את השדים הנוראים ביותר וגורם להם לא לחמול על מי שהיה עד אתמול מנהיגם הנערץ.

מול הנער שמואל

ואתה לא יכול להימלט מההשוואה. מה היה יכול להיות ברק היום ואיפה הוא נמצא.

ההשוואה לנער שהפך לימים לאדמו"ר מסלונים, שאותו פגש בגיל 17 בלשכת הגיוס, מתבקשת. ראו מה בין בני לבן חמי.

גיל 85 הוא הגיל שבו מתחילים גדולי ישראל להנהיג את צאן מרעיתם, בבית מלא נכדים ומשמשים. בגיל שבו כל תנועה שלהם וכל התבטאות שלהם מונחלת לרבבות שרוצים לראות כל הנהגה וכל פעולה של גדולי התורה – הוא מוצא את עצמו לבד בביתו. משווע למעט הכרה, מתרפק על ימי העבר, וזוכה לקיתונות של בוז מקהל הבית שלו.

וכל זה רק כי אמר משהו שלא מתאים להם בדיוק לאג'נדה.

אם רק היה איזה חברהמ'ן בקובנה שהיה לוקח את אריק הקטן לבית מדרש ומגלה לו את מתיקות התורה, כנראה היינו זוכים השבוע לראות מכתב מהגר"א ברק על איסור חומרת אכילת היתר מכירה, ולא נאלצים לראות את מי שהיה המטאור המשפטי הכי גדול שהוציאה מדינת ישראל, מתפלש בביבים התקשורתיים.

לו רק היה חברה'מן בקובנה, לו רק היה.

שושנה חד פעמית

היה קשה לי לשים את האצבע מה תפס אותי, במסרון שבישר על פטירת מלחין ה'שושנת יעקב' ז"ל.

אחר כך חזרתי הביתה ובדקתי. התברר שרבי חיים שלמה הלוי סבינר ז"ל, היה הרבה יותר ממלחין של 'שושנת יעקב'.

הוא היה חזן דגול, ובגדול היה אחראי בחסידות גור על כל עניין המוזיקה. הוא התחיל את השירים ב'טישים' ובחתונות, ניגש לפני העמוד, וחוץ מזה הוא כמובן גידל משפחה לתפארת ופרנס אותה בכבוד.

יהודי של פעם מהסוג שמעורר בך געגועים.

אבל מה יזכרו ממנו? מלחין ה'שושנת יעקב'. שיר שהפך לנכס צאן ברזל בעולם השירים היהודי.

את השיר הוא הלחין כמעט במקרה.

בגיל 15 כשסיים את סעודת הפורים בבית, הלך לישיבה לחגוג עם החברים. בדרך – שארכה לא יותר מחמש דקות – הוא זמזם את 'שושנת יעקב', כמעט בטעות. הוא הגיע לישיבה והמשיך לזמזם, ומהר מאוד הישיבה כולה הצטרפה לשירה.

השיר התפשט – להבדיל – כמו האומיקרון, רץ מבית כנסת לבית כנסת, מעיר לעיר וממדינה למדינה והפך לשיר חובה בפורים.

זו הייתה אגב, ירייה חד פעמית. לא היו שירים לפניו ולא שירים אחריו. הארה חד פעמית משמים.

ולמה זה תפס אותי?

כי בטוח שלו הייתם שואלים את חיים-שליימה הצעיר כשהוא פוסע במדרכות גאולה עמוסות השיכורים, כשהוא מזמזם את השיר החדש שעלה לו במוח, אם הוא יודע שמדובר ברגעים מכוננים בחיים שלו, הוא לבטח היה מחייך במבוכה. מה מכונן, מה, למען ה'? תן לי רק להגיע בשלום בלי ששום שיכור יחבק אותי בדרך.

אבל עברו מאז עשרות שנים, ולצד כל המעשים הטובים והמשפחה המפוארת שלו, דבר אחד העם היהודי כולו ימשיך לקחת איתו מחיים-שליימה לנצח.

מה המסקנה? אל תזלזלו אף פעם בשום דבר. אתם אף פעם לא יודעים מה השליחות שלכם, מה למעלה ומה למטה. אם תעשו כל דבר ברצינות ובאמונה, חזקה שבסוף תקיימו את השליחות שלכם בעולם ותותירו נכסי צאן ברזל לעם היהודי.

והעיר שושן צהלה ושמחה.