מאמרו של הגאון רבי אהרן לופיאנסקי, ראש הישיבה הגדולה בוושינגטון. מתורגם מאנגלית
כשנח יוצא מהתיבה, הוא עומד נדהם. המראה שנגלה לעיניו מזעזע אותו עד עמקי נשמתו. עולם משגשג, פורח ויפהפה – נעלם כלא היה. כל בני האדם, בעלי החיים, העצים והצמחים – כולם נכחדו ואינם. מרחבי בוץ אין-סופיים ממלאים את קו האופק – שרידיו של עולם ירוק ונפלא שהושמד כליל.
נח לא יכול להתאפק, והוא פונה להקב"ה בתביעה: “ריבונו של עולם, הרי רחום נקראת, היה לך לרחם על בריותיך!"
השיבו הקדוש ברוך הוא ואמר: “רועה שוטה, עכשיו אתה אומר זאת? למה לא אמרת בשעה שאמרתי לך ‘כי אותך ראיתי צדיק לפני' וגו'. ואחר כך ‘הנני מביא את המבול מים', ואחר כך ‘עשה לך תיבת עצי גופר'. כל זה התעכבתי ואמרתי לך כדי שתבקש רחמים על העולם. ומאז ששמעת שתינצל בתיבה לא עלה בליבך לבקש רחמים על יישוב העולם, ועשית תיבה וניצלת. ועכשיו שנאבד העולם – פתחת פיך לדבר לפני בקשות ותחנונים?!" כיוון שראה נח כך, הקריב קורבנות ועולות (הזוהר הקדוש, א, סז ע"ב).
החורבן של שמחת תורה
מאורעות שמחת תורה תשפ"ד היו חורבן. לא רק בגלל האנשים הרבים שנרצחו, אלא גם בגלל ההרס המוחלט. חבל ארץ שלם בארץ ישראל נכבש על ידי אלו שנחושים להשמידנו. והם אכן הצליחו לעשות זאת, במידה מסוימת. קהילות ויישובים שלמים נמחקו. הורים וילדים, קשישים וחולים, כולם נרצחו או נחטפו באכזריות. שדות ופרדסים, בתים ורכוש הושחתו, נשרפו ונבזזו.
התעוררנו ביום שאחרי שמחת תורה לעולם של אחרי המבול. איש מאלו שראו את החורבן, כולל גויים, לא נשאר אדיש. כבני אדם אנו שואפים לחיים, לשגשוג ולפריחה; חורבן הוא ההפך מכל אלו.
כשאנו מביטים בהרס שסביבנו, אנו נושאים עינינו לשמיים ובליבנו עולה שאלתו של נח: “איך יכולת, אבינו אב הרחמן, להביא הרס שכזה על עולמך היפה?"
אבל יהודים מאמינים אנחנו, היודעים כי לקב"ה יש תוכנית. אחרי שלמדנו את פרשיות ‘בחוקותי' ו'כי תבוא' פעמים כה רבות, אנו יודעים שהקשר שלנו עם הקב"ה הוא ברית דו-כיוונית. אנחנו עמו הנבחר, ואם אנחנו בוחרים לסטות, חס ושלום, מהברית הזאת, אנו עלולים לפגוש את ההשלכות האיומות והנוראות, המפורטות בפרשיות התוכחה. ההרס המתואר בפרקים אלה הוא כה נורא, עד שאנו קוראים אותו במהירות ובשקט, כי כואב אפילו לחשוב עליו.
מכיוון שההרס שהתרחש בשמחת תורה מהדהד כל כך הרבה מאותה תוכחה, יכולים היינו בקלות להסיק כי החוטאים שבינינו הם האשמים. כראיה נוספת, היינו יכולים לומר – רְאוּ את ההצלה הכמעט ניסית של הקהילות שומרות השבת שבאזור עוטף עזה. איזו הוכחה נוספת אנחנו צריכים?
אבל אם אלה הן מחשבותינו – הקב"ה פונה אלינו ומוכיח אותנו:
“רועים שוטים, איפה הייתם? אם אתם אכן ‘הצדיקים' ויודעי האמת, מה פעלתם עם הידע שלכם? אם כמה אלפי אנשים התאספו לחלל שבת ויום טוב בשביל ריגוש מדומה, למה אף אחד מכם לא הגיע אליהם ומשך אותם איכשהו לשמחה האמיתית של שמחת תורה? בתוך אותו קהל היו כמה עשרות צעירים שגדלו בירושלים, קריית ספר ובני ברק. למה לא מצאתם כל דרך אפשרית להחזיק בנשמות האלה?"
“כן, אתם מחשיבים את עצמכם לצדיקים. אתם גאים בעובדה שניצלתם בתיבות שלכם. אבל למה, אתם חושבים, נתתי לכם את הסייעתא דשמיא להיות מי שנהייתם?"
האם נוכל לומר בכנות שעשינו הכל?
לקחי רבי ינאי
מורי ורבי הגה"צ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה חוזר פעמים רבות על דברי המדרש (ויקרא רבה ט ג) המספר על רבי ינאי, שפעם פגש אדם בעל מראה מכובד והזמין אותו לאכול עימו. במהלך הסעודה רבי ינאי בחן אותו בכל חלקי התורה, ומצא אותו ריק לחלוטין מכל ידיעה בתורה. רבי ינאי ביקש ממנו לְזַמֵן בברכת המזון. האורח סירב, כמובן שלא הכיר את המילים.
אמר לו רבי ינאי בכעס, “חזור אחריי: ‘אכל כלב את לחמו של ינאי'".
קם האורח, תפס את רבי ינאי ואמר לו: "ירושתי אצלך ואתה מונעה ממני? שפעם אחת עברתי לפני בית הספר, ושמעתי את קולם של התינוקות שאומרים: תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב – מורשה קהילת ינאי אין כתוב כאן, אלא קהילת יעקב".
ובכן, אלה שמחזיקים בתורה ומרגישים שלא בשלהם הסער הזה, עלולים עוד לתת את הדין: “אם אתם מחזיקים בירושה הזאת – מדוע אתם מונעים אותה מאחרים?" התורה לא ניתנה לנו לבד; היא ניתנה לנו כדי שנחלוק אותה עם אחינו. אנחנו הנאמנים שהופקדו על החובה לחלק את הירושה באופן הראוי.
לחלוק – משמעו למצוא דרכים איך להגיע לכולם, גם לאלה שעשויים אפילו להתנגד לרעיון. מוטלת עלינו החובה לנסות להגיע אליהם.
זה נכון לא רק לגבי אחריותנו על אלה שגדלו בסביבה חילונית. זה נכון פי שניים לגבי מאות היהודים שבאופן טראגי ‘ירדו מהדרך', כמו חלק מהצעירים שהיו באירוע שנערך בשמחת תורה ליד קיבוץ רֵעים. לתופעת הירידה מהדרך עלולות להיות סיבות רבות מאוד: פגיעה, התעללות רגשית, חוסר תפקוד במשפחה, ופעמים רבות מאוד מוסדות חינוך שאינם מתאימים והיעדר חיבור נכון ללימוד. החובה שלנו כלפי הדור הבא אינה רק ליצור את רבי עקיבא אייגר הבא, אלא גם לתת לכל ילד וילד באשר הוא את חלקו הראוי בתורה, בין אם זה תלמוד, משנה, מקרא או דרך ארץ, כך שיוכל לרקוד בשמחת תורה באש של שמחה, כשהוא מחזיק בגאווה את חלקו בתורה.
כוחה של תפילה
ומה אם נניח שאכן הושטנו יד ועשינו כל שביכולתנו, אך ללא הועיל. מה עכשיו?
בבני ברק חי איש צדיק בשם רבי ז', העובד עם בחורים שירדו מן הדרך. הוא לובש לבוש ארוך והוא נחבא מאוד אל הכלים. הוא האדם האחרון שהיינו מדמיינים שעובד עם אותם ילדים. הוא מגיע מדי פעם לארצות הברית כדי לגייס כספים למפעל של איש אחד שהוא מקיים במסירות נפש.
בסוכות תשפ"ד אחד מה'בנים' שלו שיתף אותו בתוכניתו להשתתף באירוע ההוא בשמחת תורה. רבי ז' ניסה בכל כוחו להניא אותו מהרעיון, אך הנער לא רצה לשמוע מילה על כך. באותו ערב הלך רבי ז' לקבר החזון איש ואמר שם את כל ספר התהילים. למחרת הוא דיבר שוב עם הנער, אך עדיין ללא הועיל. הוא לא התייאש, חזר פעם שנייה לקבר החזון איש ושוב אמר את כל התהילים, והנער עדיין היה נחוש בדעתו.
הנער יצא לאירוע עם חברים. בדרך הם קנו כמה בקבוקי ויסקי, עצרו למנוחה באיזו אכסניה ושתו לחיים. לחיים אחד הוביל לשני, ובמהרה הם התמוטטו על הרצפה, שיכורים כל כך עד שמעולם לא הגיעו לאירוע. אכן, תפילה עובדת אם היא נאמרת בעוצמה ובמסירות נפש כמו זאת של רבי ז'.
האם התפללנו עבור כל אותם ילדים ואחים, שהקב"ה יפתח את ליבם? ומה היא עוצמת תפילותינו עבור אנשים הזוחלים דרך מבנים ממולכדים – אנשים שהוריהם, בני זוגם וילדיהם יושבים שבועות וחודשים ארוכים בפחד ואימה, חרדים מאותה דפיקה נוראה בדלת?
קידוש השם בהתנהגות
מלבד התפילות החמות עבור אחינו, ישנה דרך נוספת להושיט יד: “'ואהבת את ד' אלוקיך' – שיהא שם שמים מתאהב על ידך… מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה"…
מדברי חז"ל אלו ברור שהרושם החזק ביותר שאנו יכולים להשאיר על מישהו – לא עובר באמצעות הוראה, אלא באמצעות אינטראקציה. כמה עוצמה יש במפגש שלנו עם הסביבה. יושרה ונעימות מעוררים הערכה, גם אם היא ניתנת בעל כורחם. חז"ל למדו חובה זו מאותו פסוק שמחייב אותנו למסור את נפשנו על אהבת השם!
משמעות הדבר: חובתנו להציג את עצמנו ביושר ובנעימות – הינה חד משמעית וללא שום קשר לאופן שבו אחרים מתנהגים איתנו. אם בן תורה הוא ישר ונאמן למילתו ללא רבב; אם הוא נמנע מלדחוף בתור או לחטוף מקום חניה; אם הוא מאיר פניו ומקדם פני אנשים בחיוך ובנעימות באופן פעיל – האם אנו מפקפקים בכך שיותר אנשים עשויים להימשך בעקבותיו לשמירת תורה ומצוות?
והאם מישהו מפקפק בכך שההפך גם נכון? אם אנחנו גסי רוח ודוחפים, מעגלים פינות ומוצאים היתרים פיננסיים מפוקפקים מאוד, מתעלמים מאנשים סביבנו ומתנהגים בחוסר רגישות, האם יש ספק שנרתיע אנשים מלהתקרב אלינו ואל מה שאנו מייצגים?
מלאכת הניווט באינטראקציה מתאימה עם העולם שסביבנו – מורכבת היא ביותר. מצד אחד, אנו חייבים להישאר נבדלים ולא לקחת חלק בתרבות הכללית. עלינו ללמד את ילדינו מדוע הזהות ואורח החיים שלנו עדיפים לאין ערוך על אלה של העולם החילוני, ועד כמה איננו רוצים להתערבב בפעילויות שמוחקות גבולות אלה. עלינו ללמד אותם שיש לנו מחלוקות אידיאולוגיות יסודיות ורציניות, אפילו עם הציונות הדתית. עלינו לעמוד איתן ולהיות נחושים שלא לאפשר לאף אחד לעצב את השקפת עולמם של ילדינו. לא לוותר על נוכחות תורנית חזקה בקרבנו.
אבל באותה מידה, עלינו לחנך את ילדינו שכל אדם נברא בצלם אלוקים. והחשוב מכל, כל אחינו וילדינו שסטו הם בדיוק זה: אחינו וילדינו. עלינו להיות מלאים בכאב ובצער – סוג הכאב והצער שגורם להורים של ילדים שירדו מהדרך להעביר לילות ללא שינה וימים חסרי מנוחה.
עם זאת, מתוך הרצון שלנו לשמור על אותה חומת הפרדה חזקה ככל האפשר – אנו מאבדים חלק חיוני מהאמפתיה שלנו לשאר אחינו. מדוע אף אחד מהעיתונים החרדיים לא יכול לכתוב תיאורים מפורטים על משפחות חיילים שאיבדו את אביהם או את ילדם האהוב במלחמה? אפילו לא של חיילים שחיו חיים תורניים? האם באמת איננו מסוגלים לחנך את ילדינו להזדהות בכנות ובעומק – ועם זאת לשמור על הנבדלות הרצויה?
באופן דומה: רבים במחנה הדתי-לאומי כתבו ביקורות חריפות על עולמנו. לעיתים קרובות השיחות איתם טעונות מאוד. אנחנו מתרגזים וצועקים בחזרה. מדוע איננו מסוגלים להבין את כאבם? איוב גידף והביע ספקות לגבי ההשגחה, אך לא נחשב אחראי על כך, כי ‘אין אדם נתפס על צערו' (בבא בתרא טו.). האם קשה כל כך להבין מדוע מישהי שבעלה לא היה בבית חודשים ארוכים או שבנה בן ה-18 שוהה בגיהינום של עזה או לבנון – זועקת מכאב? האם איננו יכולים להבין את הכאב של אלה שאהוביהם חזרו לחיים שבורים, פיזית ונפשית? האם חובתנו היא לצעוק בחזרה, או לספוג את כאבם בחמלה ובאמפתיה?
שיח מכובד
הנושא הזה מביא אותנו לנקודה נוספת לגבי האינטראקציה שלנו עם העולם שסביבנו. בשנה האחרונה עיתון המזוהה במידת מה עם הציבור הדתי-לאומי פרסם קריקטורה גסה המלגלגת על עולם הישיבות. אחד העיתונים החרדיים פרסם תגובה שהייתה גסה ווולגרית באותה מידה, נוטפת ארס.
האם זאת השפה שלנו? אחרי כל הזמן שכביכול העברנו בלימוד ובפיתוח האופי שלנו – האם אנחנו עדיין נמצאים ברמה של “הוא התחיל. החזרתי לו באותו מטבע"? הרי אלה הם סימני היכר של אישיות לא מעודנת. אנחנו יכולים לבחור לא להגיב או לבחור להגיב בצורה מכובדת ומחושבת, אבל ככה להפוך ללוחם רחוב?
זה נכון באופן דומה לגבי הכנסת והפוליטיקה בכלל. הפוליטיקה כולה עוסקת בתמרונים ועסקאות. גם לגמישות וגם לנוקשות יש מקום. אבל הנאומים וההערות הפומביות לא משכנעים אף אחד. מדוע אנחנו מרשים לעצמנו לדבר בגסות ובוולגריות, בהתרברבות ובגאווה? אם פוליטיקאים חרדים שונים ונבדלים בלבושם, האם דיבורם לא צריך גם הוא להבדיל אותם?
עמידה איתנה ואי-כניעה הם אכן סימנים של כוח. להיסחף לטירוף, להילחם ולהתקוטט עם שוטרים ואנשים חילוניים, לצעוק “נאצי" וגידופים אחרים, והתנהגות הרסנית בכלל – הם סימנים של אופי פגום מאוד. איזה חילול השם יש כאשר במאבקינו למען דרך חיים של תורה אנו מפגינים התנהגות של רחוב! ואיזה קידוש השם נפלא היה אם האמצעי שלנו היה תואם את המסר שלנו.
אחריות נוקבת
אנו מציגים את עצמנו כמי שהתורה שהוא לומד מספקת הגנה וזכות עצומה לאלה שבחזית. זה ללא ספק נכון. אבל האם אנחנו חיים את חיינו ככה? האם אנחנו שואלים את עצמנו בכל פעם שאנחנו לוקחים הפסקה – “האם אני מסכן את חייו של מישהו?"
לפני כמה חודשים נפל בקרב מעוז, בחור בן 20 מישיבת הסדר, השם ינקום דמו. דודו הגאון הרב מרדכי לינזר, תלמיד מובהק של הגאון הרב אשר אריאלי שליט"א, הספיד אותו. כך הוא אמר: “כשהמלחמה התחילה, חשבתי על דברי רש"י על הפסוק ‘אלף למטה, אלף למטה'- שעבור כל אדם שיצא לקרב אדם אחד נשאר מאחור, להתפלל. קיבלתי על עצמי להתחזק בתחומים רבים ושונים למענך, מעוז, ולמען חבריך."
הרב לינזר החל לבכות. “אכזבתי אותך, ואכזבתי כל אחד מחבריך שנהרג". הוא התמוטט בבכי בלתי נשלט. “מעוז, אכזבתי אותך ואני מבקש מחילה".
האם אלה הרגשות שלנו?
אנו בטוחים שמשיח צדקנו מגיע בקרוב. ובאותו הזמן כל אדם, כל קהילה, יעברו את המבחן שלהם. ואולי הקב"ה יפנה אז אלינו, וישאל: “מה עשיתם?" ואנחנו נמלמל משהו בצניעות על שבתנו באוהלה של תורה, שהיא תיבת נח של זמננו.
ואז הקב"ה יפנה אלינו בחומרה רבה וישאל, “איפה כולם? איפה כל אלה שטבעו ונסחפו בבוץ?"
ואנו נמשוך בכתפינו ונאמר, “מה יכולנו לעשות?"
והקב"ה ישיב: “קול דמי אחיך זועקים אליי! האם אינכם שומרי אחיכם?"
וכמו נח, כל אחד יִשָאֵל: האם דאגת להפיץ תורה בכל קהילה? האם הושטת יד לאלה שכביכול אבדו? האם מצאת דרכים לשמור על אלה שנפלו דרך הסדקים הרבים? האם התנהגותך ואישיותך יצרו קידוש השם, משכו אנשים לתורה? לכל הפחות, האם התפללת עבור כל אותן נשמות אבודות ומנוכרות?
הלוואי שנביט מעבר לתיבה שלנו, אל העולם היפה אך המושחת שסביבנו – ונעשה כל שביכולתנו כדי להעלות את אחינו היהודים על סיפונה. הלוואי שלא נתבייש ביום ההוא.
