הגיע הזמן לצאת ממצרים

בצילו של חורף כאוב ובתקווה אין־סופית לגאולה | הרהורים לחג הפסח תשפ"ד

אחת בשנה, בלילה אחד, כל אחד מאיתנו יכול לקום, להתנער ולצאת ממבוכיו. מבוכים שהוא הכניס את עצמו לתוכם, מבוכים שהחיים כלאו אותו בהם. הלילה הזה, ליל השימורים, ליל העצמאות היהודי שבו מאשררים אנו את היותנו לעם.
הזמנים הגדולים מתערבים תמיד בהשקעה חוּלית שמקשה לפקס מבט אל הזמן החשוב. נשווה בנפשנו, אילו היה נגלה אלינו הקב"ה ואומר לנו: "יש לך הזדמנות לזקוף את עצמך ולהתגבר כארי ולצאת מכל מצריך" – כלום לא היינו מסתערים ויוצאים מן המגבלות המנטליות שאליהן דחסנו את עצמנו, מצמצום המוחין, מהמגבלות הרוחניות שכלאנו את עצמנו והגבלנו את עצמנו שלא לממש את ייעודנו בעולם?
זהו הלילה הזה. ליל השימורים. בין ההשקעה, הריצות, הקניות והניקיונות, ממתינה לנו אלומת אור אדירה שקוראת לכל אחד: לנער, לנערה, לאיש ולאישה – יש לך הזדמנות לצאת ממצריך.
כל אחד בסדר השתלשלותו, ביומן מסעו, במקומות שאליהם הידרדר כדי לעלות מתוכם דייקא. כלום לא נחטוף את הזדמנות הפז?
כך עלינו להביט אל ליל הסדר. זו הזדמנות שאף אומה לא קיבלה. בכל שנה ושנה, בליל חמישה עשר בניסן, מתעורר בעולם כוח אדיר שנותן את האפשרות ליטול את מקל הנדודים ולצאת ממצרים אל הארץ המובטחת, איש איש על פי דרגתו.
איך עושים זאת? ראשית יש לרצות לעשות זאת. היציאה ממצרים היא אירוע מתגלגל ורב שנתי. אין מצרים של אחד דומה למצרים של רעהו. אך בשנת תשפ"ד, שדורשי רשומות רואים בה שנת פריצת דרך משום שנסתלקה בה להוותנו הארת הפנים השמימית, עלינו לרצות זאת יותר מאי פעם.
בשורות אלה בפתחו של עיתון החג, אין מנהגנו להסיט מבט לעבר הדברים הבלתי חיוביים, רק אל האור והתקווה. אולם לעיתים עלינו להתעורר, להעתיר, להתחנן ולבקש מיושב מרומים, שיקיש על הפתחים והגגות ויתגלה אלינו בחצות הלילה, ויגאל אותנו מהסתר הפנים הנורא שאליו נקלע העם היושב בציון, דווקא ביום השמח ביותר בשנה. בעצם יום שמחת תורה, שמיני עצרת, בשעה שהמלך כמו קורא לאוהביו ומבקש מהם: עשו לי סעודה קטנה ונשהה זה במחיצתו של זה עוד יום אחד, ביומו הגדול של עם ישראל – הפך ברגע אחד לאבל מחולנו.
עברנו את חנוכה, חג מסירות הנפש, עברנו אף את אורות הפורים, ועדיין לא נושענו. כלה חורף ואתא אביב, ובשעה ששערי שמיים פתוחים, 'כאן הבן שואל' את כל משאלותיו. בליל השימורים הזה נקרע את שערי השמיים, נבקש כבנים לפני אביהם האוהב והאהוב: הראנו נא את כבודך – כי באה עת גאולה!

כבן לפני אביו
תמיהה רבתי תוהה הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע על דברי חז"ל, שדרשו כי בשעה שישראל עושין רצונו של מקום – נקראים הם בנים, ואילו בשעה שאינם עושים רצונו של מקום, נקראים הם עבדים. ושואל בעל ה'קדושת לוי': כלום עבדים נחשבים הם? והלא אם אינם עושים רצונו של מקום, הלא רשעים המה?
אלא, משיב הוא, ישנה עבודת עבד כלפי אדונו, הנוהגת בימי תשרי. עבודה זו, מהותה היא ההנהגה שהקב"ה מנהיג את העולם בחסדו, והוא מושל בכל אשר בו. ממילא, באותה עת "אין ישראל עושין רצונו של מקום", משום שהם נחשבים עבדים הכפופים אליו, והבורא בחסדו מיטיב להם ברצותו.
אולם בימי חודש ניסן, כאשר קומתם של ישראל זקופה היא והנהגת העולם היא תוך התפארות של הקב"ה בעמו, אזי כמו מאירה ובוהקת דמותם של האב ובנו, הקב"ה – וישראל בניו. כפי שהמשיל זאת הבעש"ט זי"ע: כל יהודי הוא כבן יחיד שנולד להוריו בימי זקנתם. חביב הוא היהודי כלפי הקב"ה, כפי שאותו ילד חביב אצל הוריו, ומה שיבקש יינתן לו.
בניסן, אפוא, מחדש רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ניתן לבני ישראל הכוח להטות את רצונו של מקום – כרצונם. לכל מה שירצה הבן, יתרצה גם אביו, כי הרי בימים אלה בני ישראל הם בבחינת 'עושים רצונו של מקום'.
בלילה הנשגב הזה, שבו כל אחד מאיתנו הופך לחלק מן העם הנבחר, ובו מהללים אנו "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו" בכוונה ובשמחה, זכאים אנו כביכול לבקש מהקב"ה לנהוג עימנו כמנהג אב לבנו היחיד והאהוב, ולגרום לו לרצות להושיע אותנו מכל צרותינו ונזכה כבר לחזות במו עינינו באור הגאולה השלמה.

ידיעה רב דורית
דורות על גבי דורות, מאב לבן, מבן לבנו, מסב לנכדו. שרשרת שתחילתה בשער היציאה ממצרים, עוברת ארבעים שנה במדבר הגדול והנורא, דרך ארץ ישראל ההולכת ונכבשת, נמשכת בתקופת הנביאים והמלכים, מדלגת אל תקופות בתי המקדש הראשון והשני, ומשם – אל הגלויות שאליהן התפזרה אוּמָתֵנוּ בכל קצוות תבל, ברחבי אירופה, במדבריות המערב, בערבות אפריקה ובארצות המזרח.
בכל דור ודור ובכל מקום ומקום יושבים בני ישראל למשפחותיהם בלילה הגדול והמאיר של חמישה עשר בניסן, עטרות בראשיהם, כלים מפוארים על שולחנותיהם, כרים וכסתות על כיסאותיהם, מצה ומרור לפניהם, כסוּתם נקייה ותחושת מלכות בליבם.
בתקופת גלות קשה ובשעת רווחה והארת פנים; בעת יישוב־דעת ובזמן מצור ומצוק. בבתי מידות כמו במחנות עבודה. בכל מצב ובכל נְסִיבָּה לא ויתר עם ישראל על ליל השימורים הגדול והנשגב הזה, הלילה שבו אנו מזכירים לעצמנו את הייעוד הגדול של החירות הנצחית.
ועם ישראל כולו יושב, לגווניו ועדותיו ותפוצותיו, ומקיים בחדווה עילאית את מצוות הלילה:
"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אוֹתוֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הַשֵּׁם".
מה עניינו של הסיפור הזה? עם ישראל נודע בתוארו 'עַם הסֵפֶר'; אולם האם נועד לנו גם תפקיד של 'עַם המְסַפֵּר'? מה עניינו של הסיפור החוזר ונשנה שאנו מספרים לעצמנו ולילדינו בכל שנה מחדש? מה סוד הפיכתו של הסיפור היהודי למצוות הלילה, מצווה שכל המרבה בה הרי זה משובח?
בתורתו הנשגבה של רבנו חיים בן עטר זיע"א מוסברים הדברים היטב. יחשוב אדם לעצמו: 'כיוון שהוציאנו הקב"ה ממצרים – מצווה עליי לספר בכך!'
לא ולא! יאמר לו רבנו 'אור החיים' הקדוש. לא 'כיוון שהוציאך הקב"ה ממצרים אתה מצוּוה לספר'; אלא כל מטרת יציאתך ממצרים – היא כדי שתספר!
מדוע ספג פרעה הרשע עשר מכות מופלאות?
מפני מה עשה בורא העולם שפטים במצרים?
לשם מה הרג את בכוריהם ונתן לנו את ממונם?
מה תכלית היציאה ממצרים וקריעת הים?
הוֹ, אח נלבב, דע לך שמטרה אחת ויחידה לכל אלו:
"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הַשֵּׁם!".
הסיפור הוא האמצעי. ידיעת השם היא התכלית!
לשם כך יצאנו ממצרים. כדי שנספר. וכדי שנדע את השם.
כל תכליתן של מכות מצרים, כל המטרה בהַכְבָּדַת הלב של פרעה, כל ייעודו של תהליך הגאולה המופלא – כל אלה מכוּונים לעבר יעד אחד: שֶעַם ישראל יוכל לשבת בלילה הגדול הזה ולהעביר מדור לדור את הראייה המוחשית שראה הדור הראשון; את החוויה שנחוותה אז – כאילו נחוותה הרגע. כאילו אני יצאתי היום ממצרים. ומתוך חוויה זו, לצרוב בכל רובדי התודעה את האמונה הגנטית של עמֵנו – כי הקב"ה שליט יחיד בעולמו, אין עוד מלבדו, והוא בחר בנו לעם סגולתו.
ערב יציאת מצרים, בורא כל העולמים מגלה למשה עבדו את תכלית המהלך כולו: אני מכביד את לב פרעה, מקשיח את לב עבדיו, מכה את המצרים בעשר מכות, וכל זאת למען מטרה מרכזית נעלית: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אוֹתוֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם".
ועל ידי זה תגיעו להכרת הבורא ותעפילו לפסגת הידיעה – "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הַשֵּׁם".
רבנו 'אור החיים' הקדוש מדגיש זאת חזור והַדְגֵש: מטרת כל האותות והמופתים שנעשו במצרים, הסיבה לטלטולם של כל איתני הטבע, התכלית בזעזועו של העולם כולו בשנֵים עשר חודשי המכות וההכנה לגאולה – אחת היא: להנחיל בתודעת העם היהודי את הראייה המוחשית כי הקב"ה הוא השליט ואדון הכל.
אין זו סברה; זו לא שמועה; גם לא תאוריה. ראייה מוחשית, בעיני בשר – אין מוחשית הימנה. עינינו ראו – ולא אחר – את היד הגדולה אשר עשה השם במצרים. והתכלית הסופית של התהליך כולו היא רצון הבורא להפוך את בני ישראל לעם הנבחר, ולקרב אותם אליו שידבקו בו ויעבדו אותו.
בדרך לתכלית זו דאג הקב"ה לנטוע בלב ישראל את האמונה במלכותו ובהיותו שליט על העולם כולו, כיוון שרצונו של הבורא הוא שבני ישראל יראו בעיניים מוחשיות כי יש בעל־בית אחד לעולמו, ואין שום כוח אחר בעולם זולתו יתברך.
זהו הבסיס לכל האותות והמופתים שעשה הבורא במצרים. הכל בשביל מטרה אחת – "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הַשֵּׁם".

עיצוב התודעה ההיסטורית
הבה נתבונן: כמה טלטל הקב"ה את מערכות הטבע; כיצד הפך את האומה החזקה בתבל לאפופת מכות משונות וסבל יוצא דופן; כמה החריג בורא העולם את סדרי הטבע בהכאתו את המצרים!
הפיכת הנהרות לדם, מילוי מצרים בצפרדעים, רחישת הכינים, פריצת הערוב, התפשטות הדבר ופריחת השחין, נחיתת הברד וביאת הארבה, מימוש החושך ומכת הבכורות הנוראה מכולם. מוסדי עולם נעים ומיטלטלים אנה ואנה, הכל מתמוטט והקרקע נעשית בלתי יציבה, ואף אזרח מצרי אינו יודע כיצד ייראה הרגע הבא.
וכל אלו, מדגיש רבנו בעל ה'אור החיים', לא נועדו רק 'לחנך' את המצרים. 'קהל היעד' האמיתי של כל אלו הוא "בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל". לא פרעה ולא עבדיו, לא העם המצרי ולא חרטומיו. אלו משמשים בסך הכל 'ניצבים' במופע השמימי הכביר שנועד להנחיל את האמונה בליבו של עם ישראל לדורי־דורותיו.
פעמיים במהלך ההיסטוריה האנושית הראה הקב"ה לעם ישראל בעיניים מוחשיות וטבעיות שאין עוד מלבדו, שמנהיג אחד בלבד יש לעולם ואפס זולתו: פעם אחת בגאולת מצרים, ופעם שנייה במתן תורה. מטרתם של שני אירועים מכוננים אלה בתולדות האנושות – היא להמחיש לעם ישראל בראייה מוחשית ובעיניהם הבשריות, מעל לכל ספק, שהקב"ה הוא הבורא והיוצר של העולם כולו ומבלעדיו אין שום כוח בעולם.
הקב"ה מגלה למשה רבנו כי מטרתן של שלוש המכות האחרונות היא "לְמַעַן שִׁיתִי אֹותוֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ". בליבו של משה מנקרת שאלה: אחרי שבע המכות הנכבדות, מדוע מוסיף הקב"ה לשבש את מערכות הטבע ולטלטל את סדרי העולם כדי להכות במצרים? מה יושג בשלוש המכות האחרונות שלא הושג בשבע הראשונות?
כבר הפכו המים לדם; היאור שרץ צפרדעים שעלו על כל הארץ; הבריות התגרדו מכינים; ערבוביה של חיות רעות מילאה את הבתים והרחובות; מגפה מסתורית פגעה בבעלי החיים; אבעבועות שחין פרחו בגופם של כל אזרחי מצרים; ואפילו האש והמים עשו שלום ביניהם וירדו במופע נדיר של גושי קרח ולהבות אש, שמתאחדים ונוחתים על ראשי המצרים.
פלאי פלאות!
אבל הַאֵין די בכך?
מהי המטרה להמשיך בכל אלו? מדוע ישודדו המערכות עוד? לשם מה יעלו שמיים וירדו תהומות בארבה ובחושך ובבכורות? מדוע עוד מוסיף העולם להיטלטל מצד לצד ומצרים מתנודדת כשיכור?
האם כל שיבוש המערכות הזה נועד רק בעבור יצור שפל כפרעה היהיר, מוג הלב שמתגנב עם שחר לעשות צרכיו רחוק מאין רואים? האם הַטְרָפַת הטבע כולו נועדה רק כדי לשגר תשובה ניצחת למלך המצרי המורד שהעז להתריס "מִי הַשֵּׁם אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ"? כלום ראוי פרעה הדל־גאה שמחציף פנים כלפי שמיים, שהבורא 'יטרח', כביכול, לשנות את הטבע כדי להעמידו במקום?
וגם אם אכן מטרת כל המכות ללמד את פרעה לקח – די היה בשבע המכות הראשונות. איך יועילו המכות האחרונות להעביר מסר שלא עבר דיו במכות הראשונות? והלא העיניים רואות שפרעה עומד במרדו! מדוע להמשיך ולטלטל את כל הבריאה? מדוע תלקה מצרים עוד? האם לא נמלאה סאת יגונה?
ובכלל, מה בצע בהפיכת הטבע אם מלכתחילה דאג יוצר האדם להקשיח את לב פרעה כאבן ולגרום שהמכות לא יפעלו עליו את הרושם הנדרש?
ובכן, זו התשובה:
הקדוש ברוך הוא מבהיר למשה רבנו: ראה, משה! המטרה העיקרית איננה להציק למצרים; התכלית העליונה איננה להעכיר את שלוותו של פרעה ולהטריף את שנתו. הוא אינו ראוי שסדרי בראשית ישובשו בעבורו.
המטרה והתכלית – אחת הֵנָה: להטמיע בלב שש מאות אלף הנשמות של עם ישראל – שש מאות אלף הנשמות הגרעיניות של מאות מיליוני היהודים שייוולדו עד סוף כל הדורות – את התודעה המרכזית שהיא ליבת הקיום של האומה הישראלית: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הַשֵּׁם!!!"
זו המטרה, זו התכלית. לא פרעה ועבדיו, לא החרטומים ומלחכי פנכתם. עם ישראל. 'בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל'. הכל למענם, בעבורם. הכל כדי לבסס את אמונתם כסלע איתן עד סוף כל הדורות. על ידי המכות הללו תומחש האמונה לעיניהם ותושרש בליבותיהם באופן שלא יימוט לעולם.
המכות, האותות והמופתים – לא נועדו אלא למטרה אחת: לתקוע את האמונה כיתד בל־תימוט בליבותיהם של ישראל. להזין את האמונה בהשם אחד, אמונה שתשרוד ותתעצם לדורי־דורות.
ואם ביום מן הימים יבוא פרעה מודרני אשר יתריס 'מִי הַשֵּׁם אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ'; אם תצוץ תנועת כפירה שתבקש לערער על האמונה בבורא העולם בהיותו שליט יחיד ומיוחד; אם יתייצבו חכמים בעיניהם ויפיצו תאוריות כוזבות ואידאות נפסדות – הם יפגשו את עם ישראל שיעמוד כסלע איתן ויאמר: 'אנחנו ראינו בעינינו; אין זו אמונה בלבד כי אם ראייה מוחשית שעברה אלינו מאב לבן, מאֵם לבתה'.
מכוחה של אותה ראייה מוחשית עלו יהודים על המוקד בימי האינקוויזיציה; מסרו את נפשם בשואה; נעקדו על קידוש השם ברדיפות ובפוגרומים ולא הסכימו לוותר על אמונתם גם במצבים הקשים ביותר. הם ידעו: השם אחד, שמו אחד, אין עוד מלבדו, ולא נחליף את אמונתנו בייחודו גם אם נשלם על כך בחיינו.
עתה אנו מבינים את פִּשְׁרָהּ של המצווה שהפכה ליסוד אומתֵנו – מצוות הסיפור ביציאת מצרים: הרי כל תכלית השעבוד, המכות והגאולה – הייתה הלילה הזה, ליל העצמאות של האמונה היהודית; לילה שבו מצה ומרור מונחים לפנינו, אנו מסיבים דרך חירות, ומזכירים לעצמנו את היסוד המוּסָד בחיי אומתנו לדורי דורות: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הַשֵּׁם!!!
יהי רצון שיתקיימו בנו במלואם דברי הנביא מיכה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", ונזכה לתיקון השלם שבו יכירו כל באי עולם וידעו במציאות הבורא, ואז יתקיים הייעוד הגדול של יציאת מצרים, הייעוד של "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הַשֵּׁם!"