הגנרל

המילים הנכונות

כל אחד מרבבות המשתתפים בהלוויית ראש הישיבה זצ"ל, הרגיש בסופה תחושה של חוסר. של חמיצות. לא כולם ידעו לשים את האצבע על הנקודה. ההספדים שיקפו את דמותו המופלאה, את חשקת התורה שלו, את אהבת הלימוד ואת הכמיהה והחתירה לאמת.

אבל משהו היה חסר. כל כך חסר.

ההספד של הראש ישיבה.

מי כמוהו היה יודע לתאר את האובדן. את תחושת הריק שהשתלטה על רחובות בית וגן.

כמה היה חסר לכלים השבורים שעמדו ברחוב קאסוטו הטיפול של אומן המילים שידע להחיות, להקים ולרפא כל מכאוב באמצעות מילים מדויקות. מילים שהיו נבחרות בפינצטה וידעו לתת מענה בכל סיטואציה.

האומנות הזו באה לידי ביטוי דווקא בזמן של מאורעות כבירים, שמחות יוצאות דופן או ל"ע באסונות שהנפש לא מסוגלת להכיל. זמנים שנראה היה שמילים הן קטנות מדי, חסרות משמעות, בשביל לתאר את מה שהנפש מרגישה.

אבל כשהוא היה פורט את המילים, לא רק שהן ניגנו במדויק על מיתרי הלב, הן גם תמיד היו מביאות להבנה מה נדרש מאיתנו בעת הזו. מה הקב"ה רוצה מאיתנו, מה אנחנו צריכים לרצות מעצמנו.

מים קרים על נפש עייפה.

ודווקא בתקופה שעם ישראל נמצא באחד מרגעי השפל שלו, בימים שבהם דם יהודי נשפך כמים, כבוד ישראל מחולל, הילדים והילדות לא משחקים ברחובות ירושלים אלא טמונים באכזריות במרתפי החמאס, דווקא בימים האלה שכל כך חסרים הקול הצלול והברור, הקריאה שאי אפשר לברוח ממנה, בימים האלה דווקא בחר הקב"ה לקחת אותו מאיתנו.

אנחנו בטוחים ומובטחים שגנרל כמוהו לא עוזב באמצע מלחמה. אם הגנרל הכי גדול של עולם התורה, המצביא שעמד בחזית כל כך הרבה שנים בעוז רוח ובתעצומות נפש, הסתלק לשמי שמיים, הוא יילחם שם עבורנו כמו שלא נלחם מעולם.

דומה שהלוחם עז הנפש, זה שלא נרתע מעולם מאף מלחמה, הרגיש שלמעלה יוכל לפעול יותר טוב. ששם הוא יוכל לטלטל את כיסא הכבוד בקול הבריטון והמילים הנכונות ולשנות את רוע הגזרה.

הוא יסביר ויצעק, ידרוש ולא יוותר, עד שיסיר הקב"ה את הגזרה הנוראה וחרפת עמו ישיב.

ולוואי שיהיה מליץ יושר על כל עם ישראל שאותו כל כך אהב ושעבורו השקיע את תמצית דם ליבו עשרות בשנים.

לעשות את המינימום

בשבת האחרונה חשבתי איך הוא היה מסכם את חייו – אם היו מבקשים ממנו לעשות זאת במשפט אחד.

"עשיתי את המינימום", הוא היה אומר, "אבל לא יכולתי לעשות אפילו סנטימטר אחד יותר".

כך הוא חינך וזה מה שהוא דרש מעצמו. להגיע למקסימום, למצות את כל היכולות עד תמצית הנפש, אבל תמיד לראות את כל זה כאילו זה המינימום. אין אפשרות לפחות מזה. אסור להסתפק אפילו בקצת מהמקסימום שאליו אתה יכול להגיע.

ועם ה'מינימום' שלו הוא הגיע לשמי שמיים. בלימוד, במידות, בהנהגה, בהשקפה ובמסירת התורה. אף פעם לא היה מסופק, אף פעם לא היה שבע רצון. תמיד תבע מעצמו ומסביבתו עוד ועוד. לא להישאב לאזורי הנוחות, לא להתמכר לחלאת ההרגל. להתקדם ובכל הכוח.

והאמת, לכתוב על ראש הישיבה בלשון עבר, לא דומה לשום דבר אחר. לצערי, ליוויתי לא מעט אנשים קרובים למנוחות, אבל הראש ישיבה, ר' ברוך מרדכי, הוא הרי הדבר הכי חי שיכול להיות. אין חי ממנו. המילה זצ"ל לא נדבקת לשם שלו. זה לא עובד. תרתי דסתרי.

דומה שהחיות המתפרצת שקיננה בתוכו הייתה סימן ההיכר הכי בולט של ראש הישיבה, התכונה שאי אפשר לפספס. הוא לא חי ליד העולם, לא צמוד, לא מעל ולא מתחת. הוא חי כל כולו, כל יום וכל שנייה ממנו, במלוא החיות שיכול בן אדם לחיות.

החיות עטפה אותו. כשהוא למד הוא העיר את האותיות, למתבונן מהצד נראה היה שהוא מוציא אות אחרי אות מהנייר המקומט, מעמיד אותן בקרן אורה וקורא להן בשמות חיבה. הוא כמו רוקד עם אביי ורבא, ומתנדנד בדבקות עם רבי שמעון ורבי יהודה. הוא מעיר את הדמויות שלהם לחיים, מחיה כל סברא וכל אמירה. כשהוא היה מדבר על ארבעת אבות הנזיקין, כולם קמו וגם ניצבו; כשהוא היה מפרט את דרכי קנייני האישה, היה אפשר למשש את הכסף ולהריח את ריח השטר. האותיות פרחו באוויר והפכו למציאות חיה וקיימת.

גם כשהוא כתב, לא הייתה זו כתיבה של שקיעה בהרהורים, הייתה זו רוח סערה. בעיניים בוערות ובתשוקה בלתי נגמרת, ברעב שלא יודע שובע.

אנשים חושבים שהוא נולד עם החיות הזו. שהוא לא עשה כלום בשביל זה. אבל מי שהיה קרוב אליו יודע שהיו לו התמודדויות, אוהו אילו התמודדויות, אבל מכל התמודדות הוא קם כמו אריה.

לא היה בוקר שהוא לא התנער מהעפר, והחיה את עצמו.

הוא עורר את התשוקה, את החיות, את החדווה ואת היצירה. הוא מצא בעצמו את הכוחות, גם בתקופות של קשיים אדירים, להמשיך ללמוד, לכתוב וליצור. אבל לא סתם המשיך ללמוד אלא עם כל הכוח. עם כל הברען שאפיין אותו.

שיא השיאים של יצירתו היה השיעורים שבהם הנחיל את התורה. דומה שאין צורב אחד בעולם התורה שלא לקח משהו מצורת מסירת התורה של הראש ישיבה. אם זה בהגדרות, אם זה בצורת הלימוד, אם זה בניסוח ואם זה ברטוריקה שהייתה סימן ההיכר שלו. כל עצמותיו שרות. כל ישותו זועקת.

הפרזנטור של התורה

אבל החיסרון שלנו כעת, הוא חיסרון עמוק יותר הוא מבוטא בפסוק משיר השירים "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים".

אחד המסרים שהראש ישיבה הוריד לעולם הוא האדרת פארו ותפארתו של מי שזכה להיות בן ישיבה.

בדור מבולבל כל כך, שמתמודד עם לבטים והתמודדויות שלא היו מעולם, ששואל את עצמו למה צריך את לומדי התורה. למה שלא נתגייס. למה צריך לחיות בעניות ובדחקות, למה לא תורמים למשק, למה לא מצטרפים למאמץ המלחמתי – שאלות שנשמעות בחלל האוויר שלנו יותר ויותר לאחרונה, דווקא אל מול התהיות הללו קולו של הראש ישיבה היה צלול ורם.

הוא ביטא באופן המיוחד ביותר את ההבנה שהתורה היא לא רק הדבר הכי חשוב בעולם, אלא התורה היא הדבר הכי יפה והכי נעים שיש. הוא המחיש איך נראה בן תורה. כמה נאות דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו. הוא נתן לכל אחד להבין כמה יופי וכמה נעימות יש בתורה ובעיקר לאיזו אהבה בתענוגים יכול להגיע כל מי שמשקיע את כוחותיו בלימוד תורת השם.

ועכשיו? דווקא עכשיו שהתורה מונחת בקרן זווית, שכל כך הרבה מערערים על יופייה ועל נעימותה, שכל כך מתקשים לראות איפה האהבה ואיפה התענוגים, הסתלק מאיתנו האוהב הגדול ביותר. הפרזנטור של היופי והנעימות של התורה – איננו.

הגנרל שלא היסס להיכנס לכל שדה קרב, הגנרל עטור הניצחונות, מי שדאג שלא יהיה חייל אחד שעובר תחת ידיו שלא מקבל את ההזדמנות להפוך לרמטכ"ל – כבר לא יהיה פה לרומם את עולם התורה; הוא כבר לא ירומם את רוחו של אף בחור. הלילות בבית וגן יהיו חשוכים יותר, בלי האור המרצד מהחדר הקטן, אור קטן שהאיר עולם שלם.

כמו דג במים

"סבא היה תמיד נוהג לספר סיפור שככל שנוקפות השנים אני מבין כמה עומק וכמה פוטנציאל יש בו. איזו הסתכלות מיוחדת על החיים", סיפר בשבת אחרי התפילה, נכדו חביבו, ר' יצחק אזרחי.

"סבא היה מספר על עיירה קטנה של חייטים, כולם בגדול היו מרוצים מהחיים שהועיד להם הקב"ה. קמו בבוקר, התפללו, תפרו וחתכו, מנחה מעריב, ארוחת ערב וקריאת שמע על המיטה.

"חייט אחד לא הסכים לקבל את החיים הקטנים האלה. הוא הרגיש שזה קטן עליו. שהוא יכול הרבה יותר. החיים שלו היו נראים אותו דבר בדיוק כמו כל החייטים, אבל הלב? הלב שלו היה במקום אחר לגמרי. הוא כמה לצאת מהביצה הקטנה והרדודה ולפרוץ לעולם הגדול.

"סובב מסובב הסיבות, ויום אחד הבלתי ייאמן קרה: החלום התגשם. המלך הפך אותו למושל של המחוז. מבירא עמיקתא לאיגרא רמה.

"המינוי נעשה בסוד. גם המלך וגם החייט לא התפארו בעבר של מי שבילה את מיטב שנותיו בחדר קטן עם פיסות בד, חוט ומחט. וכך פתאום ביום בהיר אחד סגר החייט את החנות, לקח את המשפחה ונעלם בלי להותיר עקבות.

"אחרי כמה חודשים העיירה הקטנה הייתה כמרקחה. המושל מגיע לביקור. אחד החייטים סיפר בסוד שיש שמועות שהמושל החדש הוא לא אחר מאשר החייט הנעלם, אבל אף אחד לא העז להאמין. החייט? יהפוך למושל?

"ויהי היום, והפמליה של המושל עושה את דרכה לתוך הכפר, והחייטים עוקבים במבטים דרוכים עד שמגיעה כרכרתו ההדורה של המושל, ו-אאוריקה. זהו יענק'ל החייט. מי מילל ומי פילל.

"הם לא ויתרו והצליחו להגיע לפגישה אישית עם המושל.

"תגיד, הם שאלו אותו, איך אתה מסתדר? איך אתה יודע מה לעשות? אנחנו בקושי יודעים לקרוא? מה לך ולתפקיד הזה?

"'זה מה שקשה לכם?' הוא שאל בכעס. 'חשבתי שבאתם לשאול איך אחד כמוך הסתדר במשך כל כך הרבה שנים בתור חייט חסר משמעות. מושל? זה המקום הטבעי שלי. זה מרחב המחיה שלי. כאן אני דג במים'".

לתת אמון

אם יש חוט אחד שמחבר בין התורות והדרשות של ראש הישיבה הוא העובדה שגם אם נגזר גורלך להיות חייט, אל תשכח שהמקום הטבעי שלך הוא לשכת המושל. תמיד תשאף לפסגה. כל מי שעבר אצלו, בדרשה, בשיחה או באחד מהמפעלים התורניים או החינוכיים שהקים, יודע שגם אם עשה את כל הדרך והגיע כמעט עד לפסגה, אפילו כמעט נגע בה, אבל לא עלה עליה, דומה הוא למי שלא הניח את כף רגלו בתחתית ההר. הכל או כלום. אסור להסתפק בפחות מהמקסימום האפשרי.

והחתירה לפסגה הייתה משנת חיים. בתורה כמובן, אבל גם בהישגים בחינוך, בהורות, בבניית הבית היהודי, ובחיים עצמם. הוא ראה בזה גישה שמנחה את הדרך הנכונה לחיות.

למרות שהוא היה מדבר רק על התפתחות בתורה, המסר שהוא העביר היה שאסור להישאר במקום באף תחום. צריך לעלות ולהתעלות. ואולי זו הסיבה שהתלמידים שלו, אלו שהתעקשו להתקרב אליו, נמצאים היום בכל מקום בצמרת התורנית, ולהבדיל תופסים מקומות של כבוד בעולמות העסקיים, המשפטיים והתקשורתיים.

ההצלחה הזו, ברוחניות ובגשמיות, שאופיינית כאמור לרבים-רבים מבוגרי הישיבה, נובעת בעיקר מחוסר שביעות הרצון שלהם ממה שהשיגו, והחתירה המתמדת לכבוש בכל יום פסגה חדשה. ליישם את מה שראו בישיבה.

בתקופה האחרונה שמתי לב לאבחנה שיש בה גם כדי ללמד לא מעט על סוג החינוך שראש הישיבה האמין בו: למרות שבבוגרי הישיבה יש לא מעט אנשי עסקים – עסקנים כמעט אין. בוגרי 'עטרת' הם כמעט תמונת מראה למגזר החרדי. אם במגזר רבו העסקנים ונכחדו בעלי העסקים, בקרב בוגרי הישיבה המצב בדיוק הפוך.

אולי בגלל שהמשנה שלו דגלה לסלוד מעסקנות וקיצורי דרך והאמינה בעבודה קשה ובהתמדה.

למעשה, עסקנות מהסוג שאנחנו מכירים, הייתה זרה לו לגמרי. הבחישות, הדיבורים הרעים, הסיבובים, אף פעם לא מצאו אצלו מקום. הוא התקשה מאוד עם הסחי של הפוליטיקה החרדית.

ראש הישיבה היה תמיד חלק ממפלגה, אבל תמיד קצת אאוט-סיידר. מסתכל על ההתרחשויות קצת מבחוץ, מעל המשקפיים. זה אולי התאים להדר הסלבודקאי שכל כך אפיין אותו, אבל לא עזר לו בעולם המעשה.

הוא לא הבין את השפה העסקנית.

כך קרה שכל הישיבות מסביבו התמקמו בבנייני פאר, הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, והוא נשאר עם הבטחות שניתנו על הקרח, ונאלץ במשך עשרות שנים להתגלגל בבניינים שכורים ובבור כלכלי שלא הצליח להתמלא.

כל שנה הייתה הישיבה עורכת דינר מפואר, רחב ידיים, בהשראת הלב הגדול שמאפיין את כל משפחת אזרחי, ובזה אחר זה היו עולים פוליטיקאים, אנשי עסקים, אילי הון, הורים לבחורים, ומבטיחים שיעשו סוף לביזיון ולחילול כבוד התורה, ו"בשנים הקרובות הישיבה תיכנס למשכן הקבע שלה".

זה מעולם לא קרה, בטח לא בזכותם.

ולמרות זאת, זה לא עצר את הישיבה מלהמשיך לערוך את הערבים האלה מדי שנה ולראש הישיבה למחות דמעה סוררת למשמע ההבטחות הפומפוזיות, שהלכו וצמחו מדי שנה ביחס הפוך למעשים. כמה שפחות מעשים, כך התרבו הדיבורים וההבטחות.

כי לצד החריפות והגאונות האדירה, היה לו אמון מלא ועמוק באנשים, אמון שמעולם לא נפגם. למרות היותו למוד אכזבות, שבע מרורים, עדיין האמין בכל אדם, בכל מילה, בכל הבטחה. שום דבר לא הצליח לפגוע בזה עד היום וסביר להניח שגם לא מהיום.

ונכון, לצערנו הגדול, ראש הישיבה הסתלק לעולמו בלי שזכה לראות את הישיבה מתמקמת בקמפוס רחב ידיים בירושלים, אבל הוא השאיר מורשת שלא תימחה לעולם.

מי יודע מה עדיף.

בכובע וחליפה

ואולי כל זה נבע מתפיסה פסיכולוגית עמוקה: עטיפה יפה לא יכולה להחביא מוצר נחות. המוצר הנחות לא ירגיש בנוח בעטיפה מהודרת לאורך זמן. הוא ירצה להשתפר, להיות ראוי לעטיפה שלו.

לא היו לו לראש הישיבה הרבה הקפדות. הגישה החינוכית שלו מבוססת על אמון בבחירות של כל בחור וביכולות שלו. גישה שמאפשרת חופש פעולה, נותנת לכל בחור מרחב מחיה וגדילה, אבל גם מקום לטעות, למעוד ולקום באופן עצמאי.

אבל על דבר אחד הוא היה ממש מקפיד: שבחורים יצאו מהישיבה לבושים בכובע וחליפה. זה היה בנפשו.

בהתחלה זה נשמע קצת כמו עיסוק בטפל. בחיצוניות. בדברים הלא חשובים.

אבל אחרי שנים אתה מבין.

אתה יודע שבחור שמסתובב בכובע וחליפה, גם אם הוא לא במצב רוחני משופר, לא יכול ללכת לכל מקום. הוא מסמל – גם בעיני עצמו – את עולם התורה. יש דברים שפשוט לא מתאימים.

מתוך שלא לשמה בא לשמה.

למרות החירות המלאה שניתנה לכל בחור בישיבה והאמון הגדול שהיה נותן בכל אחד, מי שהיה שואל אותו מה לעשות אם ל"ע הוא קם מאוחר והפסיד את התפילה בישיבה, הוא היה עונה שעדיף להתפלל בחדר ביחידות מאשר ללכת לשטיבל המקומי.

הוא ידע או לפחות קיווה שהחדר לא יהפוך למשכן קבע לתפילות, אבל השטיבל יכול להפוך לדרך חיים. לא רק לתפילת שחרית בבוקר, אלא בכלל. יש יהודים של שטיבלך ויש יהודים של בית כנסת. לא צריך להסביר לאף אחד את ההבדלים ביניהם.

והיה כאן מסר עמוק יותר שבוודאי יבוא לידי ביטוי גם בשנים הקרובות: בשביל לשמור על המסגרת, הפרט צריך להקריב. נכון, אתה יכול יום אחד לא להתפלל שחרית במניין, אתה תתפלל בחדר, תפיק את הלקח ולא תפרק את המבנה של הישיבה. לא תפזר אותה בין בתי כנסת אזוריים.

כי מי שלא מבין שהמבנה הישיבתי, שכולל את הסדרים והתפילות, חשוב מאין כמותו, לא יבין גם את החשיבות שיש בשמירה על המבנה העדין של הציבור החרדי, שנבנה אריח על גבי לבנה במשך שנים. מבחינת ראש הישיבה זצ"ל, השמירה על המבנה ועל הצורה, מצדיקה הקרבות גדולות בתחום האישי. מי שלא מסוגל – לא יכול להשתייך לישיבה או למגזר. יש פתיחות והבנה לצורכי הדור, אבל תהיה גם תהיה מלחמה עיקשת על שמירת המסגרות.

ישיבע בחור מספר אחת

הראש ישיבה החזיק בשני תפקידים שנראים אולי כסותרים. הוא היה גם ראש ישיבה, אבל הוא מעולם לא הפסיק להיות בן ישיבה. אומרים על הרמטכ"ל שהוא החייל מספר אחת. הראש ישיבה היה "ישיבע-בוחר מספר אחת".

זה גרם לתנועה בשני הכיוונים. זה גרם לכך שלכל בחור ישיבה בארץ ובעולם הייתה תשוקה נסתרת להיות כמוהו. להידמות לו – ולו במשהו. כל בחור שהיה יושב ולומד, כותב, מתווכח, מתעלה, מתעקש, מחדש – הייתה לו, אולי בתת מודע – שאיפה לקחת משהו מהבחור ישיבה האולטימטיבי. להיות אפילו דגם מוקטן של הראש ישיבה.

ולא, לא רק בבית המדרש, כל בחור צעיר מישיבת 'חברון' שרוקד בהתלהבות במחנה 'בני תורה', או בחור מתפרח שקונה כיפה חדשה ברחוב רבי עקיבא, או בחור מ'בית מתתיהו' שאומר לְסַפָּר להגדיל לו את הפאות עוד קצת גם בעובי וגם ברוחב, כל אחד מהם בקצה, בתת הכרה, אולי אפילו בלי שהוא יודע, כיוון קצת לראש ישיבה. הוא המודל. הוא הגרסה הראשונה, הנחשקת, שכולם נושאים אליה עיניים, כולם מייחלים להיות כמוהו.

מה שמכונה היום בשפה החילונית: גרסת האלפא.

אין בחור ישיבה שלא ערג פעם בחייו לשבת בשלוש בלילה, ליד חלון פתוח ולשקוע עד אובדן החושים כולם בתוך קצות החושן בניגון עילאי. וזו בדיוק התמונה שזוכר כל בוגר ישיבת 'עטרת ישראל' מחלון הבית ברחוב קאסוטו. חוץ מליל שבת שאז היה עולה על יצועו אחרי מסירת השיעור שנגמר בשעות הקטנות של הלילה. ראש הישיבה היה יושב בחדר הלימוד שלו, החלון פתוח, לעיתים היה נשכח מכשיר הסטריאו פתוח ומשמיע צלילים, וראש הישיבה שקוע לחלוטין בתוך ספריו או כתביו עד שהייתה עולה השמש, ומפרידה אותו בכוח מספריו לטובת תפילת שחרית.

התמונה הזו כאילו נלקחה מ"המדריך לבן הישיבה": ערמת ספרים גבוהה ולידה ערמת קרטונים.

שני סוגים היו. בחבילה הראשונה קרטונים דקים וצרים, כאלה שנשלפו מהצווארון של החולצה שחזרה מניקוי יבש, והיה הסוג השני: הקרטונים הגדולים של החולצה עצמה. אחרי שהדקים הסתיימו, הראש ישיבה היה קורע את הקרטון הגדול לשישה חלקים שווים ומגייס עוד שש סימניות שנטמנו בעמודים מסוימים בספרים ששימשו אותו בחיי היום יום.

מעל הספרים הוא היה רוכן תמיד בחולצה מעומלנת, עניבה מהודקת, חפתים נוצצים, מצח חרוש קמטים, ועמל התורה, עמל התורה כנתינתה. במלא הדרה. במלא יופייה. עם הלוחם הכי נחוש והכי מעוטר בצבאות השם.

קול השם בהדר, קול השם בכוח, קול השם שובר ארזים.

בכל צרותם לו צר

רבים מגדולי ישראל, גם בתקופות האחרונות, היו מרוממים ונעלים מהחיים עצמם. רגליהם היו על הקרקע, אבל ראשם הגיע השמיימה. הראש, הלך המחשבה, לא היה תואם את רוח התקופה, ואשרינו שזכינו.

זה בא לידי ביטוי בכך שאף בחור לא היה יכול לחשוב על חוויה משותפת במחיצתם. תפילה ולימוד – בוודאי, אבל חוויה חברתית, אישית? הייתה רחוקה מהם.

קשה למצוא בן ישיבה מהדורת תשפ"ג שמוצא מכנה משותף עם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל.

ראש ישיבת פוניבז' היה גבוה מעל גבוה, סגפן ונטוע עמוק עמוק בספסלי ישיבת פוניבז'. זה מקום נעלה ומרומם, אבל רק סוגה מאוד מסוימת של בחורים יכולים לראות את עצמם במקום הזה.

עם ר' ברוך מרדכי, לכל אחד בדור שלנו הייתה נקודת הזדהות. נקודת חיבור.

ההזדהות הזו נובעת בין השאר מהעובדה שלראש הישיבה הייתה היכרות עמוקה עם הדור שלנו. עם הבעיות והאתגרים, עם הצרכים והחשקים. הוא מעולם לא נבהל משום דבר. הוא ראה הכל ושמע הכל.

בכל צרותם לו צר.

שנים ארוכות הוא נשא עליו את העול הכלכלי של המוסדות שבראשם הוא עומד. הוא מכיר היטב את הדחקות והעוני של האברך ממודיעין עילית שכורע תחת עול הפרנסה, וגם את הטרקלינים המהודרים בשדות התעופה ואת הסלונים המפוארים של האצולה היהודית בלונדון ובניו יורק.

הוא מכיר את העולם הזה מכל צדדיו, הוא ראה את כל חלקיו. דמותו הגדולה נחצבה מתוך הוויות העולם, בהתמסרות בלתי נגמרת, בשעות לא שעות, בחשכה מוחלטת במטוסים עם פנס קטן ותשוקה אדירה לכל מילה שנוספת ל'ברכת מרדכי' ובאוטובוס הצפוף עם 'בני תורה', במסע לקברי צדיקים בליטא.

בכל מקום כאילו התנשאה דמותו של ראש הישיבה טפח וטפחיים מעל הקרקע. כל מקום הוסיף עוד לבנה לדמותו הענקית, דמות שנבנתה מעשרות שנים של עמל התורה בכל תנאי. עמל שמגיע מתוך העולם, ולא מעליו. עמל שמחייב כל אחד.

עמל שנשאר עתה מיותם בעולם, ומחכה לר'־ברוך־מרדכי הבא שיתפוס אותו.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. אמן.