מדברים הרבה על הכוח של דוגמה אישית במלאכת החינוך, אבל לפעמים אני תוהה: איך יכול להיות שנושאים שהם בנפשי ממש, ואני מקפידה עליהם – הילדים לא ממש מפנימים אותם? לדוגמה, אמירת ברכות בקול. אני לא רק משתדלת תמיד לברך בקול, אלא לפעמים כשהילדים עסוקים ואני רוצה לשתות, אני שואלת אותם: מי רוצה לבוא רגע לענות “אמן” על הברכה שלי? ובכל זאת, ההשפעה עליהם לא ניכרת כל כך… מה יכולה להיות הסיבה? ומה אני יכולה לעשות טוב יותר להבא?
צודקים המחנכים שאומרים שהדוגמה האישית היא הגורם המשמעותי ביותר בחינוך.
גם אם נצעק אלף פעם ביום ששקר הוא דבר חמור, ואסור לשקר בשום פנים, זה לא יעזור אם הילדים יראו אותנו משקרים או אפילו רק מעגלים פינות פה ושם. ההתנהגות שלנו בשטח משפיעה עליהם הרבה יותר מכל מיני תובנות ותוכחות.
אבל המחנכים לא מתכוונים לומר, שהדוגמה האישית של ההורים היא הדבר היחיד המשפיע על התנהגותם של הילדים.
השווה והשונה
מפאת כבודו, לא אכתוב את שם משפחתו, אבל כולנו מכירים אדם שככל הנראה לא היה לו אח ורע מבחינת הדוגמה האישית. לא דוגמה בנושא אחד כמו תפילה או ברכות, אלא דוגמה אישית כוללת. אדם שהיה דוגמה לא רק לבני משפחתו אלא לרבים רבים מסביבתו הקרובה ואפילו מסביבתו הרחוקה.
מכיוון שכתבתי שלא אזכיר את שם משפחתו, אשאר נאמן לכך ואזכיר רק את שמו הפרטי. קוראים לו אברהם אבינו…
יש לנו דוגמה אישית טובה יותר ממנו? אותו אברהם שעליו מעידה התורה “ונברכו בך כל משפחות האדמה”. כל משפחות האדמה, כל הגויים, כאשר הם ירצו לאחל למישהו איחול עמוק מקרב לב, יאחלו לו להיות כאברהם.
אין ספק שזו הדוגמה האישית הטובה ביותר. ואם כך, איך היה לו בן כמו ישמעאל?
כאמור, דוגמה אישית היא רכיב משמעותי מאוד בחינוך ילדינו, אבל ברור לחלוטין שהיא אינה הרכיב היחיד. עוד לפני שהתחלנו בחינוך, צריך לזכור שלילדים יש אופי. ילדים שנולדו לאותו זוג הורים, וייתכן שאפילו בהפרש קטן של שנה ביניהם, יכולים להיות בעלי אופי שונה לחלוטין. אין ספק שיש ביניהם הרבה נקודות דמיון, אבל הכלל שלימדונו חז”ל לא משתנה גם בהקשר הזה. פרצופיהם שונים ודעותיהם שונות. זה אופי, אלו כלים קוגניטיביים, אלו כלים רגשיים. הרבה משתנים.
נוסיף על כך את הסיטואציות השונות הקורות לכל ילד, החברים שהוא מתחכך איתם ועוד, וקיבלנו את הבסיס הראשוני לבחירה החופשית.
אין אדם הדומה במאת האחוזים לחברו מבחינת הבחירה שהוא מתמודד איתה. נתוני האופי פלוס סיטואציות החיים, מייצרים לכל אדם בחירה שונה.
רק לאחר מכן מגיע החינוך, וכמובן הוא משפיע על כל אחד בדרכים שונות בגלל הנתונים השונים.
אבל בכל מקרה, הדבר הכי חשוב לזכור הוא שאנחנו רק מנסים לעזור, ואילו הבחירה האמיתית נמצאת אצל הילד.
חינוך לטווח ארוך
כהרחבה לתובנה הקודמת כדאי לזכור נקודה נוספת.
הילדים הם בעלי אישיות. אחד הרכיבים המעניינים באישיות הוא הצורך בעצמאות. לצורך זה יש הרבה השלכות. אחת מהן היא התנגדות להוראות או אפילו התנגדות למה שהזולת מראה שחשוב לו מאוד. ההתנגדות הזו צריכה להיות כמובן פרופורציונלית ובהתאמה לגיל, אבל בעיקרון היא בריאה כי היא עוזרת לילד לבנות לעצמו אישיות עצמאית. אבל המחיר הנמוך הוא שההתנגדות שלהם עלולה לעצבן אותנו. לפעמים הצורך להראות דוגמה אישית ברמה קיצונית, עלול לעורר התנגדות אצל הילד גם אם היא בלתי מודעת.
במקרים כאלה עדיף להתעסק בדוגמה האישית עצמה ולא להראות לילדים כמה חשוב לנו שהם יראו אותה. קל וחומר לא להראות להם כמה חשוב לנו שהם ילמדו מדרכנו.
אבל האמת היא שהשפעת הדוגמה האישית ניתנת למדידה באופן ברור וחזק בתקופות הרבה יותר מאוחרות בחיים ולא תמיד הן נראות לעין מייד.
כשהייתי בחור ישיבה בתקופת השידוכים הראה לי חבר עיקרון מעניין: הישיבה היא סוג של כור היתוך. אומנם ההבדלים בין הבחורים לא גדולים מדי, אבל עדיין יש פערים. זה מגיע מבית ליטאי וזה מבית עם נגיעות חסידות (למדתי בישיבה ליטאית), זה אשכנזי וזה ספרדי. ההוא מירושלים וזה מחיפה. אז נכון, בגדול כולם אותו דבר, ועדיין…
ואז מגיע השלב שעונים על חברים בשידוכים. בשלב זה מצאנו את עצמנו אומרים פעמים רבות: הוא אומנם מבית כזה (ספרדי, אשכנזי, צאנז, חב”ד, כפרי, עירוני, מחקו את המיותר) אבל הוא לא ממש כזה. הוא בעצם כמו כולם.
וכאן הגיעה התובנה החשובה של החבר. נכון, הוא אמר לי, שבישיבה כולם דומים, אבל אל תדאג, בגיל ארבעים כל אחד חוזר לשיר את מנגינת ה”שלום עליכם” מבית הוריו.
זו תובנה נכונה בעיניי. את ההשפעה האמיתית של ההורים רואים בפרספקטיבה הרבה יותר רחבה מכאן ועכשיו.
ילד שראה את ההורים שלו מברכים ברצינות, כאשר תהיה אישיותו מעוצבת סופית, ההנהגה הזו תהיה חלק ממנה, גם אם זה ייראה לעין וגם אם לא, ואז הדוגמה האישית תבוא לידי ביטוי במלוא עוצמתה.
