הדרך לגיהינום רצופה כוונות

1.
יום חמישי שעבר, 04:00 לפנות בוקר. שרי הקבינט ספונים בחדר הישיבות הסמוך ללשכת רה"מ. הדיון, שאמור היה לעסוק בצפון ובניסיון לגבש אסטרטגיה להמשך (תודה שנזכרתם), הוסט באחת לכיוון בלתי צפוי: משום מקום, ראש הממשלה העלה על סדר היום את סוגיית הישארות הצבא בציר פילדלפי ודרש הצבעה, כאן ועכשיו, הקובעת מַסְמְרוֹת בנוכחות כוחות צה"ל בתוואי.
ארכו לשר הביטחון מספר שניות לקלוט שמישהו מנסה לעשות לו תרגיל; לבצע מחטף בסוגיה רגישה. אולי השעה המאוחרת, אולי המטען שהצטבר, הביאו אותו להטיח מילים קשות בשרים ובראש הממשלה. האמת שזה לא משנה. שר, שמונה בידי ראש ממשלה נבחר, לא אמור לדבר בצורה כזאת. ברשותכם, נחסוך מכם את חילופי הדברים הבוטים.
ההחלטה עברה, כמעט פה אחד. פיו של השר גלנט. הצבעתכם, אמר לשרים, משמעותה גזר דין מוות לחטופים. שעות ספורות, לפני או אחרי, שישה ישראלים, אזרחים שנחטפו ממיטותיהם בבוקר שמחת תורה, הוצאו להורג באכזריות מפלצתית. הפתולוגים ידעו לספר על מסכת עינויים שעברו בחודשים האחרונים.
לפני הדיון על ציר פילדלפי, כן או לא, צריך להבין את הסיבה לזעמה של מערכת הביטחון על ההחלטה. נניח, אומר גלנט בשמה, שהאינטרס הביטחוני מחייב הישארות בציר. בשביל מה צריך להצהיר על כך בריש גלי; איזו תועלת תצמח מהצבעת קבינט שמעקרת מהמתווכות את היכולת לקיים משא ומתן? ישראל, מוסיף גלנט, יכולה להתעקש על עמדתה מול המתווכות, אבל ברגע שהיא קובעת חד צדדית שהנושא לא פתוח לדיון, היא בעצם אומרת לחמאס: סיימנו עם המשא ומתן, אין יותר מגעים.

 מפה במחלוקת. רה"מ נתניהו השבוע במסיבת עיתונאים צילום: פלאש 90

שרי הממשלה, בראשם ראש הממשלה, מציגים טיעון הפוך. ציר פילדלפי, אומרים מקורבי נתניהו, הוא צינור החמצן של חמאס. ישראל שגתה שגיאה חמורה כשבהתנתקות נסוגה ממנו. מצבורי הנשק ברצועה הם תוצר התחמשות מרובת שנים. צה"ל יחנוק את ציר ההברחות ומתישהו, אין לדעת מתי, כמויות האמל"ח יאזלו מהמדפים.
למה, שאלתי, נדרשה הצבעה, מה לא טוב בעמדה נחושה מול המתווכות? הצבעה, נאמר לי, מורידה את הנושא מסדר היום. כשסנוואר יבין שזה לא בר דיון, יתגמש.
זאת ועוד, הוסיפו, כששר הביטחון יוצא לציבור נגד עמדת הקבינט, נגד עמדת ראש הממשלה, ומציג עמדה לעומתית התומכת בוויתור על פילדלפי, נאלצנו לקבע זאת בהצעת מחליטים.
בחודשי המלחמה רה"מ דיבר על חאן יונס, אחר כך על רפיח, פילדלפי לא הוזכר. מתי, התעניינתי, נזכרתם בחשיבות הנוכחות בציר? כשנכנסנו, השיבו, הבנו עד כמה ענפה תעשיית ההברחות באמצעות מנהרות החוצות למצרים.
בכירים במערכת הביטחון חושדים שקיימים שיקולים אחרים בהתעקשות על הציר. עובדה, אמר לי גורם בכיר בצבא, המנהרות מגיעות לעומק עשרות מטרים מתחת לפני האדמה. צה"ל לא הגיע אליהן וההברחות נמשכות. אם כך, סיכם רטורית, איזו בשורה ישנה בסלילת אספלט מעל פני הקרקע ובפטרולי נגמ"שים. אחיזה בשטח, הצעתי. אחיזה בשטח, אמר, חשובה אבל יכולה לחכות כמה שבועות. החטופים לא יכולים.
הוא לא פספס גם עקיצה. מי שחימש את חמאס באמצעות הכנסת מזוודות כסף קטאריות, אמר, יכול לקחת סיכון מחושב, מוגבל בזמן, בציר פילדלפי.
אחר כך נזכרתי באותן משאיות שחצו את מעבר רפיח מדי בוקר. ברשות ובסמכות. ידידי תא"ל שלום הררי נהג לספר לי עוד לפני המלחמה, שמעטפות עוברות ידיים במעבר ואיתן חומרי גלם לתעשיית האמל"ח והמנהרות.
אלוף במילואים יצחק בריק שיגר בנדון מכתב לנתניהו. נביא הזעם שחובק על ידו בראשית המלחמה, לא נענה בתשובה. בריק סבור שראש הממשלה יודע שהוא צודק, אבל נמנע מקבלת החלטות מחשש לשלמות הקואליציה.
איש מאיתנו אינו בוחן כליות ולב. לכן, הטענות על כך שנתניהו מתעקש על פילדלפי מאימת בן גביר, היא נחלתם של פרשנים באולפנים. לא ניתן לקבוע זאת נחרצות, אם כי יש לכך לא מעט ראיות נסיבתיות. למשל, טענות אנשים שנפגשים איתו ושומעים בחדר עמדה אחת, אבל אחר כך, בחוץ, שומעים עמדה הפוכה. למשל, טענות גנץ ואיזנקוט על החלטות שהתקבלו והובלו על ידו בקבינט המלחמה, ובאורח פלא, שעות ספורות אחר כך, התהפכו. בטווח הזמן שבין הדיון בקבינט להתהפכות, אמר לי גנץ, סמוטריץ ובן גביר נכנסו ואיימו.
למיטב ידיעתי, זה כלל גם שינוי בעמדה שהציגה ישראל לאמריקאים במסגרת מתווה נתניהו המקורי.
זאת הסיבה המרכזית שבגללה פרש מהממשלה. החלטות, אמר לי, זוהמו משיקולים אישיים ופוליטיים.
לעומת זאת, מקורבי נתניהו מתעקשים כי עמדתו בעניין פילדלפי גובשה הרבה לפני שבן גביר התייחס לכך. כבר בהתנתקות, אמר האומר, תבע משרון להישאר בציר.
עם כל הכבוד להתנתקות, אמר לי השבוע בכיר בליכוד, פילדלפי לא עלה לסדר היום בדיוני הקבינטים מאז המלחמה. הוא צץ משום מקום ברגע שבן גביר נזכר בה.
השבוע טען רה"מ כי בניגוד לנטען, לא יהיה ניתן לשוב לפילדלפי "בתוך 45 דקות" כפי שהבהיר הרמטכ"ל. "העולם", נימק, "לא יאפשר לנו לחזור". לכן, סיכם, בלתי אפשרי לדלל כוחות או לעזוב ולחזור.
הדברים הללו מדאיגים. משום שאם עליהם מבסס נתניהו את התעקשותו, למרות שהוא יודע שההסבר הזה מופרך, משמע שמשהו אחר מסתתר מאחור. זה, גם זה, מעורר חשד באשר לטוהר כוונותיו.
לגופה של טענה: נדמה לי שהאזרחים החטופים שנלקחו מבתיהם בפיג'מות לפני כמעט שנה, לא אשמים בחוסר הביטחון העצמי של ההנהגה לעמוד בלחצים ולהיכנס במידת הצורך שוב לפילדלפי.
ולגופה של טענה, טייק 2: רה"מ אמר השבוע שהוא נחוש היכן שצריך וגמיש היכן שניתן. אם הציר כל כך חשוב, והוא לחלוטין חשוב, איזה לחץ בדיוק אמור להשפיע עליו כשיחליט לחזור?
זאת ועוד: הרי הוא סיפר שנכנס לרפיח "למרות לחץ כביר שהופעל עליו". מה בין הלחץ שנופנף על ידו ברפיח, ללחץ שיופעל עליו בפילדלפי, אם וכאשר?

2.
לעניות דעתי, ספציפית לאירועי השבוע, הוויכוח בנושא מיותר. לפי מרבית ההערכות, החטופים אכן נרצחו בליל חמישי. אולם לפי מרבית אותן ההערכות, גם אם הוצאתם להורג התרחשה אחרי ההצבעה בקבינט וגם אם התרחשה לפניה – לא היא שגרמה למותם הטרגי. הסיבה, הם קובעים, הייתה החשש מהתקרבות לוחמים למקום המסתור.
איתורו של פרחאן קאדי, החטוף הבדואי, במנהרה סמוכה, הביא אותם למסקנה שצה"ל מתכנן פעולות חילוץ נוספות.
בפועל אנחנו יודעים שהאמת הייתה שונה. בצבא אכן העריכו שקיים סיכוי להימצאות חטופים נוספים במרחב, אך לא היה מודיעין מבוסס. לא על זהות החטופים ולא על מיקומם. זאת גם הסיבה שבזמן החיפושים בגזרה נזעק דו"צ והתחנן בפני הציבור הישראלי לא להפיץ שמועות ברשתות. חרושת השמועות העמידה בסכנה ממשית את שלומם של החטופים האחרים.
אילו יכול, היה מותיר את דבר חילוצו של פרחאן תחת מגבלות צנזורה לפחות עוד כמה יממות. השמועות עשו אאוטינג לאיפול הצבאי; הגרי אולץ להוציא הודעה מסודרת. למתן ככל האפשר את גל ההנפצות.
קשה לחשוב מה היה קורה אילו, למשל, החוטפים לא היו יודעים על החילוץ ולא היו נדרכים. אילו ואילו. זאת הגזרה שאיתה אנחנו מתמודדים כמעט שנה. גזרת שמיים.
המעשה המזעזע נולד על רקע התפרקות חמאס. אין פיקוד ושליטה מאורגן שמתכלל את הלחימה ומוריד פקודות, בזמן אמת, למנהרות. לא שהפקודה הייתה שונה, אבל ייתכן שהפזיזות והבהילות היו פחותות. ייתכן, אבל גם ייתכן שלא. כך או אחרת, המחבלים חשו, במקרה הזה בשגגה, בהתקרבות הצבא ועשו מה שעשו.

3.
לאורך חודשי המלחמה חוזרים ואומרים לנו: רק לחץ צבאי יביא חטופים. עד לפני חודש, אולי חודשיים, התפיסה הזאת הייתה נחלתם של כלל הגורמים. מיליטנטיים ומתונים כאחד. זאת הסיבה להתנגדות הנחרצת, הקונסיסטנטית, של גנץ ואיזנקוט להצעות עבר, לרוב אמריקאיות, שדרשו הפסקת אש.
בשבועות האחרונים מתרחש תהליך הפוך. פירוק המנגנון הצבאי של חמאס הוליד בשטח אלפי מחבלי גרילה. הלוחמים נמצאים קרוב-קרוב למקומות שבהם מוחזקים חטופים. זה מחיר הניצחון.
הפירוק מייצר כאוס. עכשיו, מן הסתם, יגיע זמנה של שאלת הגורם השלטוני שייכנס במקום חמאס. זאת שאלה מיותרת. שלטון אחר יוכל, אולי, לשמש כתובת אזרחית; הוא לא יביא חטופים ולא ישלוט במה שמתרחש בעזה תחתית.

ציר העיכוב. פילדלפי השבוע צילום: פלאש 90

מיטוט היכולות הצבאיות של חמאס, יוצר סחף אצל כמה אנשים. הגיע הזמן, הם אומרים, לסיים את המלחמה תמורת השבת כל החטופים. רוצים לומר: ישראל תוכל לעמוד במשמעות שבה חמאס עדיין בסביבה, אבל נטול יכולות.
הם טועים. נפלי תחמושת נאספים גם עכשיו, מתחת לאף הלוחמים, ועוברים תהליך מחזור. בשלב מסוים מחבלי חמאס ישמישו אותם. במקביל, הארגון הרצחני עדיין מגייס מחבלים חדשים לשורותיו. בעיקר בצפון הרצועה. מה יקרה כשצה"ל יעזוב בטרם השלים את משימתו? מה יגידו משפחות הנופלים? האם המחיר שבניהן שילמו היה לשווא?
מנגד, מה עושים עם החטופים החיים שהולכים ואוזלים? דילמה נוראה.
בן גביר, כמותו האלוף במילואים גיורא איילנד, משוכנעים: לחץ הומניטרי. זה הדבר היחיד שבסבב הקודם הביא חטופים. חנק מוחלט על אזורים ברצועה ישבור את סנוואר.
איילנד הוא לשעברניק. אורח אולפנים רהוט שמסביר את דבריו בטוב טעם. זכותו לטעון; האחריות לא עליו. לעומתו, בן גביר, שר בכיר בממשלה. לא סתם בכיר, אלא כזה שמונע מנתניהו להתקדם במשא ומתן לעסקת חטופים. האם לא מתבקש שיהפוך שולחנות כדי שתפיסתו תיושם? אם הוא משוכנע שזאת הדרך לגאולה, שיפעיל את כובד משקלו כדי שתאומץ. מדובר בדיני נפשות.
ואותם הדברים תקפים גם כלפי אריה דרעי. גם הוא לשון מאזניים. לטעון בתדרוכים, או במפגשים עם משפחות חטופים, שהוא בעד עסקה – זה נורא יפה. השאלה הנשאלת היא האם כשמדובר בדיני נפשות לא מחייב שיעשה שימוש מקסימלי פלוס במידת השפעתו, כדי לממש את התפיסה שלדעתו תביא חטופים?
מפעם לפעם אני נכנס למסעדה היהודית בירושלים. סליחה על הקידום, אבל זאת חנות לממכר סלטים ואוכל מוכן לשבת. מאחורי הדלפק יושב יהודי חרדי שמקדם את פני הלקוחות בסבר פנים מאירות. בשנה האחרונה פגשתי אותו כמה פעמים. לרגע לא תיארתי לעצמי שמאחורי החיוך מסתתרת חרדה עמוקה, דאגת אב לבן החטוף ומוחזק בידי חיות האדם במנהרות עזה.
השבוע, בעודי צופה בטקס הלוויה של הקדוש אורי דנינו הי"ד, אחד מששת החטופים שנרצחו, ראיתי אותו עומד על יד המיטה. הפעם בתפקיד אחר, טרגי: אב שכול שמבכה על בנו.
יממה אחרי, בריאיון שנתן לעיתונאי ישי כהן, סיפר כי שוחח לאחרונה עם יו"ר שס, אריה דרעי. למה, שאל, רק בן גביר מאיים? למה אתה לא משתמש בכוח שלך ומודיע שתפרוש מהממשלה אם לא יקדמו עסקה?
ומה שמעת? שאל העיתונאי. "שהוא עושה הכל", השיב.
אני לא יודע אם התכוון למאמציו בימים אלו, מאחורי הקלעים, להקים ממשלת אחדות רחבה.
כבודכם, יו"ר שס ויו"ר עוצמה יהודית, אתם לא עושים הכל. תהיה הדרך אשר תהיה, אתם מחויבים להתעקש עליה.
בין אם מדובר במצור הומניטרי ובין אם מדובר בעסקה, אין לכם אופציה לשבת על הגדר. אתם הריבון, אתם הממשלה, אתם מקבלי ההחלטות. אתם צריכים לעשות הכל כדי להשיב את החטופים למשפחותיהם. אנחנו, האזרחים, יכולים להמשיך ולהתקוטט בשיחות הסלון מהי הדרך הטובה שתבור לה הממשלה. לכם אין פריווילגיה כזאת.
זה נפל עליכם, במשמרת שלכם, ואחריותכם לגבש מדיניות ולהתמיד בה. לומר מה לא, זה התפקיד שניתן לנו; אתם חייבים לומר מה כן.
לומר ולעשות.

4.
סמואל ג'ונסון, סופר בריטי מהמאה ה-18, התבטא פעם, כמדומני ביחס להתנהלות חברי הפרלמנט, כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
אפשר לפרש את המשפט הזה בכמה דרכים. בנוגע למחאת הענק שהתקיימה השבוע, אני בוחר לרפרר אותו במובן החיובי. אין ספק שכוונת מרבית המוחים, ראויה. הם יצאו ספונטנית לרחובות מתוך תקווה שתמיכתם במשפחות החטופים, לאור הרצח המזעזע של שישה מהם, תקדם את שחרורם.
הרבי מקאצק הסביר פעם את הפסוק "בדבר אשר לא צעקה", כי כשכואב צועקים. אם לא עושים זאת, משמע לא כואב. אז הם צעקו וכאבו.
זה כל כך אכזרי לכתוב זאת, זה כל כך אגואיסטי לקבוע זאת מהחדר הממוזג, אבל נראה שלחץ פנימי על הממשלה, מביא איתו יותר נזק מאשר תועלת.
אני רוצה רגע לשים בצד את הטיעון – הלא מופרך – כי אחרי הטרגדיה הנוראה בוודאי שאסור לתת פרס לחמאס.
עוד לפני כן, צריך לזכור שלחץ על הממשלה מביא את חמאס להקשיח עמדות, לא ההפך. זאת ועוד: העמקת הקיטוב הפנימי מעודדת את אויבינו לחרוש עלינו מזימות. כבר ראינו פעם אחת מה קרה, אנחנו חייבים ללמוד ממנה.
ועדיין, לשמוע את חברי הממשלה, מקורביהם, שופרותיהם ומעריציהם, מטיפים מוסר למוחים – זאת האירוניה בהתגלמותה. ציני מזה לא יכול להיות.
האנשים שהמציאו את נשק הקיטוב כמכשיר פוליטי, לגיטימי, מתגוללים עכשיו על משפחות שכול ומשפחות חטופים, שהוכו באסון הנורא ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה, תחת כהונת הממשלה הנוכחית.
לשמוע השבוע את ראש הממשלה מדבר על מנהיגות נחרצת מול הטרור, לא היה פשוט לאלו שעדיין נותנים לעובדות לבלבל אותם. מי שהזרים קונטיינרים של מזוודות כסף לרצועה ובמו ידיו הביא לבניית עיר תחתית ענפה, מי ששחרר את יחיא סנוואר ועוד יותר מאלף מחבלים רוצחים עם דם על הידיים תמורת חייל אחד – מטיף מוסר לאלו שמבקשים בסך הכל לקחת הפוגה זמנית משהייה על מקטע ברצועה לצורך שחרור כמה שיותר חטופים חיים, ואז לשוב לשם.
אגב, אותו אחד נאם השבוע על אסון ההתנתקות. זה הזמן לשוב ולהזכיר: הוא הצביע בעדה 4 פעמים, בכנסת ובממשלה. יתרה מכך: הוא יזם וקידם משאל עם והצהיר פומבית כי במשאל העם יתמוך בנסיגה. ההגינות מחייבת לציין כי בכל הנוגע לפילדלפי אכן הביע התנגדות לנסיגה ממנו, וברגע האחרון, יום לפני ההצבעה הסופית, פרש מהממשלה.
ובחזרה למחאה.
בתקופת כהונתה הקצרה של הממשלה הקודמת, הקפידו ראשי האופוזיציה למהר לזירת כל פיגוע. ביחס למה שמתרחש בימים אלו זה קצת יומרני לכתוב פיגוע, אבל שיהיה.
חצי עם הלך בראש שפוף ובתחושה שהכל סוגר עליו. מנהיגי האופוזיציה דאגו לארגן הפגנות ענק ונאמו על האפוקליפסה שהגיעה לביקור בארץ הקודש.
עכשיו הם מטיפים להמון המוחים. בראשית המלחמה הפכו אותם למוקצים מחמת בגידה. אותם אלו שמלאך המוות המיט כליה על היישובים שלהם, נאלצו לנצור פה וזעקה. כעת, כמעט שנה אחרי, עדיין אסור להם למחות.
אז אני רוצה לומר להם מכאן: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. כוונתכם לגמרי מובנת אבל אתם חיים בתקופה שבה מה שמותר לצד אחד, אסור לכם. אתם נמצאים בצד הלא נכון של המפה. מה שלאחרים מותר, לכם לעולם יהיה אסור. אם תעזו למחות, תהפכו מייד לבוגדים ושמאלנים. רק לצד אחד מותר להיות חרד מהמצב הביטחוני. לכם אסור.
את השלטים הדוחים שמיעוט שולי מניף בהפגנות דואגים להראות, בעוד שאת הגידופים והאלימות כלפי משפחות שכול מצד קומץ אנשים שמגיע להתגרות בהם – לא מראים.
ועדיין, ספציפית בנוגע לעניין החטופים, הבעת סולידריות היא דבר אחד, לחץ על הממשלה כדי שתתקפל בפני דרישות סנוואר, זה דבר אחר. אחר ושגוי.
בוודאי ובוודאי שזאת חרפה מצד אלו שמאשימים את ראש ממשלת ישראל ברצח. נסעתי השבוע על כביש איילון וראיתי את הכתובות המכוערות על האספלט שבהן נכתב: "ביבי רוצח". העירייה, משום מה, טרם דאגה למחוק אותן.
מרססי הגרפיטי המתלהמים חייבים להפנים: חיות האדם שהוציאו להורג את ששת הישראלים, עשו זאת בגלל פעילות הצבא. אין לזה שום קשר להחלטת הקבינט בעניין העסקה. וכשאתם עושים שימוש בשפה דוחה, אל תבואו אחר כך בתלונות למופרעים בצד השני.
אפשר להיות צודקים, אבל דווקא בימים אלו מתבקש להיות חכמים. המחאה לא משיגה תוצאות. לא רק שהיא הופכת את סוגיית החטופים למחלוקת בין ימין לשמאל, אלא שבצוק העיתים היא הולכת ומאבדת את האמפתיה של המחנה התומך בממשלה כלפי המשפחות. קורע את הלב לראות את הריחוק המשתקף מיחסם של תומכי ימין לחטופים. זה בלתי נתפס. שני הצדדים אשמים בכך. ולא פחות מזעזע לחשוב שזה רק סימפטום לקרע עמוק הרבה יותר. קרע שסופו מי ישורנו.
בראשית המלחמה אמר לי חבר, איש ימין מיליטנטי: תזכור, מי שבסוף יכול להפיל את הממשלה הוא רק מחנה הימין. אם מחנה רל"ב יתפתה להוביל את המחאה, נתניהו יעלה בסקרים.
מודה. בזמן אמת פקפקתי מאוד בתזה הזאת. הייתי משוכנע שבתוך שבועות ספורים נתניהו יניח מפתחות. אגב, למיטב ידיעתי גם הוא, נתניהו, היה משוכנע בכך. עכשיו אני לגמרי מסכים עם החבר.

5.
בשולי הדברים: השבוע, בלהט הוויכוח על פילדלפי, הופץ סרטון שבו נראה נתניהו מתעמת במליאה עם המשנה לרה"מ דאז, שמעון פרס. הראשון ישב על מקומו, השני עמד על דוכן הנואמים.
אצטט כאן את חילופי הדברים ואחר כך אפנה לפרשנות:
נתניהו: אתה הפקת לקחים מאוסלו? אתה למדת משהו?
פרס: למה שאני… הלא אתה אימצת את אוסלו. ביבי, אתה היית בעד אוסלו! למה שאני אפיק לקחים?
יו"ר הכנסת, רובי ריבלין (נוזף ברקע): פה יש שני ראשי ממשלה לשעבר, קשה לי לעמוד ביניכם.
פרס: תשמע ביבי, כידיד, תפסיק עם כל הדברים האלו חסרי השחר.
נתניהו: מי עצר את הטרור, אתה עצרת אותו?
פרס: תשמע ידידי, אתה לא תבהיל את העם מפני שהעם לא מאמין לך. ואני מציע לימין להפסיק עם ההפחדות, עם הבהלות, עם הלגיונות, עם האסונות!
אי אפשר להעביר קולות ומראות בכתיבה. אבל כשאני לוקח את הטקסט עם הדינמיקה והאינטואיציה, אני מבין עד לאן הידרדרה כנסת ישראל. ממחלוקת עניינית, מהותית על נושאים, הכל הפך לאישי ומכוער.
פרס ונתניהו ניהלו דו שיח קולני, אך מכבד. אפשר לראות את ההערכה ההדדית ביניהם, את המחלוקת החשובה שקיימת ביניהם. הם לא ירדו לפסים אישיים ומכוערים.
ואני שואל: מה קרה לנו, לכולנו?

6.
השבוע, בחתונת בתו של העסקן האגודאי מוטי בבצ'יק, נכחו גם גנץ ובן גביר. תועדו בין השניים לחיצת יד לבבית וטפיחה על השכם.
ותגעש הארץ. הייתכן שגנץ לחץ את ידו? אז אם שאלתם את עצמכם, רל"בניקים, מדוע למרות לא מעט טיעונים צודקים, אתם מתקשים לשכנע את הקולות הצפים בעם. זאת, בין השאר, הסיבה.
קשוטו עצמכם תחילה.