ההחמצה הגדולה של ועדת קנאי

במדינת ישראל, מרבית התיקים נסגרים מחוסר ראיות – ולא מחוסר אשמה. התוצאה היא רישום פלילי ופגיעה משמעותית בשמם הטוב של אלו שאשמתם מעולם לא הוכחה

14 שנה חלפו מיום שמינה שר המשפטים דאז, פרופסור דניאל פרידמן, את ועדת קנאי לבחון מחדש את כל נושא הרישום הפלילי, ועד שהתבשרנו כי ביולי 2022 מסקנות הוועדה הוכנסו לספר החוקים. אך לצד הבשורה, ישנה תחושת אכזבה גדולה, שכן הוועדה בחרה כמעט שלא לטפל באחת הסוגיות הכואבות לאזרחים הנורמטיביים – והיא סוגיית הרישום המשטרתי.

כאשר אדם עובר עבירה, מושת עליו, מלבד העונש הישיר של המאסר או הקנס, גם עונש משני לאורך שנים רבות: הרישום הפלילי. ישנם כ-50 גופים אשר זכאים לקבל את המידע בדבר עברו הפלילי של האדם באופן אוטומטי, בנוסף לרשימה ארוכה של גורמים אשר אומנם אינם יכולים לקבל את המרשם באופן אוטומטי אך הם זכאים לדרוש מהאזרח להציג גיליון העדר הרשעות פליליות, "תעודת יושר", כתנאי לקבלת משרה. כפועל יוצא מכך, לרישום יש השלכות ישירות על עתידו הכלכלי של האדם.

האבסורד הוא שגם כאשר לא מוגש כתב אישום, והתיק נסגר בשל "חוסר ראיות" או בשל "נסיבות שאינן מתאימות להעמדה לדין" (היעדר עניין לציבור), נותר הרישום המוגדר כרישום משטרתי, ורק במקרים הבודדים שבהם התיק נסגר מחוסר אשמה, נמחק הרישום. מדו"ח המבקר עולה שהמסה הקריטית של התיקים שנסגרים, הם בעילת "חוסר ראיות". לדוגמה: מתוך כלל התיקים שנפתחו בשנת 2020, רק 6,000 נסגרו בעילה של חוסר אשמה, ואילו 55,000 תיקים נסגרו בעילה של "חוסר ראיות" – כך שרובם המוחלט של האנשים שאשמתם מעולם לא הוכחה יאלצו לשאת את הרישום הפלילי על גבם.

יוצא מכך, שתלונות סרק של שכנים או תלונות שווא בין בני זוג וכד' נשארות כחטוטרת על גבו של הנידון לאורך שנים רבות, ולעיתים אף לנצח. נציין כי כמעט בכל המקרים, האזרחים כלל לא יודעים כי יש עליהם רישום משטרתי, ורק לאחר שנים רבות, כשהם מנסים לברר מדוע הם לא קודמו בתפקידם או מדוע הם אינם מקבלים רישיון נשק וכד', מתברר להם כי הם נושאים אות קלון.

תשאלו: מדוע המספרים של סגירת תיקים מחוסר אשמה כל כך נמוכים? מתברר שהסיבה המרכזית למסה הקריטית של תיקים שנסגרים מחוסר ראיות למול התיקים הבודדים שנסגרים בשל חוסר אשמה, אינה עצלות החוקרים לבחון את התיק לעומק, אלא הנחיות פרקליט המדינה הקובעות כי כל אימת שקיים ולוּ חשד או ספק סביר בדבר חפותו של החשוד, לא ניתן לסגור את תיק החקירה בעילה של היעדר אשמה, אלא בעילה של חוסר בראיות מספיקות.

הנחיות פרקליט המדינה הן היפוך מוחלט של היוצרות ושל מוסכמות היסוד בדין הפלילי. חרף "חזקת החפות", הקובעת כי לכל אדם עומדת חזקה שהוא חף מפשע אלא אם התביעה הוכיחה אחרת, הנחיות פרקליט המדינה קובעות כלל הפוך: לא אנחנו גופי התביעה נוכיח את אשמתך על מנת שהתיק לא ייסגר מחוסר אשמה, אלא אתה, האזרח הקטן, תוכיח את זכאותך האבסולוטית על מנת שתזכה שהתיק ייסגר בעילת "חוסר אשמה". כל עוד ולא תצליח להוכיח את זכאותך, תישא בתוצאות לרבות התוצאות הכלכליות של הרישום במרשם המשטרתי.

האמת העצובה היא שהאזרח עומד חסר אונים מול החלטת החוקר על סיווג סגירת התיק; על הנייר הוא יכול להגיש ערר על סיווג סגירת התיק, אך למי מגיע הערר? לאותו גוף שבעצמו סגר את התיק. עכשיו נסו לנחש מה תהיה החלטת אותו הגוף בערר. לאזרח יש אפשרות לקבל סעד מבית המשפט, אולם בית המשפט קבע פעם אחר פעם כי בשל "עקרון כיבוד הרשויות", הוא אינו מתערב בהחלטות סיווג סגירת התיק, אלא במקרי קיצון של חוסר סבירות קיצונית. ואכן, רק בשני מקרים בית המשפט שינה את עילת הסגירה.

ההנחיות הללו יוצרות מצב אבסורדי: אדם שהוגש נגדו כתב אישום (לאחר שהחוקר היה סבור שיש בידו תשתית ראייתית מספקת) אך בית המשפט פסק שהראיות אינן מספיקות, יישאר ללא רישום פלילי. לעומת זאת, אם התשתית הראייתית הייתה כה נמוכה עד שהחוקר אפילו לא ניסה להגיש כתב אישום – התיק ייסגר מחמת "חוסר ראיות" והרישום הפלילי, על כל השלכותיו, יישאר.

התיקונים של הוועדה לא פתרו את הבעיה האמורה. כל עוד לא ייקבע רף חדש לעילת הסגירה, או שתצומצם הגישה למאגרי המידע של המשטרה, הפגיעה בזכותם של אזרחים רבים חפים מפשע, תישאר על כנה.

הכותב הוא מומחה למשפט מנהלי