הוא רק ניסה להרגיע

1

פרופסור יובל אלבשן ממחיש, כמעט בשידור חי, את כל מה שמורכב בחברה הישראלית. הלכתית, הוא נמנה עם מחנה השמאל; פוזיציונית, מלבד רצח ארלוזורוב, ראשי המחאה מאשימים אותו בכל.

"משרתם של לוין ונתניהו", זעקה השבוע הכותרת ב'הארץ'.

חטאו הגדול בכך שניסה להרגיע. על כך, כנראה, אין כפרה.

נפגשנו השבוע לשיחה ממושכת, בחדר עבודתו השוכן בשלוחה הירושלמית של הקריה האקדמית אונו. אלבשן הוא דיקן רב-תרבותי, דומיננטי, נושם בהווייתו הוראה. עיניו בורקות כשהוא מדבר על האינטראקציה עם תלמידיו.

מדף ספרים עמוס לעייפה, ממתין בנימוס מאחוריו. לצד ספרי היסטוריה, מדע ומשפטים, ניצבים גם ספר הכוזרי השני, המבוא לתלמוד וספרי קודש אחרים.

מה לך ולזה? הסתקרנתי. "אם תרצה לבחון אותי", קרץ, "אתה מוזמן".

התעקשתי להבין. "יש לי עסקה עם הסטודנטים החרדים שלומדים אצלי", סיפר, "בכל פעם שהם צולחים משימה שאני נותן להם, הם יכולים לבקש ממני לקרוא ספרים מתחומי עניין שבחרו, ואני צריך להיבחן עליהם.

"אני מלמד פילוסופיה של המשפט", הוסיף, "יש בחומר הלימודי חלקים מורכבים, קשים. לא את כולם חייבים ללמוד. הדיל שלי עם התלמידים החרדים פשוט: מי שנבחן על חומרים שמוגדרים כזכות, מעבר לספרות חובה, אני מתחייב בתמורה להיבחן על חומרים תורניים שהוא יבחר. את הספרים אני בדרך כלל קורא בלילות ובסופי שבוע".

את האקסטרים עשה לפני הקורונה. מסלול שארך שלוש שנים, מפרך, תובעני, הביא אותו להעלות את הרף. הגמול שהתבקש לתת הרחיק לכת: נסיעה לאומן בראש השנה. "כולם עברו את המבחן, אז נסעתי", הוא אומר.

"חשבתי שאסע, אגיח לאיזו תפילה ואתבודד עם עצמי במלון מפנק. כשהגעתי לשם, התברר לי שבסביבה אין מגירה לישון בה. נאלצתי ללכת לאכסניה שבה לנו הסטודנטים".

ספר על החוויה, ביקשתי.

"מדהימה", אמר, "התפילות, הישיבה בצוותא, הרמה של האוכל. אתה סועד עם עשרת אלפים איש באוהל אחד. למרות זאת, הכל מתוקתק, ברמה גבוהה. האווירה הייתה מחשמלת; התרוממות רוח שלא הייתה לי שנים רבות.

"אני עובד הרבה שנים במזרח הרחוק. אף פעם לא התחברתי למדיטציות ואמונות ומנהגים שפגשתי. כאן הרגשתי משהו אחר. הגעתי בתפיסה מתנשאת וחטפתי סטירה לדעה הקדומה. זה לימד אותי כמה אנחנו ממהרים לשפוט; בונים לעצמנו תאוריות מהספה".

בכל כמה דקות הנייד על השולחן מצלצל. אלבשן מעיף מבט ומנתק. שוב ושוב מצלצל, שוב ושוב מתעלם. "אלו הם חיי בשבועות האחרונים", הוא נאנח, "אנשים כועסים שהעזתי להציע פשרה; הם זועמים על המאמרים שכתבתי".

אנשים, ביררתי, הכוונה לחברים שלך מהשמאל? "הם דווקא חושבים שאני חבר של לוין", אמר, "הם טועים".

את עמדותיו של שר המשפטים, הוא מכיר מקרוב. הם שירתו יחד ביחידת 8200; אחר כך המשיכו באותה פקולטה למשפטים. מאז יוצא להם להיפגש מפעם לפעם. "מיודדים", הוא מגדיר, "לא חברים קרובים".

בערב שבו נשא את נאומו הופתע מאוד. התפיסה הייתה מוכרת לו, הוא גם שותף לחלק ממנה, אבל הרטוריקה, ההתלהמות, מדרג התעדוף, הבהילו אותו. הוא החליט לעשות מעשה. "עד אז", הוא אומר, "הסתפקתי בבמות התקשורתיות שעומדות לרשותי. לא חשבתי להתערב. כשראיתי את הנאום הבנתי שצריך לקום מהכורסה.

"הסיפור הוא לא הרפורמה המשפטית", טען, "רק שם הבנתי שלפני שמטפלים בבעיה האמיתית, צריך להרגיע.

"אנחנו באירוע שלא הכרנו לפני כן. כל השדים שלא טופלו מאה שנה, הרבה לפני קום המדינה, השתחררו. הנאום של לוין היה הקש ששבר את גב הגמל. יש כמה שדים גדולים, המרכזי שבהם הוא יחסי חרדים-חילונים".

2

זה התחיל בתמונה שפורסמה בשבועות המו"מ להרכבת ממשלה. שרה נתניהו, אשת רה"מ המיועד, מוקפת בנשות ראשי הקואליציה הנכנסת. ליתר דיוק: שש נשים ואקדח אחד. האקדח של אילה בן גביר שיקף את רמת האיום. כמו רבים מחבריו למחנה השמאל, אלבשן נתקף בהלה.

אחר כך הגיע הנאום של לוין. "אני כותב ספרים ומאמרים, בערך עשרים שנה, על הצורך הדחוף בתיקון הנדרש ברשות השופטת והאוכפת", אמר. "המערכת בעייתית. היא לא מספקת את הייעוד הראשון שלה: צדק, חמלה לאנשים השקופים שנזקקים לה באמת. ואז אני שומע את הנאום של שר המשפטים ומזדעזע. זה קודם כל הכוחנות; הרצון להעביר הכל באבחה אחת. בנוסף, זו בחירת הנושאים שבהם הרפורמה נגעה. אלו לא הדברים הדחופים באמת – גם אם יש שם דברים שעם חלק מהם אני מסכים".

אלבשן ביקש פגישה ונענה. "תתחיל קודם כל מהפרקליטות, מהייעוץ המשפטי לממשלה", המליץ הפרופסור לשר. לוין סירב. "זה או הכל, או כלום", אמר.

הוא הבין שסולו לא יעזור. כדי להזיז משהו, צריך לרקוד טנגו, ובשניים. בשלב הזה חבר ליזם הייטק, ד"ר גיורא ירון. מי שנמנה עם מממני ויוזמי המחאה. אחרי שליבנו יחד את עיקרי הדברים, צירפו למעגל את האלוף במילואים גיורא איילנד ואת שר המשפטים בדימוס פרופ' דניאל פרידמן.

עם המתווה החדש ניגשו ללוין ורוטמן. עכשיו, מתוחזק בנציגות המחאה, לוין היה הרבה יותר קשוב. "היו לו כמה הסתייגויות, אבל הבנו שיש על מה לדבר", אומר אלבשן.

ייחודיות המתווה בפשטותו. אין למנסחיו יומרה להביע עמדה; לפסוק מהי הדרך הנכונה. המסמך שהציגו לצדדים מבקש להיות גננת. "זאת הייתה המטרה", אומר הפרופסור, "אם הבעיה איננה הרפורמה, זה אומר מצד אחד שגם אם תימצא נוסחה חזקה ההתנגדות לא תירגע. מצד שני, הבנתי שהיא צריכה להיות חזקה מספיק כדי שהתומכים והמתנגדים יסכימו לעבור לעיסוק באיום האמיתי על החברה הישראלית: ההתנגשות בין המדינה הדמוקרטית למדינה היהודית".

במקום מתווה, קיבל נידוי. הרצאות בוטלו, טוקבקיסטים תקפו, ספריו נשרפו. "לכם יש את הפלג הירושלמי", אמר, "לנו יש את הפלג התל-אביבי. זאת תנועה קנאית, קיצונית, שדוגלת בשרפת אסמים על פני פשרה וקירוב לבבות. הרעיון שלהם ברור: או בשיטה שלי, או שום דבר. בשם הליברליות המתגוננת, הם חושבים שמותר להם לעשות הכל ולעבור על כללים בסיסיים של הומניזם.

"זה אומר לזרוק ספרים; להפוך דוכנים; לרוץ אחרי אנשים; לסגור כבישים ולרדת לחיים של אנשים. הם מכנים אותי 'משת"פ'. אנשים שאין להם ידע בסיסי במשפטים יגידו לי מהי דמוקרטיה".

הריאיון מתקיים ביום שני. שעה קלה אחרי פרסומו של הסרטון שבו נראה צעיר חרדי, עורך דין בפרקליטות המדינה, סרן במילואים, חוטף מטח גידופים מנוסעת בהוד השרון. "יונתן הירש היה סטודנט שלי", מספר פרופ' אלבשן, "כשקיבלתי ממנו את הסרטון הזדעזעתי. הטענות שהאישה לא שפויה אינן רלוונטיות. היא אמרה את הדברים בחסות האווירה שנוצרה".

יש משהו קסום בכנות שלו. חרצובות העט והפה סיבכו אותו לא מעט. לא חייבים להסכים עם הטמפרמנט והבחירה בשני צבעים למשקפת החיים, אבל קשה מאוד לחשוד בו בזיוף.

האופן שבו מתנהלת המחאה מרתיח אותו. הם רואים מלחמה על הדמוקרטיה, הוא רואה צביעות.

"הגענו למצב שבו אנשים, שמתקראים דמוקרטים, רוצים לבטל את הכרעת הרוב. בעיניהם, היא פרט שולי במשחק הדמוקרטי. ולהם אני אומר: לא ולא. הכרעת הרוב היא הבסיס. על זה נלחמו מאות בשנים שוחרי השוויון: שקולו של המעמד הכי נמוך יהיה שווה ערך לקולו של המעמד הכי גבוה. קול מול קול; פתק מול פתק. ולא משנה מאין באת ולאן אתה הולך".

3

יותר משלושים שנה הוא מייצג אוכלוסיות מוחלשות. דחה אין ספור הצעות להצטרף לפירמות עורכי הדין המובילות בישראל. הספיקו לו שש שעות, באחד המשרדים הגדולים, כדי להבין שזה הכי רחוק ממה שהוא רוצה להיות.

מאז הוא מלהטט בין הוראת משפטים לייצוג קהילת השקופים בישראל. זה בא לו, כך לדבריו, מהגנים של אבא.

ילד למשפחת פועלים בבת-ים. אבא, עובד השירות המטאורולוגי, חשף פעילות מושחתת של השר הממונה. יובל היה אז נער בן 12. בזמן אמת לא ידע דבר על כך. "הפליא אותי שהוא מספיק לקרוא בכל יום שלושה ספרים".

הסיבה התבררה לו שנים אחר כך. "לימים גיליתי, דרך חבר שלו, שהחרימו אותו בעבודה. הוא ישב כל היום לבד ולא דיבר עם אף אחד. כששמעתי את זה, נקרע לי הלב. פתאום הבנתי איך מצא זמן לקרוא כל כך הרבה. ראיתי אותו הולך ומשמין, הולך ומתכלה. הוא היה מעשן כמו קיטור. בשעתו לא ידעתי למה, רק אחר כך הבנתי".

בגיל 12 התייתם. "כל יום בבוקר היינו מדברים על הספרים שקראנו ואז מתפזרים. הילדים ללימודים והוא לעבודה. יום אחד הוא קם בבוקר ואני יצאתי לפניו. המילים האחרונות שלו אלי היו: 'אל תשכח להוריד את הזבל'. תמיד הייתי שוכח, והוא היה דואג להזכיר לי. במהלך היום הודיעו לי בבית הספר שאבא קיבל דום לב בעבודה ומת. כשראיתי בפעם הבאה את שקית הזבל – שכרגיל שכחתי להוריד – כבר הייתי יתום.

"אנשים חכמים אומרים לי שכל הפעילות שלי, האובססיה שלי לתפוס צד באופן אוטומטי עם האנדרדוג, זה הרצון לתקן את חוויית היתמות. את תחושת חוסר האונים של היתום בן ה-12 שאני תמיד אהיה.

"כשבאתי לעשות סדר בדירה שלו, ראיתי ניירות שכתב, הרבה מסמכים, נדהמתי מהדמיון בין כתבי היד של שנינו. ראיתי שם את ההתגייסות הטוטלית, תפיסת העולם בשחור-לבן, ההתמסרות האבסולוטית למלחמה על הצדק. שם, במכתבים ובמסמכים שכתב, ראיתי עד כמה הוא נמצא בי".

הפעילות החברתית הראשונה שהוא מייחס לעצמו החלה בבית המשפט הגבוה לצדק. "עשיתי התמחות אצל השופט יעקב טירקל המנוח. באחד הימים, כשירדתי כמדי יום מהאוטובוס על יד משרד האוצר, ירדה איתי אישה מבוגרת. היא ניגשה אלי ושאלה אותי 'איפה בית המשפט של הצדק'. אמרתי לה איך מגיעים והמשכתי לרוץ בעלייה החדה והמפרכת. מאוחר יותר פגשתי אותה מתנשפת ומתנשמת.

"לי הייתה פריווילגיה. אני גם צעיר שיכול ללכת ברגל, ובנוסף, אילו היה לי אז רכב יכולתי לחנות בחניון התת-קרקעי. אבל היא, אישה קשישה, נטולת קשרים, הגיעה מיוזעת, באפיסת כוחות לדיון. שאלתי את השופט טירקל למה אין אוטובוס שעוצר על יד העליון, והוא הפנה אותי לנשיא אהרן ברק. כתבתי לו מכתב והוא באמת דאג שיקימו תחנת אוטובוס על יד בית המשפט. לא מזמן, כשהייתי מועמד לתפקיד מנכ"ל 'הביטוח הלאומי', ברק הזכיר את הסיפור הזה בהמלצות שכתב עלי.

"אז הבנתי מה מעניין אותי ומה מעצבן אותי. כשסיימתי את ההתמחות, הלכתי למשרד עורכי דין גדול מאוד אבל לא מצאתי את מקומי. הבנתי שהתחום החברתי, זה הייעוד שלי.

"אני תמיד מזדהה עם החלש. חברים שלי כל הזמן מעירים לי על זה. זה אני. לכן הגנתי בשעתו על אלאור עזריה. אוטומטית הייתי בעדו, כי אני מבין מהיכן הוא בא ומה הוא עבר. לא הגנתי על המעשה אלא על העושה. טענתי שעל אותו מעשה, אנשים אחרים, פריווילגים, היו מקבלים עונש אחר.

"המבחן הכי גדול שלי הוא כשאני מגן לא על אלו שדומים לי, אלא על אלו שמאיימים עלי. אני ירושלמי, מתגורר בירושלים משנת 92', ודי מרגיש מאוים. יותר מאותם תל אביבים שיושבים ותוקפים את החרדים. למרות זאת אני מתייצב תמיד להגן על החרדים. לא בגלל שאני אחד מהם, אלא בגלל שאני רואה עד כמה השנאה מעבירה אנשים על דעתם. הם יוצאים באמירות בעלות ניחוח אנטישמי ממש כלפי החרדים – ואני לא יכול לשתוק על זה.

"אתה חושב שאני אוהב את הכבישים שסגורים בשבת? לא. אני לא חולק איתם את אותה השקפת עולם. רחוק מכך. אבל אני רואה את השנאה היוקדת, הסטריאוטיפית כלפיהם, וזה חורה לי".

4

הבחירות ללשכת עורכי הדין הסתיימו בנוקאאוט.

מלכתחילה, עו"ד אפי נווה, פרקליט שהורשע בפלילים, לא היה צריך לרוץ. מלכתחילה, הפעילים החרדים בלשכה לא היו צריכים לשלב ידיים לבחירתו.

לא יודע מי מטעם הקואליציה שכנע אותם להתגייס למענו. אני כן יודע, שעובדתית, בעת כהונתו, החרדים לא בדיוק רוו ממנו נחת.

המחשבה שבחירתו תציל את האינטרסים המגזריים לוקה בעיוורון.

אפי נווה אולי היה נותן את קולו לטובת האינטרסים של לוין, אבל האינטרסים של לוין הם ממש לא אלו של החרדים.

חברי ועמיתי, עו"ד אבי בלום, חושף השבוע בטורו כי יו"ר שס אריה דרעי, שוקל ברצינות להודיע בקרוב, חד צדדית, כי אין בכוונתו לחזור ולכהן כשר בקדנציה הנוכחית.

בלום מדווח כי ידרוש לפצל את שני התיקים שניתנו לו: פנים לארבל; בריאות לבוסו.

כבר בשבוע שעבר אמר לנתניהו, כי אם ההסכמה עם האופוזיציה תכלול את עילת הסבירות המצומצמת שתאפשר רק את חזרתו לממשלה – הוא אינו מעוניין בכך.

דרעי הנבון הבין לפני כולנו את מה שעוד נבין בהמשך: אנחנו משלמים מחיר כבד על הפוזיציה המיותרת שלנו. לגיטימי שכאזרחים פרטיים לכל אחד מאיתנו תהיה עמדה פוליטית, לא נכון – ואפילו מזיק מאוד – ההיצמדות האוטומטית לכל גחמה קואליציונית.

יריב לוין גרם נזק חמור לחברה הישראלית בכלל, וליהדות החרדית בפרט. זאת עובדה. תמוה מדוע נציגינו עדיין זורמים עם קפריזותיו.

למראה מספר עצום של פרקליטים שעומדים בתורים ארוכים, תחת שמש קופחת, ומצביעים למועמד האופוזיציה, מבינים את עוצמת הזעם.

היהירות של לוין באותו נאום משתלח, חיסלה את הסיכוי לחולל כאן בשנים הקרובות שינויים אמיתיים, מתבקשים, במערכת המשפט. הגיע הזמן שנעשה 'אחורה-פנה' ונתרכז בנושאים שחשובים לנו באמת.

5

חנוך ברקת הוא איש עסקים, יזם הייטק ומשקיע חברתי.

לפני כעשור וחצי הקים עמותה המשלבת נוער בסיכון בשוק התעסוקה.

בשלוש השנים האחרונות הוא משתתף בתוכנית מנהיגות חברתית מטעם אוניברסיטת הרווארד.

תחום עניינו הוא השפעתן של תעשיית המזון והמשקאות בעולם על בריאות הציבור.

נתוני המחקר לא מותירים מקום לספק: המשקאות הממותקים, המזון המתועש, מחוללים בנו שמות.

"ישראל", הוא אומר, "ממוקמת במקום הראשון במדד צריכת הסוכר במדינות ה-OECD. זהו הישג מפוקפק שאומר, בין היתר, קטיעת גפיים ותוחלת חיים קצרה".

הוא נטול אג'נדות פוליטיות. לא מעניינת אותו הסיבה להחלטת הממשלה הקודמת להטיל מס על המשקאות הממותקים. הוא כן יודע שהמהלך הזה – גם אם לדבר אחר נתכוונו יוזמיו – הביא לירידה של כ-20% בהשמנה.

החלטת הממשלה הנוכחית, להוריד את המיסוי, הקפיצה אותו. "הנציגות החרדית", הוא אומר, "אמורה להיות הראשונה שמתייצבת בעד; ודאי שלא ראוי שתנקוט צעדים אקטיביים נגד בריאות הבוחרים שלה".

ברקת עתר לבג"ץ. על התוצאות ההרסניות ועל דרך קבלת ההחלטות. "העתירה שלנו היא נגד הממשלה שפוגעת בבריאות הציבור. במיוחד בילדים שנוטים להשמנה".

המדינה קיבלה 60 יום להציג את עמדתה. לא בטוח שהשר סמוטריץ' יצא מגדרו כדי לשכנע את שופטי העליון בנחיצות השתייה הממותקת.