הזאנווילייה

השבוע זכיתי להשתתף בלא מעט אירועים.

הראשון שבהם היה בתחילת השבוע, באצטדיון ארנה בירושלים, והיה מהמרשימים שהשתתפתי בהם בחיי.

למעלה מרבבת תלמידי ישיבות, מקבלים עליהם לימוד הלכות שביעית. רבבת תלמידים שמצדיעים לחקלאים גיבורי הכוח ששומרים את השביעית, שמרעידים את האולם כשמרן שר התורה על 93 שנות עמל התורה שלו נכנס לאולם.

היו לא מעט רגעים של גאווה והתרגשות גם לציניקנים מושבעים.

על האירוע עוד נרחיב בהזדמנות, אבל דווקא האירוע הזה האיר באור קצת אחר כמה אירועים אחרים.

אתם בטח יודעים, שהשבוע זה השבוע של האירועים. רגע לפני שחוזרים ל'זמן', הציבור רוצה לחגוג.

סיומי הש"ס, סיומי מסכתות, סיום בין הזמנים, תחילת זמן חורף וכהנה.

גיליתי דבר מעניין.

כמו כל המהפכות הגדולות, גם זו שאנחנו נמצאים בעיצומה מתחילה בשקט, מלמטה, כמעט בלי שנשים לב. אבל דומה שאם לא נתעורר בזמן, כבר יהיה מאוחר מדי.

המהפכה התעשייתית.

למה תעשייתית?

על שום העובדה שעברנו ל'מוד' מעושה.

בדיוק כמו מה שקרה עם רמת החיים במדינה – שכבר אין הבדל בין עשיר לעני, בין מעמד ביניים לעניים מרודים, לכולם רכבים מליסינג, כולם קונים באותם מקומות ונופשים באותם מלונות – כך קרה לעולם המעמדים והאירועים.

כולם נהיו אותו דבר.

אני מספיק זקן כדי לזכור איך בחורים קדושים וטהורים היו חוגגים את הזכות לסיים מסכת.

האמא הצדקנית הייתה מבשלת אורז עם כמה פולקע'ס. על השולחנות כמה לחמניות-ספוג ממאפייה בשכונה. טחינה של מיקי. הסבתא הייתה שולחת כמה סלטים בקופסה, והשכנה הייתה מכינה מרק.

שני חברים, שלושה בני דודים וסבא אחד שבא לרוות נחת.

כשהמרק מגיע שרים "לולי תורתך שעשועיי", ולאחר מכן אב החתן היה נושא נאום בלתי-נגמר. לקראת הסוף הטוב, בזמן ששרים "אשרי מי שעמלו בתורה", האח מהישיבה-קטנה היה מחלק גלידונית לסיום – והשמחה עד לב השמים.

להיכן נעלם האורגניסט?

אבל הימים האלו חלפו לבלי שוב.

היום אין סיום.

יש מעמד הסיומים.

ויש אולם גדול, ומאות מסיימים ביחד, וההיערכות וההכנה וההתרגשות בלתי ניתנות לתיאור. יש גרפיקה ועיצוב וועדה מכינה, חסויות מהקונצרנים הגדולים במשק, ישיבות היגוי ואסטרטגיה, שיחות ועידה בהולות והתייעצויות דרמטיות עד אמצע הלילה, ואיגודים של בחורי ישיבות, ואיגודי-על שמתכללים את הכל.

הגעתם לאירוע עצמו? מצוין.

כבר אין זמרים. תם זמנם.

יש 'אמן הרגש' או 'מלך הקומזיצים', 'מלך המוזיקה החסידית', 'הכוכב העולה', ואי אפשר בלי 'ילד הפלא', או כל תיאור אחר שתמיד מלא פומפוזיות ובעיקר מרוקן מתוכן את הזמרים של פעם. כן-כן, אלו עם הלב והנשמה, שהיו סוגרים את הגמרא באנחה גדולה ורצים לאולם אירועים לשיר קצת 'מה אהבתי תורתך, איייי, מהההה אהבתי תויירתך'.

ואליהם תמיד התלווה 'אורגניסט'.

אלא שזמנם עבר. מי מתסכל עליהם בכלל. בדיחה.

יש רק 'מגה-קלידן', 'מאסטרו' ועוד אין ספור שמות שתמיד מוצמד להם התואר בין לאומי, אינטרנשיונל, גם אם הנ"ל לא יצא מעודו את רחובות מודיעין עילית.

תזמורת? נו באמת.

היום יש 'כלים'. מינימום ארבעים.

אש להבה עם ארבעים כלים. למה צריך ארבעים? לא חבל על הביטול תורה של שלושים מהם? מישהו ישים לב אם יהיו רק עשרה כלים? ובכלל, מה זה כלים למען ד'? מה רע באורגן וחצוצרה. מאיפה הם הגיעו, הכלים?

ואתה מסתכל על הבמה ורואה אנשים מכל הסוגים.

עולים מברית המועצות שהניחו כיפה על ראשם לכבוד המעמד. עיירות פיתוח, כיפות סרוגות, ואפילו כמה בוגרי ישיבות. כולם קמו בבוקר, לבשו את הווסט עם הפסים, לקחו את הכינור, הטרומבון או החצוצרה, והגיעו לכאן לחזרות.

לא אחד, לא שניים. צבא של ארבעים כאלה.

והלהקות? הן כבר שוות טור בפני עצמו.

מה שהתחיל עם כמה אברכים חסידים שמצאו קומבינה לערב, הפך למופעים בשלושה קולות, עם מנצח, גב במה ממותג וכרטיסי ביקור מוזהבים.

היום כבר יש עשרות, כולל להקות ילדים, וכולם עסוקים מעל הראש.

ולכולם יש אמרגנים תזזיתיים, שמתרוצצים בפנים אדומות מאחורי הקלעים ומחלקים הוראות בזעף לצבא של עוזרים.

וכלל זה נקוט בידך:

כל שלא אמר שלושה דברים אלה לא יצא ידי חובת המעמד:

• זאנוויל
• הפקה שלא הייתה כדוגמתה
• ריבי רבבות

ואתה רק מתפלל שהקב"ה ישמע את התפילות שלך וייתן לך עשרה אחוזים מהכוחות שיש לאמן הרגש ר' זאנוויל, שדומה שאין מודעה אחת מתוקנת שיכולה לצאת בלעדיו ובלי תמונתו המחויכת ומאירת הפנים.

אין יום שאני לא שואל את עצמי כמו כל עם ישראל, איך למען ד' הוא מצליח להיות בארבעה אירועים בו זמנית?

ואיך הוא זוכר אם הוא באירוע אשכנזי או ספרדי, בטבריה או בכרמיאל, בשידור ברדיו או באתר?

ובכלל, מי שעוקב אחרי האירועים בימים האחרונים, לא יכול שלא להתרשם שיש מונית גדולה – אולי קוראים לה באמת 'הזאנווילייה' ואולי זה רק בדמיוני הקודח – עם להקת אמנים נודדת שמתרוצצת מאירוע לאירוע לשמח את עם ישראל.

אחרת, איך בדיוק עם ישראל יוכל לשמוח בשמחת התורה? איך בדיוק נוכל לכבד את התורה ללא הלהקה הנודדת?

בחור שסיים קידושין ולא זכה לראות את ר' זאנוויל ממרחק של שני מטר, כאילו לא שנה ולא למד דף אחד.

תחושה חמצמצה עולה במעלה גרונו. הוא תוהה איזו פנייה לא נכונה הוא פנה בחיים שהוא היחיד בארץ שחוגג סיום בלי מעמד, בלי אמני הרגש, מלכי הקומזיצים, נסיכי המוזיקה, נערי הפלא ולהקה שהגיעה במיוחד מחו"ל?

עבירות הסל

וזה מביא אותנו לתיאורים של האירוע.

את התיאורים כותבים בדרך כלל מראש. מעבירים את תיאור האירוע לעיתון עוד בטרם ר' זאנוויל עלה אל המונית בדרכו לאירוע.

התיאורים מזכירים – להבדיל אלף אלפי הבדלות – את ה'עבירות סל' שהמשטרה מדביקה לכל מי שעלה בחכתה: מרמה והפרת אמונים.

גם כאן תמיד יתוארו: התרגשות עצומה, רוממות רוח, סחף, התלהבות שלא הייתה כדוגמתה.

ומה אם היה אירוע שהייתה בו התלהבות, אבל כזו התלהבות שראינו כדוגמתה למשל לפני שנתיים בסיום הש"ס ביד אליהו – מה רע בזה למען ד'?

ובואו נדבר רגע על האירוע עצמו.

המנחה תמיד מצויד בחבילת תארים שהוא חייב לשפוך, ובכלל לא משנה מי המשתתפים.

גם אם מדובר במעמד הסיומים השכונתי שלא זכה להצלחה וסובל מ'מזרח' שומם ואולם שילדי השכונה שהסתננו למקום הם הקבוצה הדומיננטית בו, המנחה לא יוותר על "ברשות מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א שמכבדים אותנו בנוכחותם".

וכמובן תודות, למי לא. לכל מי שטרח, "ואני לא רוצה להגיד שמות כדי לא לפגוע במי שאשכח", אבל טרחו ועמלו, במשך חודשים ארוכים, וכמובן "תודה לגדולי ישראל המלווים אותנו על כל צעד ושעל", כאשר מהמניירות ניתן לחשוב שמדובר לכל הפחות בכנס של ישיבת מיר שהתכנסה לראשונה אחרי 200 שנה לכינוס עם כל בוגריה וענקיה.

ואתה מסתכל ימינה ושמאלה, וגדולי ישראל – אין. עזבו גדולי ישראל, קהל – אין.

אז מה למען ד'? למה? את מי זה משרת?

להחזיר את הגלגל

לפני כשנתיים, כשהקורונה החלה, היה מי שחשב שנזדעזע. שנחשוב על הכל מחדש. אבל נראה שהמצב רק נהיה יותר גרוע. לא רק ששבנו לכל השטויות, אלא שהדברים זכו למוטציות שיצאו משליטה.

השבוע, לכמה שעות, הרשתות נפלו.

היו כאלה שהתהלכו כזומבים. אחרי כמה שעות, הם התחילו להתרגל ואז הכל חזר.

אבל היו כאלה שהתקלה עוררה אותם למחשבה. היא הייתה עבורם תזכורת נוקבת לעולם השפוי שהותרנו מאחור. בלי הודעות מיידיות. ללא הבהילות המיידית והזמינות הבלתי נגמרת. קצת אנחנו לעצמנו.

הלוואי שנצליח להחזיר מעט את הגלגל לאחור.

הלוואי שנחזור לבורקס ברוטב הפטריות ולשירה מהלב של 'מה אהבתי תורתך' ו'אשריכם תלמידי חכמים', שירה שהייתה בוקעת עד לאחרונה בכל סיום.

הלוואי שנחזור לימים שלא כל דבר היה מתועד ומקוטלג מייד עם שמות מפוצצים.

זו לא התרפקות על עבר נשכח. המציאות הזאת הייתה לא מזמן, לפני כמה שנים. עוד אפשר לעצור.

לפני שבאמת כבר נשכח. לפני שיהיה מאוחר.