הרב יצחק בר זאב ב' אייר התשפ"א

כך ממסמסים הרפורמים את הזהות היהודית של מדינת ישראל

יום העצמאות מעלה בכל פעם מחדש את היחס האמביוולנטי של הציבור החרדי למדינת ישראל; מצד אחד, אחרי אלפיים שנות הגלות, עולם התורה פורח כפי שלא פרח מעולם; ישיבות, כוללים ותלמודי תורה בהם לומדים מאות אלפי בני תורה, לצד ארגוני 'קירוב' רבים והתעוררות של תשובה בכל רחבי הארץ.

מהצד השני, במשך עשרות שנים קיומה שימשה מדינת ישראל כחממה תרבותית שטיפחה את החילוניות כתפיסה לגיטימית של היהדות והרחיקה רבים ממסורת האבות.

למרבה הפלא מתברר כי בעשורים האחרונים חל בציבור הכללי שינוי חיובי, איטי ועקבי כלפי היהדות. כיום ניתן לקבוע שמדינת ישראל ללא ספק יותר יהודית משהייתה אי-פעם בעבר. עובדה היא שרוב האזרחים היהודים, לא רק שהם מאמינים, אלא שליבם הדתי במקום הנכון; למעלה מ-50% מהיהודים במדינת ישראל מגדירים עצמם כדתיים, חרדים או שומרי מסורת, ומתוך אלו המגדירים עצמם חילונים, רובם שייכים ל"אורתודוקסיה החילונית", כלומר, יהודים שאמנם מנהלים אורח חיים חילוני, אך מאמינים בדרך כזו או אחרת בקיומו של אלוקים, מכבדים את מסורת ישראל ופוקדים לעתים את בתי הכנסת. כמו כן, את הטקסים הדתיים כדוגמת חתונה, ברית, בר מצווה או להבדיל לוויה, הם עורכים באופן טבעי אצל רבנים המשתייכים ליהדות הנאמנה.

אך על המגמה המבורכת הזאת מעיבים ענני סערה מתקרבת; בשנים האחרונות נכנסת תנועה חדשה, אשר מצאה שפה משותפת עם חוגי השמאל החילוני-ליברלי, ויחד הם פועלים להכחיד את הציבור המסורתי ובעיקר לנתק אותו מהקשר החם וההזדהות עם היהדות הנאמנה.

בעקבות תמורות שעברו על התנועה הרפורמית באמריקה בעשורים האחרונים והעובדה שההתבוללות עושה שמות בקהילתם, ראשי התנועה השיבו את רעיון השיבה אל הארץ המובטחת לחיק התנועה. עניין זה אמנם לא גרם לעלייה המונית של רפורמים ארצה, אך גרם לתרומות רבות לזרום ארצה, והביא את ראשי התנועה להצטרף למוסדות הציוניים, ובעיקר לנסות ולהשפיע על הזהות היהודית של המדינה. שותפות רעיונית הם מצאו בקרב חוגי השמאל הליברלי החילוני, שחיפש לאמץ זהות יהודית ציונית מודרנית, חלף היהדות האותנטית והדתית.

ראשי התנועה מנצלים את ההתעוררות הרוחנית של הציבור המסורתי כדי לנסות ולשווק להם פייק יהדות. כאשר שאיפתם הראשונה במעלתה היא: להיכנס בתודעת הציבור הרחב כפלג לגיטימי, כעוד פלג מני רבים, לצד הספרדים, הליטאים, החסידים, הדתיים לאומיים וכו', לא עוד זרם, אלא עוד פלג. אם הם יצליחו ליצור בתודעת האנשים כי הם פלג נוסף העומד לצד הפלגים האורתודוקסיים בשוויון, הנוחות שהם יציעו, לתקוותם, תנצח. לצורך כך הם משקיעים מיליונים דרך הקרן החדשה וקרנות נוספות, עם הצלחה לא מבוטלת, לבטל את ההגמוניה של הרבנות ובעיקר לחדור לתודעת ההמונים.

במקום שבו אני נמצא, אני חווה את הצלחתם מדי יום; רבים מבתי ספר בת"א מעדיפים לקיים טקסי בר ובת מצווה כיתתיים במרכזים רפורמיים במקום בבתי הכנסת. בעקבות כך, נערי בר מצווה לא מעטים מעדיפים לקיים את הטקסים המשפחתיים במרכזים אלו. ארגונים רפורמיים פועלים בשיתוף פעולה עם העירייה ונכנסים מהדלת הקדמית לבתי הספר בעיר. ככלל, הזהות היהודית של רוב ילדי העיר, למעט בשכונות המסורתיות בדרום העיר, להערכתי, היא זהות יהודית לא אורתודוקסית.

הצלחתם היא רוחבית ופורצת גבולות: במשרד החינוך הם תקעו יתדות – מורים להוראת היהדות מקבלים הכשרה במכונים עם אוריינטציה רפורמית, חלק מראשי המערכת השתלמו בלימודי יהדות במכונים כאלו ועוד. הקמפיין נגד 'ההדתה' פגע קשות בלימודי היהדות בבתי הספר, וביטלו שיתופי פעולה עם ארגונים שקידמו תכני זהות יהודית לטובת ארגונים ליברליים.

את מעמד הרבנות הצבאית, בעיקר בתחום תודעה יהודית הם הצליחו לערער, כדי שחיילי ישראל לא ירכשו תודעה יהודית ציונית אורתודוקסית. באמצעות שורה של עתירות לבג"ץ הם פגעו במעמד הרבנות. ובעזרת קמפיין ממומן היטב, הם מצליחים לשכנע זוגות להתחתן בחתונה רפורמית, ומטילים רפש בלתי פוסק ברבנות ובדת. בנוסף, הם נהנים מחשיפה תקשורתית עצומה, תודות להשקעה רבה ביח"צ ובתקשורת, ובשל האהדה הרבה לה הם זוכים בקרב חוגי השמאל הליברלי ששולט בתקשורת הישראלית.

באופן אירוני מתברר שביהדות הדתית יש המסייעים בעקיפין לקמפיין הרפורמי בשני מישורים; האחד, שיתוף הפעולה של ארגוני רבנים בשוליים של ציבור הציונות הדתית עם התנועות הרפורמיות, הם מסייעים בידם ליצור את הרושם כאילו האורתודוקסים המתונים והתנועות הרפורמיות נלחמים כתף לצד כתף ברבנות הקיצונית והחשוכה. מלבד הסיוע שזה מעניק להחלשת הרבנות, עצם העניין מסייע לטשטוש גבולות האורתודוקסיה ובכך נותנים מקום בתודעת ההמון אף לזרמים הרפורמיים. בעניין זה יש להעיר על הקלות בה לעיתים מכונים רבנים אורתודוקסים כרפורמים גם כשאינם כאלה. התנהלות זו תורמת להוזלת האורתודוקסיה וטשטוש הגבולות בין הזרמים.

המישור השני, היא הסברה גרועה בנושאי דת ומדינה הנתונים במחלוקת ציבורית, בעניינים שנוגעים בנוחות של החברה החילונית. כאשר עצם המלחמה נותנת לתנועות הרפורמיות הזדמנות לרכוב על גלי הכעס והמחאה.

צריך לדעת, שבסופו של דבר, הציבור המסורתי הוא זה שקובע את צביון המדינה. ומשום כך המלחמה ברפורמים היא שאלה קיומית: האם הדור הבא של יהודי ארץ ישראל יהיה בעל זהות לאומית עם אוריינטציה אורתודוקסית, תוך אמונה במסורת ישראל, שיתחתן כדת משה וישראל ויערוך ברית מילה לילדיו, או יהיה כזה שיסגל זהות דתית חדשה, המקדשת ערכים פרוגרסיביים ופייק יהדות. אם חלילה נפסיד במאבק, פירושו של דבר כי בדור הבא יחיו במדינה, זה לצד זה שני עמים, יהודים חרדים לצד חילונים רפורמים, בעוד הציבור המסורתי יימחק לחלוטין.

 

הכותב הוא רב בית הכנסת הגדול בתל אביב

ראשי התנועה מנצלים את ההתעוררות הרוחנית של הציבור המסורתי כדי לנסות ולשווק להם פייק יהדות