החייאת חסד

כששלושה ילדים צעירים מסרבים לתרום דם לאביהם, הם מספרים את סיפור המודרנה

"עתירה למתן צו על תנאי", כך פותח המסמך המסעיר הזה, "כבוד בית המשפט הגבוה לצדק, מתבקש ליתן צו על תנאי המורה למשיבים:

"1. להסיר את מכשירי ההחייאה המלאכותיים אשר אליהם מחובר העותר מס' 1.

"2. לתת לעותר מס' 1 סמים משככי כאבים בכמות כזו שתמנע ממנו לחוש בכאביו הנוראים לצמיתות".

את הסיפור הכואב הזה אני זוכר היטב. הייתי אז רב העיר תל אביב, ומטבע הדברים נדרשתי לעסוק בו מבחינה רעיונית והלכתית. זו הייתה עתירה שנשלחה לבג"ץ, עתירה כואבת שרק מעטים מעיזים להישיר אליה מבט.

שמו של 'עותר מס' 1' היה גדעון נקש ז"ל. סיפורו מופיע בתמציתיות בהמשך העתירה: "בן 53, לקה לפני כשנה במחלת ניוון עצבים ושרירים, שהיא חשוכת מרפא, וסובל משיתוק וכאבי תופת בגינה (להלן – 'המחלה').

"העותר מאושפז כ-4 חודשים במחלקה פנימית ג' בבית החולים ע"ש 'קפלן' ברחובות בגין המחלה הנ"ל… לפני כ-4 חודשים בוצע בבית החולים בגופו של העותר ניתוח לשם פתיחת כלי הנשימה והחדרת מכשיר החייאה לתוכו וזאת כתוצאה מהמחלה הנ"ל. מטרת הניתוח לסייע לעותר שלא היה מסוגל לנשום באופן טבעי, לנשום באופן מלאכותי.

"מאז ביצוע הניתוח, הנ"ל, העותר מס' 1 מחובר למכשירי החייאה מלאכותיים, ניזון באופן מלאכותי וסובל מכאבי תופת ללא כל סיכוי להטבה. העותר מביע ללא הרף את רצונו העז בצורה מודעת באמצעות לוח אותיות כי תופסק מסכת הייסורים אשר בה הוא נמצא על ידי ניתוק מכשירי ההחייאה אליהם הוא מחובר ושיכוך כאביו לצמיתות".

הסוגיה הכואבת הזו, שזכתה לכותרת 'המתת חסד', חוזרת למרבה הצער ונידונה אחת לתקופה. בכל פעם מחדש נלווים לה רגשות סוערים. כמו בהרבה סוגיות שקשורות לענייני דת – אנשים דוחים את העיסוק בה וממתינים לשעת דחק סוערת שלא מאפשרת לדון בעניין במתינות, כפי הראוי לסוגיה חשובה כל כך.

לפני שנמשיך, נקדים את המסקנה ההלכתית החד-משמעית: אין שום היתר בעולם לעשות זאת. היהדות לא רואה בשום המתה בעולם 'חסד'. כל רגע של חיים הוא עולם ומלואו, ואנו נדרשים לעשות הכל כדי להאריך אותו. זהו החסד שכל רופא בעולם נדרש לעשות.

זכויות היסוד של הרופא מופיעות בתורה בשתי מילים: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" – "מכאן", דרשו חז"ל, "שניתנה הרשות לרופא לרפא". מי שמסבירים את העיקרון הזה הם שני רופאים מפורסמים, שגם היו גאוני עולם והפרשנים הכי מוסמכים של עולם התורה – רבותינו הרמב"ם והרמב"ן.

שני הרופאים הנשגבים מתנבאים בסגנון אחד ומסבירים מדוע יש צורך ב'רשות' להתיר את הרפואה בידי אדם. הם מציינים שתי סיבות: סיבה ראשונה, כי לכאורה יש בכך התערבות ברצון ההשגחה העליונה שהיא שהביאה לחוליו של אדם, וכעת בא בשר ודם בניגוד לה ועושה הכל כדי לרפא את החולי.

וסיבה שנייה – הרבה יותר אנושית: לפעמים קורה שהרופא טועה באבחנה או בטיפול ונמצא שבטיפולו החיש מות-אדם וקיצר את תוחלת חייו. לכן צריכה התורה להורות לו – עשה כמיטב יכולתך ולא תעמוד על דם רעך, אלא תחיש לו מרפא ככל הבנתך ויכולתך.

מה שברור הוא, שהרשות שניתנה לבשר ודם היא לרפא בלבד, או לפחות לשכך כאב ולהרגיע ייסורים, כי גם הכאב מאיים על תוחלת חיי האדם. אבל יותר מזאת אין התורה מתירה לאדם.

אחד הסיפורים הכי מפעימים בהקשר הזה הוא סיפורו של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס קיסר רומי. הוא נתפס 'על חם', מרביץ תורה ברבים בניגוד לחוק.

העונש היה אכזרי. הקיפוהו בספר התורה והעלוהו על המוקד. המוציא להורג הניח ספוגי צמר לחים על ליבו של רבי חנינא כדי לעכב את יציאת הנשמה ולהגביר את ייסוריו. רבי חנינא התייסר בקשים שבייסורים – ולא נגע בספוגים. אמרו לו תלמידיו: "רבנו, פתח פיך ותיכנס בך האש", כלומר, תקרב את קיצך ותיגאל מייסורים. אמר להם: "ייטלנה מי שנתנה ואל יחבול אדם בעצמו".

ויש סיפור קדום יותר, בתחילת ספר שמואל ב'. סיפורו של הנער העמלקי שבא לספר לדוד המלך כי בשעת המלחמה בהר הגלבוע הוא עזר לשאול המלך להיגאל מייסוריו על ידי הריגתו. למרות נימוקיו כי עשה זאת כדי לסייע לאדם מתייסר, חרץ דוד את דינו למוות כדין רוצח לכל דבר.

את מקור האיסור לרצח, גם ברשותו של אדם, אנו מוצאים בפרשת השבוע. מייד אחרי שנח ובניו יוצאים מן התיבה ובאים לעולם החדש, הקב"ה אומר להם את סוד הקיום האנושי. שוב הוא מפציר בהם לפרות ולרבות ולמלא את הארץ.

הקב"ה מאשר לאדם לשחוט את הבהמות שסביבו למאכל, אך יש הסתייגות נוקבת: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם". ויש גם נתינת טעם – "כִּי בְּצֶלֶם אלוקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

ומכאן, לומדת המשנה באבות, החביבות הגדולה של האדם שנברא 'בצלם'. ומה שמפתיע מעט הוא, שבהרבה מקרים דווקא אלו שנמנעים מלשפוך 'דם בהמה' ומטיפים לצמחונות וחמלה על בעלי חיים – מתקשים לקבל את העיקרון של התורה להילחם על כל רגע של חיים אנושיים.

האמת הפוכה היא. הקב"ה הוא הנותן חיים, והוא התיר לנו לאכול את הבהמות והעופות – הכשרים – ואסר עלינו לקצר חיי אדם אפילו ברגע.

ורגע לפני סיום, חשוב לתת מבט כללי יותר אל התקדים הנורא שעלול להיווצר מ'המתת חסד'. אינני רוצה להשתמש באזכור הזוועות שהדור שלנו עבר רק לפני כשמונים שנה. אדם עם מבט מפוכח צריך לשאול: אם היום מתחילים להתיר קיצור חיי אדם – היכן עוצרים?!

לפני כמה שנים נדרשתי להתעמת בנושא הזה עם פרופ' אנדרה דה-פריס, ששימש רופא בימי מלחמת העולם השנייה ולימים הפך למנהל מחלקה בבילינסון. בתוך הוויכוח הוא סיפר משהו שלא אשכח: בהיותו רופא צעיר בהולנד הוא נדרש על ידי שלושה ילדים צעירים להמית את אביהם הקשיש.

אלא, שאז נערך דיון קצר, והרופאים החליטו לתת צ'אנס לטיפול נוסף. הם ביקשו מהילדים לתרום דם כדי להציל את אביהם. הבנים ביקשו פסק זמן להתייעצות, ואז יצאו והודיעו: "הגענו למסקנה שאבא מיצה את חייו ולא זקוק יותר לתוספת חיים".

"בסוף התגייסנו כמה רופאים ואחיות ותרמנו דם, והישיש חי שנים רבות", סיפר לי הפרופסור.

כן, מי שלא מאמין שאדם נברא 'בצלם', יגיע למחוזות אפלים. ה'חסד' הוא להוסיף חיים.