החיים בגלקסיית המציאות

והיא איגרת אל הפוליטיקאי החרדי העסוק בענייני רוטציה נוסח קטוביץ', בניסיון לחברו לפלנטת המציאות

כמו הנחליאלי המבשר את בוא הסתיו; כמו ניחוח הצ'ולנט המכה בנחיריך שעה שאתה יורד במורד המדרגות בואכה המקווה בבוקרו של יום חמישי, המבשר את בואו של 'ליל שישי' שבו ייפתח עסק הצ'ולנט המקומי והמוני עמלים בתורה ובעבודה המבקשים לפוּש להם קמעא בסוף השבוע (אני יודע שרבים מכם קוראים את הטור הזה תוך כדי המנהג השבועי לסעוד את הלב בחמין של ליל-שישי. שתערב לכם אכילתכם ורק אל תשכחו 'ברכה אחרונה'); כך בדיוק מבשרת חזרתן של הבחירות הכלליות שהפכו מנהג אובססיבי במחוזותינו – גם את שובה של עוד עונה בסימן העיסוק במה שמכונה 'המחלוקות הפנימיות'.

לטובת גר שנתגייר ואינו מצוי בעניינים אלו, נאמר כי מונח זה של 'מחלוקות פנימיות' – מתאר חלק אינטגרלי וחשוב מהדי-אן-איי של המערכת הפוליטית החרדית, עד שיאמרו המושלים כי פוליטיקה חרדית ללא מחלוקות פנימיות, כמוה כמדינת ישראל ללא בחירות פעם בחצי שנה. כדי לפרט את פרטי הפרטים של חילוקי דעות אלו, יש צורך להיות בקיאים ברזי-רזין של עניינים שבכבשונן של חלוקות פנימיות, הסכמים סודיים וחישובים מפותלים מימי קטוביץ' ועד ימים שבהם היה יושב רֶבְּ יהושע פולק ומחשב תחשיבים פוליטיים נפתלים. פרשנים רבים יודעים למלמל מתוך שנתם כמה-כמה חולקו חצאי המנדטים ורבעי המושבים לפי המפקד הגדול של תדש"מ (אל תתפסו אותי בשנה המדויקת, שהרי בעת זו עדיין חבוי הייתי באוצר הנשמות).

על כל פנים, אף אם סיפורי קטוביץ' מעניינים אותך כשלג דאשתקדתיים – מעצם הידיעה על חילוקי הדעות הפנימיים הללו אינך יכול להימלט. הם רודפים אחריך לכל מקום. בכל אתר ואתר תשמע על אודות 'מכתב נזעם' ששלח ח"כ פלוני לעמיתו פלמוני, והעיירה, במובנה העיירתי ביותר, תוססת. דבוקות-דבוקות של פרחי חסידים עומדים בפתחי השטיבל'ך ודנים בחבר כנסת פלוני שאינו מניד ראשו לשלום לעמיתו מהסיעה המקבילה, עד אשר לא יוסדרו ענייני קטוביץ', כלומר – ספירה מחודשת ומדויקת של כל מניין ראשי האב שבאלפון החסידות, לא כולל אלה שתחת קטגוריית ה'אוהדים' המגיעים רק פעם בשנה להקפות-שניות ושמם מתנוסס באלפון הפנימי לצורכי מו"מ סיעתי בלבד, בעוד שברשימה היוקרתית של מקבלי הקמחא-דפסחא הם אינם מופיעים.

וכך, במהלך השבוע שחלף, בזבזו טובי המוחות הסיעתיים את זמנם בצחצוחי חרבות וניסוחי מכתבים נזעמים על אודות העוול הגדול שגלום באִי עדכון החלוקה הסיעתית; מכתבים נזעמים אלו נתקלו בקירות אטומים של ייקוב הדין הסיעתי את ההר, ומה שהיה בתשמ"א הוא שיהיה בתשפ"א, וחדש אסור מן התורה, ונראה אותם רצים לבד, הרי הם יתרסקו מתחת לאחוז החסימה, אז שיפסיקו לאיים ויכירו בחלוקת הכוחות, וכולי וכולי.

יכולים היו חילוקי הדעות הפנימיים הפתטיים הללו – במחילה – להמשיך לפרנס טורי פרשנות של היסטוריונים פוליטיים המספקים את תאוות החובבים לפנקסנות הארכאית הזו, אשר בשלב זה בחיי כבר איבדתי בזה עניין כליל (והייתי ממליץ לאהוביי לנקוט כמותי. זוהי סוגיה טרחנית, מעייפת ומיותרת, שאינה מעניינת איש מלבד את מעגל הקרובים לצלחת הסיעתית הזקוקים להשיא ילדים בכבוד).

אלא שהפעם, מסר יש לי אליכם, ניצים פוליטיים חביבים. לא מסר של כותב טורים בעיתון למושאי סיקורו; אלא מסר של אזרח חרדי מן השורה לאלו שנבחרו להיות נציגיו; אלו שהוא בחר בהם בבחירות האחרונות, ושבכוונתו לבחור להם אף בבחירות הקרובות, שהרי כבר נמנינו וגמרנו כאן כי איננו מצביעים על פי טיב תפקודו של פוליטיקאי, אלא על פי רצוננו להכריז את גודלה וכוחה של היהדות החרדית בארץ.

ובכן, פוליטיקאי חרדי יקר, אני מזמין אותך לבוא איתי למסע מרתק ומופלא; מסע לעבר גלקסיה בלתי נודעת ובלתי מוכרת כל-כך עבורך ועבור חברך בימים שבהן הראש תפוס במאבק על תת המקום העשרים שאולי יבוא לידי מימוש בחצי הקדנציה השנייה בתרחיש של רוטציה נורבגית תלת-ראשית מדלגת לפי תקנון קטוביץ'-תרפ"א.

לגלקסיה הזו – שמרוב טרדותיך הפנים-סיעתיות לא מצאת אפילו את הפנאי להכירה – קוראים, ובכן, נא להכיר: 'גלקסיית המציאות'. אני מציע לך אפוא סיור מרתק בגלקסיה הרחוקה הזו – גלקסיית המציאות המרתקת, שלפי מחקרים מגוונים, קורים בה הרבה דברים מעניינים. זהו מקום שלפי שמועות עקשניות – אך די מבוססות – מתקיימים בו חיים. חיים של ממש. אמנם, אינני יודע לקבוע האם השמועות הללו מבוססות ברמת השמועות על אודות החיים המתקיימים על הירח למשל, אולם משום מה – ליבי נוטה להאמין לשמועות האלה. הן נשמעות לי אמינות.

לפי השמועות, החיים על הגלקסיה הרחוקה הזו – מורכבים הם ומאתגרים בתקופה זו. רפורטרים שמתעקשים לטעון כי ביקרו בגלקסיה האמורה, מדווחים על נגיף מסתורי שהחל להתפשט לפני כשנה על פני הגלקסיה והפך את החיים על פני הגלקסיה לקשים ומסובכים. היצורים האנושיים החיים שם, בפלנטה הרחוקה הזו, החלו סובלים מסגרים ובידודים. רבים מהם איבדו את מקום העבודה, והילדים שלהם לא הלכו ללימודים. התקשו בפרנסה וחווּ קשיים מסוגים שונים. ועוד כל מיני דברים מוזרים קרו להם – על פי אותן שמועות שהביאו עימם דַוְוָחנים אשר חירפו נפשם וקפצו לביקור באותה גלקסיה.

לגודל המוזרוּת, שוכני הגלקסיה הרחוקה הזו אינם מחוברים לחיים העשירים ומלאי העניין שאתה מחובר אליהם – חיים של פילוגים ופיצולים, חישובים סיעתיים, גדלים קהילתיים וענייני רוטציה. הפרימטיביים האלה מהגלקסיה לא מתעניינים בכל זה. הם מתעניינים – כמה מוזר וחריג – בחיים שלהם. הם רוצים זכויות. ממוקדים בצרכים. מחפשים מישהו שידאג להם בפרנסה, ביום-יום, בכל מיני דברים שבעיניהם – המצומצמות, אני יודע – נחזות לקיומיות יותר מסיפורי הרוטציה.

אתן לך דוגמה: בגלקסיה המדוברת יש מושג הנקרא 'פרנסה'. זוהי הגדרה פנים-גלקטית לצרכים אנושיים. דברים שנזקקים להם כדי להתקיים. הענף הזה, שם בגלקסיה, סובל מקשיים לא פשוטים עקב סגירת המשק הגלקטי, עצירת החיים והטלת מנעול ובריח על החנויות; עסקים – כלי שבאמצעותו מתפרנסים באותה גלקסיה – נסגרו; משפחות קרסו. אנשים פוטרו ממשהו שנקרא שם 'מקומות עבודה' – עוד סוג של אמצעי מקומי להבאת טרף הביתה. גם עולם התורה שם – לפחות לגבי זה אני סמוך ובטוח שכן שמעת איכשהו – מתמודד עם קשיים לא פשוטים.

אילולא האמונה העזה שאומרים כי מאפיינת את שוכני הגלקסיה ההיא – לא ברור איך היו שורדים שם את כל המכות שניתכו עליהם. אבל לצד זאת, יש לך הזדמנות לעלות על חללית, לקפוץ לביקור ולראות איך לעזור להם, לחבר'ה מהגלקסיה. אין לי ספק שהם יכירו לך טובה על כך כל החיים. אתה תכיר עולם אחר. אולי קצת יותר משעמם ממחלוקות קטוביץ', אבל בהחלט עולם מופלא.

ועכשיו, פוליטיקאי יקר, אעביר לך את אותו מסר – רק בנימה רצינית וישירה יותר.

אגיד את זה הכי פשוט שיש: המריבות שלכם פשוט לא מעניינות. לא רלוונטיות. לא קשורות באף צורה לחיים שלנו – החרדים בארץ ישראל שראויים לנציגות רצינית ודואגת, בטח בתקופות כאלה. הפעם – אולי יותר מתמיד – הקשב למריבות האלה הוא נמוך מאוד. עד כדי תחושת מיאוס גדולה כשמגלים שזה מה שמתעסקים בו במחוזות הפוליטיים שלכם. פשוט אין לנו עניין בכל זה.

אני רוצה להדגיש כאן מיד: אני לא מאלה שקוראים חלילה 'להחליף את חברי הכנסת החרדים'. קודם כל, אין זה מקומו של האזרח מן המניין לקבוע בכגון דא. ההכרעה מסורה לקברניטים האמיתיים. אני לא נסחף אחרי גלים פופוליסטיים, ואני דווקא סבור שהניסיון, התבונה העמוקה, חכמת החיים, השוּעליוּת שנצברה בעשרות שנים של שירות ציבורי – חשובים מאוד. רְאוּ את התחלופה העונתית בפוליטיקה הכללית, את משיח-האתמול שהפך לכפרה-חבוטה היום, את המרדף החלול אחרי מועמדים נוצצים שכולם יודעים איפה הם יהיו חודש אחרי הבחירות, את החיבורים והפיצולים מגנץ המסכן ועד חולדאי שיהפוך מחר למסכן – ותבינו כמה חשיבות יש לפוליטיקאים יציבים, מנוסים, יצוקים, עם תודעת שליחות והמון ידע וניסיון חיים.

אבל בצידו של האמון הזה, ישנה מחויבות. והמחויבות הזו, דורשת הפניית הקשב מענייני חלוקה פנים סיעתית – לדברים שבנפשו של היהודי החרדי המתמודד בימים אלו מול מציאות בלתי פשוטה. אז במטותא מכם, פוליטיקאים חרדים יקרים, די כבר עם השיח האנכרוניסטי הזה. מספיק עם קטוביץ'. חדלו לכם מעסקי הרוטציה והמאבקים הפנימיים. יש לכם ציבור לדאוג לו. יש אנשים שתולים בכם את יהבם כשליחי ציבור ושליחי-שמים להביא מזור לבעיותיהם.

זהו ציבור שלאורך השנה שחלפה סבל מסגרים, הצקות, קנסות, שוטרים מתעמרים, מטות-לחם שנשברים, ילדים שנשארים בבית, חתונות שמתקיימות במחתרת, חתנים וכלות שלא יודעים איך ומתי יעמידו את חופתם. שנה בלתי שגרתית בעליל, והרי לא באמת מדובר על משהו שקרה באמת בגלקסיה רחוקה. זה קורה כאן. לידכם. סביבכם. שאו עיניים וראו מה קורה בקהילה שלכם, בשטיבלאך שבהם אתם מתפללים, בכל מקום שהוא מעבר לארבע האמות של שאלת הרוטציה. הביטו בחיים עצמם ותבינו מה מצופה מכם.

אז אתם, שם, בחלונות הגבוהים של הפוליטיקה החרדית: לפני שאתם רוקמים ופורמים בריתות במסגרת מריבה על רבע מקום בחצי רוטציה פנימית לתת-זרם פלמוני לפי תקנון קטוביץ' – תוכיחו לציבור שאכפת לכם ממנו לא פחות מהסכסוכים סטייל שנות ה-80, שכל כך מנותקים וכל כך רחוקים מצרכיו ומחייו של האזרח החרדי בתשפ"א תסתכלו קצת אחורה. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

אנחנו נהיה מאחוריכם. אחרי שנה של לא מעט אכזבות מחלקים מסוימים בתפקודכם – זה הזמן שלכם לתקן. אנחנו נהיה שם כדי להכיל ולפתוח דף חדש. רק בבקשה, תצדיקו את הנאמנות הזו שלנו, ואל תאלצו אותנו – בבחירות שייערכו חמישה ימים לפני ליל הסדר – להרגיש בפה טעם שמרגישים בעת המצווה של אכילת מרור. תשאירו לנו קצת טעם טוב בפה. ושיהיה לכולנו בהצלחה.

כיוון שהתחלתי בעניינים פוליטיים, אבקש להקדיש את יתרת הטור לפוליטיקאי ישראלי שלמדתי ממנו המון.

נכון. אין לו כריזמה אישית מתפרצת. ונכון, הוא כיום לא מהפופולריים ביותר. ונכון, ספק אם יהיה בזירה לאחר הבחירות הקרובות. הוא לא בשיא כוחו, כבר לא מנבאים לו גדולות, ודווקא לכן אני רוצה להביע בפניו ריספקט גדול. אני רואה בו מודל חשוב. קוראים לו בני גנץ.

אין לי ספק, כי חלק מן הקוראים מפנה כעת מבט לעבר שורת התאריך שבתחתית הדף, לבדוק האם בטעות לא נתגלגל לידיו גיליון של ניסן תשע"ט, אז נערכו הבחירות הראשונות שבהן הפציע אל המערכת מועמד חדש ונוצץ, תמיר ומרשים, עם בשורה גדולה והמון קסם צבאי גנרלי שאמר לכבוש את המדינה. עכשיו, כשמכל זה נותר מנהיג שהושאר במפלגה לבד, ואין אפילו מי שיכבה את האור – דווקא עכשיו להתפעל מבני גנץ?

התשובה, כמנהג הדרשנים, היא: כן, דווקא עכשיו. בעבר, כשהתקשורת התפעלה – התפקיד שלנו היה להיות חשדניים. לגלות את נקודות התורפה. לצנן את ההתלהבות. עכשיו, כשהוא חדל להיות המשיח של התקשורת והפך למצורע פוליטי – זה הזמן להכיר במעלותיו של האיש והתמימות. האיש שרצה לעשות טוב ונפל קרבן לכל מיני בעלי תככים פוליטיים – בעיקר ממפלגתו שלו. אלו שאילו היו רוצים בטובתו – היו אומרים לו: 'בני, תתפשר. שום דבר טוב לא מחכה לך בחוץ'. וכן, גם נתניהו שהוליך אותו שולל. מה לעשות, פוליטיקה היא כנראה לא עסק לישרי-דרך.

בני גנץ לימד אותנו שיעור גדול וחשוב במוסכמות העולם-הזה. מרוממים אותך לגבהים כשיש בך צורך, כשנראה שתוכל להשיג עבורם את מטרת העל – הדחת נתניהו מהשלטון – ומשפילים אותך עד למטה מן העפר כשלא עמדת בציפיות. או אז תהפוך לאבק אדם, לאפס מאופס, לג'וק שיש מצווה לרמוס את דמותו ולדרוך על גווייתו הפוליטית.

דווקא כעת, בשעת חולשתו, אני מתבונן באיש הזה, בתמימותו, בישרותו, בתומת-ליבו, ואומר לעצמי: כמה נפלא האיש, אבל כמה נקלע לזירה הלא נכונה וכמה נפל קרבן למזימתם של אנשים ציניקנים. הפוליטיקה היא תקופה קשה.

דווקא עכשיו, בני גנץ, אני שולח לך חיבוק גדול.

***

לימוד גדול ב'מזרח'

לפני מספר שנים, הייתי מעורב בעקיפין בארגונו של ערב ציבורי בעניין רוחני כלשהו. מודעות נתלו ברחבי ירושלים, רבנים הוזמנו, והציבור נקרא להשתתף בערב המיוחד.

בעיצומו של הערב, בעודי מתרוצץ בין שולחן ה'מזרח' למנעימי הזמר – אני חש בטפיחה על השכם. הופיע שם, בהדרו, עם ספודיק של מוצאי-שבת לראשו, עסקן הציבור הרב אברהם יוסף לייזרזון ז"ל. "לא הזמנת אותי, אבל הרגשתי צורך לבוא ולכבד", הוא אמר בחיוך, ותפס את מקומו בשורות הקהל. חלוּש היה, בעיצומן של שנות הדיאליזה שעבר. אולם החולשה הגופנית לא הניאה אותו לעשות לעצמו רבע הנחה.

התחננתי שישֵב ב'מזרח'. הוא הצביע לעבר השולחן העמוס, חייך את חיוכו של עסקן ציבור ששבע מישיבות ב'מזרח', ואמר: "אין צורך. אני יודע מה זה לפנות מקום בשולחן הנשיאות. אשב בין הקהל". הופתעתי מהכנוּת: הרב לייזרזון לא 'שיחק', כדרך העולם, שהוא אינו זקוק לכבוד. חשוב היה לו להתחשב במארגן אירוע ולחסוך ממנו את הצורך לתזז את שולחן הנשיאות.

אי הנעימות שלי היה כפול: על השכחה להזמין, ועל עניין ה'מזרח'. אלא שהוא, בחיוכו הטוב, הרגיע אותי. "תאמין לי שהכל בסדר", אמר בהבעה של מי שכבר ראה הכל. ואני, עֶלֶם אירועים שכמותי, למדתי הרבה: על אנשים שאינם ברי-היפגעות, אנשים שאינם מתיישרים עם הקודים הרווחים. עושים מה שצריך ולא מצפים לכבוד רב.

את הקשר עם הרב לייזרזון ז"ל, אני יודע להעריך ממרחק הזמן, הרבה יותר מאשר בזמן-אמת. העצות החכמות, היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, הבחינה של כל דבר בראי תגובתם של גדולי הדור שבצילם הסתופף – היו לי לעיניים.

לא אחת, בימי חמישי, היה נוהג להתקשר. "יום הקריאה", נהג לכנות, בהומור אופייני, את היום שבו מופץ 'משפחה' – פרפרזה מחויכת, להבדיל, לקריאת התורה. מטרת החיוג: להעיר על אי דיוקים היסטוריים ולהאיר את עיניי ברעיונות ובעובדות. אל השיחות הללו הייתי מתייחס בחרדת קודש.

ראיתי ברב לייזרזון דמות קמאית של איש ציבור מדור אחר, מזן שונה. מאוחר יותר התברר לי שאינני היחיד. מושכים רבים בעט מעל במות התקשורת החרדית, זכו להארותיו התכופות, לשיחות העידוד והסניטה, והדרבון והנזיפה, כל שיחה לפי עניינה. וכל שיחה כזו הייתה מתובלת בפרקים מתולדותיה של היהדות החרדית בארץ – פרקים שאותם ליווה מקרוב. פרקים שאת חלקם כתב ויצר במו ידיו.

השיחות הללו עם הרב לייזרזון ב'יום הקריאה', לימדו אותי לימוד גדול על חרדת הקודש הנדרשת בעת הגישה אל המקלדת. יכולתי לכתוב משפט כלאחר־יד, לא לזכור אפילו את קיומו, ודווקא על המשפט הזה חשוב היה לרב לייזרזון להעיר, כשהוא מכביר דיוקים היסטוריים. כך נהג עסקן ציבור בנשמתו, שהעניק כבוד למילה כתובה ונאמרת. נאום היה נאום, מאמר היה מאמר, וכל פסיק היה צריך להיות מזוקק, מנופה ומדויק.

השבוע, כאשר צאצאיו ההולכים בדרכו הזכירו לי כי מלאה שנה לעלותו אל מעונם של ברי-הלבב שעסקו בצורכי ציבור באמונה – ידעתי שאת הפינה הזו אקדיש למי שלזכרו תמיד תישמר פינה חמה בלב. יהי זכרו ברוך.