החיים והבועה

כשהכל מסביב נאבד ומתבלבל, הגיע הזמן לחזור

א.

כמו דורות של יהודים מאזור מסוים במזרח-אירופה, מספיק עיכוב של דקה אחת כדי שהרגליים שלי יתחילו להתנער בעצבנות. לאנשים מסביב זה נראה מוזר. "קרה משהו?" הם שואלים, והתשובה אף פעם לא מרגיעה אותם.

יום אחד, כשאהיה נוירולוג מפורסם, אבחר לי איזה שלוש אותיות אנגליות מרשימות שיגדירו את התופעה הזו. בשלב הזה אני חושב עלWJS  שזה 'Warsaw-Jew Syndrome' או בשבילכם 'תסמונת-היהודי-מוורשה'. ההשערה המחקרית שלי נוטה לומר שהשורש לתופעה קשור לסב קדמון מתמיד מופלא, שכל רגע של ביטול תורה הרעיד את גופו. כמו שקורה בירושה, את ההתמדה קצת קשה להעביר. כך נשארנו בטלנים עם רגליים קופצניות.

בעיקרון זה לא מסוכן. הכרתי יהודים שסחבו רגליים קופצניות קרוב למאה שנה. הסיכון היחידי מצוי כשאתה נהג שנקלע לפקק תנועה. מצד אחד פקק הוא בדיוק הדבר שמעיף את הרגליים, מאידך אחיזה לא נכונה על הבלם, יכולה להסתיים באסון. בקיצור, רק תפילות או נסיעה בדרכים חילופיות.

ואת כל ההקדמה הרפואית הזו אני מביא משתי סיבות. ראשית, לצורך המחקר העתידי שלי, אני מבקש לפגוש בעצמי עשרה אנשים שהמתינו השבוע בפקקים הנצחיים לבדיקות הקורונה ונותרו שפויים. אני חייב לקחת מהם דגימות. מי יודע אולי בעתיד נוכל לעשות התרמת גנים.

אבל הסיבה היותר חשובה היא שפקק התנועה שבו קרעתי את רגליי השבוע, שינה את תפיסת עולמי. בכל פעם אחרת, כשאני מגיע לראש הפקק ומזהה את הגורם המעכב – בדרך כלל פועלי מע"צ שיושבים למסיבת קפה בווסטים אדומים, משל הם אברכי כולל ב'ניטל' – אני מוצא את עצמי יורק מילים בערבית-רוסית, שאין לי מושג מה פשרן, רק הידיעה שאחרי שמסננים אותן משהו בפנים נרגע קצת.

הפעם, בתחילת הכביש עמד רכב עתיק ומצויר. שתי בוקסות אדירות וסביבו עשרים אנשים מקפצים עם פרצופי סמיילי צהובים ומשוכנעים ש'מי שמאמין לא מפחד' וגו'. שום דבר לא מעניין אותם. כל הפקק הצופר, הרגליים הקופצניות והערבית שנשפכת. הם רוקדים ומבסוטים.

אחרי ארבע צפירות ועוד בוסטר, הבנתי שאין ברירה אלא להיכנע. להיכנס לבידוד ואולי להמתין לגל השני. אבל אז הבטתי אחורה, בכל הנורמליים שצועדים מסביב. נזכרתי בטירוף שקורה כאן במדינה, בשלטונות, במשטרה, במשפט, ואפילו במחוזותינו הכי קרובים.

זהו, עכשיו זה כבר רשמי. העולם השתגע. משרד הבריאות של מדינת ישראל, מוציא לך דפי הנחיות, שנראה שמישהו העתיק אותן מ'פירוש חי' על יבמות. מלא טבלאות וחיצים, אוקימתות ופרכות. ועדיין אין שום הסבר ברור. שום דבר לא עוזר. יש לך שתי אפשרויות, או לנסות להיות נורמלי ולהשתגע. או לעצור את הסוואנה ולהתחיל לרקוד, להאמין ולא לפחד.

ופתאום המוזיקה ברכב ממול מתחלפת. שיר מופלא שאני חייב לדעת מי כתב אותו, מתחיל להדהד. מבטיח לכם שלא המצאתי, אלו המילים, צורח אותם מישהו במבטא דרום-אמריקאי: "אין לנו דרך אחרת, מוכרחים לרקוד"  X2. בית שני: "נכון שיש לנו ראש מצוין, מוח יוצא מן הכלל"  X2 ואז משפט המחץ:

"אבל גיוואאאלד, איפה הרגליים?"

ב.

ואחרי שהרגענו מעט את הרגליים, בואו נרגיע קצת את הלב. בשבועות האחרונים יותר מדי אנשים ביותר מדי מקומות דיברו במונחים של אפוקליפסה על עתיד החינוך החרדי. יותר מדי שימוש בשורש ש.ב.ר. על הטיותיו השונות. דיווחים על רעידות אדמה וכמובן כמובן סערה.

וכמו כל יהודי שחי בתוך עמו וצורך מהחומר הזה שנקרא 'חדשות' ולפעמים לוקח קצת לריאות ועוד קצת ללב, התחושה הייתה מעט מדכדכת. תהייה של 'מה עושים'.

ואז הגיע יום חגם. אני מתכוון ליום ה-6 לינואר למספרם. למי שלא ממש בעניינים, בתאריך הזה חוגגים ברוב הישיבות החסידיות – ולאחרונה גם בחלק מהליטאיות – 'ניטל'. שש שעות שבהן לא לומדים תורה. בישיבות בחרו לנצל את הזמן הזה כהזדמנות לצרוך ידע כללי. לא רוצה לחשוב יותר מדי מה זה אומר, אבל בשנים האחרונות אני מוזמן להרצות בימים הללו (יש לו גם גרסה מוקדמת יותר ב-24 בדצמבר ועוד אחת ב-5 בינואר. אלא שכדי להבין את המנהג, נזדקק לעוד הרצאה שלמה).

גם השנה זכיתי להגיע. מה אומר לכם אחים יקרים, כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להירגע קצת, זה לסגור את העיתונים, ולהיכנס לבית מדרש של אחת הישיבות החביבות עליכם. רק לראות את הפנים, לשמוע את השיח, להבין מה מעניין – ושאף אחד לא ישמע: להבין גם מה ה'פשעים' וה'נפילות' (קצת ביבי וטיבי ועוד כמה שורות ב'משפחה'…) אוי, איזו חגיגה הרבי מברדיטשוב היה עושה מה'פשעים' הללו.

בקיצור, בניגוד גמור לממשלת הריפוי שכולם ייחלו לה, ההנהגה הרוחנית שלנו ממש לא פשטה רגל. נכון, יש אתגרים, חלקם ממש לא פשוטים, אבל אפשר להחזיר קצת צבע ללחיים, ולהתחיל לקחת דברים בפרופורציות.

ממש כאן לצידנו מתהלכים בחורים ואברכים שממש לא מעודכנים בכל מה שהסוציולוגים בתקשורת מלהגים עליהם. יצא לי לפגוש מחנך חשוב ולשוחח איתו על הפרשה החינוכית הכי מסעירה שהייתה כאן בשנה האחרונה, והוא פשוט לא שמע עליה. (כן, גם אני חשבתי שהוא מעמיד פנים).

ברגע הראשון עולה אולי רגש התנשאות על "החיים בבועה". אלא שאחרי התבוננות קצרה, אתה פתאום נתקף שאלה קיומית. מי קבע מהי בועה ומי חי בתוכה. האם העובדה שאני בקי בכמה סיפורי זוועה הופכת אותי לחכם יותר מאיש שיחי שהחדשות שלו הן סוגיות שלמות שאני לא יודע?

ואולי, בועה אינה בעיה אלא פתרון?

ג.

את עיקר הלימוד מה'ניטל' הזה קיבלתי בהמשך הלילה. כשהגעתי להתכנסות קהילתית מרגשת של קהילה כלל-חסידית מופלאה מרמת בית שמש. הכי רחוק מכל 'בועה' אפשרית. רובם אנשי מעשה מעורבים ומעורים. אלא שסדר יומם מורכב בעיקר מעזרה וחסד ואהבת-אחים.

אחרי שסיימתי את הרצאתי הקצרה, התברר לי שזו הייתה רק הקדמה. "אם תרצה", אמר לי המארגן, "אתה יכול להישאר. אנחנו מקרינים עכשיו את 'גולדווסר באושוויץ'". החלטתי להישאר "רק לכמה דקות". האור כבה, המקרן נדלק, וזהו. הפעם הבאה שגיליתי את עצמי הייתה אחרי שעה או כמה זמן שלא אורך הדבר הזה.

ובכן, קבלו אזהרה, בשורות הבאות אתם הולכים לעבור שטיפת מוח. לדעתי המאוד אישית ולא מחייבת, ראוי לכל הורה ומחנך שדואג לעתיד צאצאיו, לעשות מאמץ ולצפות בדבר הזה (אין לי מושג איך מגיעים. תבררו. השם הרשמי הוא 'ניצחה הרוח').

בעיקרון מדובר בסרט שצולם ומוקרן בטכניקת תלת-ממד שיוצרת מציאות מדומה. לרגעים אתה חש כאילו אתה מבקר פיזית בתוך התמונות. אבל לא זה העניין. את ההיסטוריה של אירופה היהודית, אני די מכיר. גם את הסיפור הטרגי של אושוויץ לעסתי לעייפה. ביקרתי שם כמה פעמים ואפילו הדרכתי קבוצה. המחשבה הראשונה הייתה של "מה כבר אפשר לחדש?". אבל אז הופיעה על המרקע דמותו של ידידי הרב ישראל גולדווסר. גם אותו אני מכיר ומוקיר כבר שנים, אפילו ראיינתי אותו כאן ל'משפחה'. אבל הפעם הבנתי את הבשורה שלו.

רגע לפני שהוא והמצלמה מכניסים אותנו לאושוויץ, הרב גולדווסר נעצר. מוציא את נרתיק הטלית שלו, מספר סיפור מצמרר, ושם, על הרמפה של מנגלה, הוא לוחש ברכה ומתעטף בטלית. וכך, כשהציציות מתבדרות, הוא נכנס איתנו יחד אל שערי הגיהנם.

ברגע הראשון זה מרגיש קצת כמו גימיק. אבל ככל שחולפים הרגעים, אתה פתאום מחפש איפה יש עוד טלית לעצמך. כי אם כל הסיורים באושוויץ, מביאים בעיקר תחושה מדכדכת, הסיור הזה מוליד בך רגשי התעוררות ואפילו התעלות. (ואני מתעלם עכשיו מהידע ההיסטורי, מהשפה הציורית ומהכישרון הגדול).

המצלמה מציבה אותך על הרמפה, המקום הכי משפיל שאליו הגיעו יהודים בהיסטוריה. מובלים כמו צאן לטבח, ונשלחים בהינף אצבע למשרפות. ודווקא במקום הזה, גולדווסר מתעקש לעצור ולהקרין סרטי ניצולים שיהדהדו את המילים הבודדות שהם שמעו באותו רגע מחריד. בדרך כלל שתי מילים. "תהיה יהודי", "תאהב את השם", "אל תשכח את המשפחה". וזהו. אמא תיעלם בעשן, אבל הצעקה שלה לא תדעך. היא תנסוך כוח ותלווה את הילד הקטן עוד שמונים ותשעים שנה. היא תעמוד לדורי דורות.

המצלמה ממשיכה הלאה, אבל אתה אבא. ובתוך הדמעות אתה רואה את כל הילדים והילדות שלך. גם הרכבת שלהם נוסעת בתקופה מאוד מבלבלת ונסערת. גם מולם יעמדו כל מיני סלקטורים, שיוכלו לבלבל אותם ולפגוע בהם. הדמעות זולגות ואתה חושב, מה הוא המשפט הקצר והמזוקק שתשאיר לילדים שלך. עם איזה מטען אתה שולח אותם לאתגרים שיעברו עליהם בעתיד?

על כל פריים בסרט הזה, אפשר לעצור ולהתבונן. איכשהו מרוב שיטות וטיפולים, אבחונים ומומחים, נראה ששכחנו איזה אוצר חינוכי יש לנו ממש מתחת הגשר. המצלמה מעבירה אותנו בין גדרות התיל המסוכנים. גולדווסר ממש מראה לנו חמישה יהודים מוזלמנים שצועדים לעבודה. אפשר להרגיש אותם. סטטיסטית, לפחות אחד מהם ימות היום. אבל מה שמטריד אותם עכשיו, זה 'שחרית'. הם מחזיקים ידיים אחד לשני וממלמלים. הם יודעים שהחבר שבמרכז, עטור בתפילין מתחת לכובע ולשרוול. הם רק אוחזים בו. "אין לנו תפילין", הם אומרים, "לפחות יהיה לנו 'זרם של תפילין'".

למחרת, כשאתה מניח את התפילין שלך במלומדה, פתאום אתה נזכר וחש זרם מכאיב ביד. מי יודע, כמה בחורים בישראל, לא היו מוותרים על התפילין, אילו רק מישהו היה מציג להם באותם כלים ויזואליים מודרניים, את הזרם ההוא שמניע את העם שלנו כבר שנים.

במקום להכביר מילים ולבלבל מסרים, אולי פשוט נצטרך לפתוח את הלב ולצעוק את המילים שבאמת חשובות לנו. "תזכור מאיזו משפחה אתה בא".