שמעון ברייטקופף
ג' תשרי התשפ"ג
…
החיים זה עניין רציני
נוהג שבעולם אצל כותבי טורים לעסוק מדי ערב ראש השנה בסיכומי שנה ובקבלות טובות לעתיד.
הח"מ השתדל לברוח גם מאלה וגם מאלה, אבל עת לעשות לה' – ובטור הזה נעסוק באלה כמו באלה.
מכיוון שהשורות האלה נכתבות באוויר בדרך חזרה מהתפוח הגדול, שתמיד מותיר את המבקר בו עם מחשבות והרהורים על העולם הזה והעולם הבא ומה שביניהם, אשתף בתחושות שמלוות אותי הפעם בסיום הביקור – שמתכתבות עם הרצון היהודי לקבלות טובות.
יש משהו בניו יורק שהיא מעין תמונה נגדית של ירושלים עיר הקודש. אם ירושלים היא הבירה הרוחנית של העולם, עיר שהאוויר בה שונה, שהרחובות שלה מלאים בקסם ורוח, שהיכן שלא הולכים פוגשים באנשים של מעלה, ביוזמות רוחניות בהתקרבות, בהתעלות – ניו יורק היא בדיוק ההפך.
בבירת העולם הזה, הכל מריח כסף, כולם סוגדים לאלילי האשראי, אפשר להריח את הכסף ברחוב, באוזן שומעים כל הזמן את הגלינג-גלנג של הקופות שלא מפסיקות לעבוד לרגע.
אבל יש הבדל משמעותי אחר, מהותי לא פחות, שמתקשר עם הסגידה לכסף.
באמריקה מתייחסים לכל העסק הזה של לחיות כאן שבעים-שמונים שנה ברצינות תהומית.
אפשר לראות את זה בחשיבות העצמית של עובדים, כל אחד בתחומו. זה יכול להיות נהג מונית, חדרנית בבית מלון או אפילו שוער בבניין יוקרה. אף אחד לא מתייחס לעבודתו בזלזול. אף אחד לא מרגיש פחיתות כבוד. כל אחד מרגיש שהוא בורג חיוני במכונה אדירת הממדים הזו וטובל לגמרי בתוך הדמות, בלי קריצות, בלי טריקים ובלי שטיקים.
כל נהג מונית יברך אותך בחיוך גדול, יעזור לך להכניס את המזוודות בשמחה לתא המטען, ישאל אותך עם כל ה'ברען' לאן אתה צריך וייתן לך את השירות הכי טוב שאפשר לעלות על הדעת. הוא לא יחשוב לעשן סיגריה באמצע הנסיעה או להטריד את הנוסע בדעות שלו לגבי הנשיא ביידן, אף על פי שרואים עליו שיש לו לפחות שלושה 'פשטים' על ההתנהלות הרשלנית של הנשיא האמריקני.
הוא לא יעשה את זה כי הוא יודע שהטיפ שלו תלוי בזה, הוא יודע שזה התפקיד שלו, וכשהוא בעבודה – הוא בעבודה עד הסוף.
הוא לא הוגה דעות, לא מנהל שיחות משפחתיות בטלפון וכמובן לא מנסה לצוד עוד נסיעות תוך כדי נסיעה. עכשיו, ברגעים האלה, אתה כל עולמו. הוא יכול להיות שכיר חרב בלילה, אבל כעת הוא 'נהג מונית'. עם כל המרץ ועם תחושה שמה שהוא עושה כעת זה הדבר הכי חשוב בעולם.
וזה היה רוחבי במה שנקרא לאורך כל הציר.
מהמלצר במסעדה דרך השומר ברכבת התחתית, ועד הנגיד המקומי שסיים שחרית ויצא לעמל יומו עם כל המרץ והחשק.
הארץ, לעומת זאת, היא עולם אחר לגמרי.
אף אחד לא באמת במקום. אתה פוגש נותן שירותים פשוט. הוא יכול להיות טכנאי מחשבים או מתקין מזגנים. המסר שהוא מעביר לך הוא שבעצם הוא מתאים להיות מנכ"ל מייקרוספט, כעת הוא עובד בעבודת כפיים רק באופן זמני עד שכמה דברים יסתדרו. כל חייל – שר ביטחון, כל נהג משאית – שר תחבורה, כל בחור ישיבה – פרשן לענייני כל.
במקרים רבים כשאתה נכנס לחנות, התחושה היא שעושים לך טובה. גם במלונות ברמה גבוהה, אתה לעיתים מרגיש כמו עני בפתח כשאתה מבקש משהו, לא כמו לקוח שעושים מאמץ שירגיש הכי טוב בעולם.
אבל יש לזה גם צד שני. בארץ יש יותר גמישות. בארה"ב, גם אם תהיו הכי נחמדים בעולם למנהל המשמרת בבית מלון, הוא לא יכניס אתכם מוקדם בחצי דקה לחדר האוכל. באדיבות אך באטימות הוא יחסום את דרככם. בארץ, כמה בדיחות, ואתם רוכנים מעל הסירים, וכל הטבחים והמלצרים משועבדים לגחמותיכם.
ועדיין יש לנו לא מעט מה ללמוד דווקא מתחושת הערך והחשיבות שכל אדם חש בה בארה"ב בנוגע לתפקידו. מהתחושה של כל אחד שהוא חלק ממערכת גדולה. שומר ברכבת התחתית מרגיש חלק ממנהטן הגדולה, מוכר כעכים רואה בעצמו שחקן ראשי בהצגה של העיר.
ודווקא הגישה הזו היא אולי דבר שאנחנו יכולים לאמץ, לפחות חלקית, גם לכאן.
זה לא משנה אם אתה אברך או עמל לפרנסתו, לכל אחד יש חלק חשוב במכונה הרוחנית האדירה שבנה הקב"ה בעולמו. יש זבולון ויש יששכר, כולם יחד ממלאים תפקידים שמייצרים עולם מתוקן.
ערב השנה החדשה, רבים עוסקים בחשבונות נפש ובקבלות שונות. אולי הבסיס לכל אלה, הוא קודם כל לתת חשיבות למה שאתה עושה.
גם אם יש לך שיעור אחד ביום, תפילה אחת במניין או כל עבודה רוחנית שאתה עושה – היא המגדיר שלך. כשאתה עושה אותה, אתה בגג העולם. חלק מהמכונה שמפעילה את העולם. ניו יורק לא הייתה שורדת יום אחד בלי המוניות שלה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, העולם לא ישרוד יום אחד בלי השיעור שלך.
ביום שכולנו נבין את זה – המכונה הרוחנית שכולנו שואפים לתיקונה ולבניינה תפעל כמו שצריך.
…
להיות קרוב לר' חיים
לא חושב שאי פעם הטור הזה עסק בסיכומי שנה.
אם הנושא מספיק חשוב, אין מה לחכות לסוף השנה. אם לא – מה יש לעסוק בו בסוף השנה.
אבל השנה הזו שונה.
השנה נפרדנו ממרן שר התורה זצ"ל.
והפרדה קשה באופן מפתיע.
לא, אני לא יכול לומר שאני קם בבוקר והולך לישון בדמעות צער על לכתו, אף על פי שאולי כך היה ראוי, אבל יש משהו יותר עמוק שנשבר. אולי שני דברים.
הראשון, הוא תחושת הביטחון.
קשה להסביר את זה במילים, אבל בחיי חיותו היה קל יותר להתמודד עם אתגרים, לפחות מנקודת מבטו של הכותב. לכל שאלה, כל בעיה, כל התמודדות, היה החדר והלב הפתוח ברחוב רשב"ם, לקבל ברכה או הכרעה.
העובדה שידעת שהחדר הפתוח הזה קיים, נסכה איזו שלווה פנימית. נתנה איזה רוגע לפני כל התמודדות. לא משנה אם זו שאלה חינוכית, אתגרי הפרנסה, או בעיות בריאות – תמיד יש לך כתובת לפשוט את הספקות. השלווה הנפשית היא-היא הפתרון. העובדה שאתה יודע שיש הכרעה לכל שאלה – פותרת בעצמה את רוב הבעיות.
ואת זה במחצית השנה האחרונה, אנחנו, עם עוד ריבי רבבות עמך בית ישראל – חסרים כל כך.
ויש עוד משהו, שקצת קשה להגדיר אותו באופן מדויק, אבל יש בו חיסרון גדול להמון אנשים. היה משהו בנוכחות שלו ובעובדה שהבית שלו היה פתוח לכל אחד, ואלפים ראו את עצמם כמקורבים או כשייכים במשהו לדמות הגדולה הזו, שהעלה אותם כמה מדרגות רוחניות. מי שקשור ל'ר' חיים' צריך להתנהג בצורה מסוימת, אולי יותר נכון לא יכול להתנהג בצורה מסוימת.
ובהסתלקותו, אבדה תחושת הביטחון ואבדה תחושת הנעלות והרוממות, ונותר רק להתנחם שבראש השנה הזה יהיה לנו סנגור כל כך משמעותי למעלה, ולוואי שנזכה שיכריע את הכף לטובה עלינו ועל כל ישראל.
…
לבחור בברכות
לעומת כל מאות הברכות והאימוג'ים סרי הטעם שמציפים את הצג הקטן בימים טרופים אלה, 'ויצים' של העתק-הדבק, וגרפיקות לעוסות עד לעייפה, של פרחים, דבש ויונים לבנות, נותר דווקא איחול אחד יפה, ישן עתיק ומלא משמעות.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
ברכה יפה, מדויקת וממצה.
אבל כל אחד שמאחל אותה, יודע שיש פה עוקץ.
בטח קיבלתם בימים האחרונים ממוסך איציק או מקופת השכונה את לוח השנה לתשפ"ג. קחו אותו רגע לידיים, דפדפו עד לסופו ותגלו שגם בסוף תשפ"ג נאחל זה לזה תכלה שנה וקללותיה.
למה?
איך אנחנו יודעים שבשנה הבאה תהיינה קללות? ואם אנחנו יודעים, מה הטעם בכלל לברך תכלה שנה וקללותיה? הרי אנו יודעים מצוין שגם בשנה הבאה יהיו קללות?
אבל אולי הברכה היא מעט עמוקה יותר, ומלמדת אותנו מסר חשוב: כן. לצערנו גם בשנה הבאה יהיו קללות. יהיו בע"ה הרבה יותר ברכות, אבל יהיו קללות. השאלה על מה אנחנו נבחר להסתכל. אנחנו מייחלים שתחל שנה של ברכות, אבל אנחנו יודעים שהמצב לא אוטופי. יש גם קללות. אנחנו לא מתעלמים מהן. הן כאן.
אנחנו מאחלים לעצמנו ולסביבה שלנו, להשתחרר מהקללות של השנה שעברה, לשחרר אותן, לא לתת להן להותיר בנו חותם, ולפתוח את הלב לברכות של השנה החדשה. אדם יכול לחיות חיים שלמים של ברכה, אבל להתמקד בקטנות של הקטנות של הקללה. מרוב ההתמקדות בזוטות של הצרות, הוא לא מרים את עיניו לראות כמה שפע וברכה יש לו בחיים.
והברכה שלנו היא שנזכה להתמקד בברכה של החיים.
אז למה בראש השנה? מפני שזהו בדיוק הזמן. תחנת התחדשות. בריאה מחדש. הזדמנות חד שנתית שניתנה לנו כדי להבין שהחיים הם לא שרשרת של פריימים שמתחילה בחדר לידה ומסתיימת בקריית שאול, עם כמה חתונות וטיולים באמצע, אלא מסלול מקוטע, עם תחנות עצירה ועם הזדמנויות התחדשות. ברכות, וקללות.
ובע"ה כשם שקרו בה בתשפ"ב לכל אחד מאיתנו גם כמה דברים טובים, כך יהיו גם בתשפ"ג הצלחות וברכות; וכשם שיש בנו היכולת לזכור דווקא את הברכות ולהתנתק במודע מכל היתר, כך יהיה גם בשנה הבאה עלינו לטובה, או, בניסוח קל ונעים יותר: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
