הח"כית והאחות

1.

כבר זמן מה שאני מרגיש צורך להגיד תודה לחברת הכנסת דבי ביטון ממפלגת 'יש עתיד'. לה, ולעוד ח"כים נוספים במפלגתה, שלא בטוח שאתם מכירים את שמותיהם. זאת הכרת הטוב שראוי להעלותה על הכתב, רק שלא ידעתי מתי בדיוק לעשות זאת. השבוע, כשבמהלך דיון בוועדה בכנסת היא צרחה על הגב' שירה לישה, אחותו של דביר הי"ד, בשל קריאתה לחזור וליישב את גוש קטיף (מייד נרחיב על כך) – לצד הצער על העלבון של האחות השכולה שמחתי מייד שהנה יש הזדמנות להכיר לה טובה.

מה קרה בין הח"כית לאחות? אני חושש לספר זאת מפוזיציה. בואו, אני לא אובייקטיבי. חזרה לגוש קטיף נראית לי ניצחון ריאלי וכמעט בלעדי. למה? כי 'ניצחון מוחלט' הוא כל מה שנחשב אצל הצד השני 'הפסד מוחלט'. בצער רב אני אומר זאת, אך ספירת הרוגים וחורבות בניינים בצד השני היא לא הפסד מבחינתם. אפילו השבת חטופים (משימה קדושה!) היא לא הפסד בערבית. היאחזות בקרקע והתיישבות עליה – כן. כשהצד השני מפסיד, אנחנו מנצחים. כשלא, אנחנו רק מספרים לעצמנו שאנחנו מנצחים. וההבדל בין ניצחון אמיתי לניצחון שאנחנו מספרים עליו לעצמנו הוא חיי אדם. תשאלו את משפחת לישה.

אז מכיוון שאני לא אובייקטיבי, קשה לי לספר באופן נקי את תקרית הח"כית והאחות. הסופר עומר ברק, השייך למחנה השמאל, תיאר את מה שקרה שם. נכון, גם הוא לא אובייקטיבי. אבל ראשית, הוא כותב טוב ממני בהרבה. שנית, מייד לאחר הטבח הנורא הוא כתב: "במסגרת חשבון הנפש והדברים שחשבתי והיום אני חושב אחרת, עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: 'אני יהודי'". בעיניי די במשפט המהדהד הזה כדי להוציא אותו מפוזיציה 'פוליטית'. הנה התיאור שלו למה שקרה:

"יש איזה קונטרסט כל כך בולט וכל כך מבעית בין הנשמות הטובות והיפות והגיבורות שחוזרות מהגיהינום בעזה, לבין האנשים שנשארו כאן ומייצגים אותנו בכנסת. צפיתי אתמול בכל הדיון שבו חברת הכנסת דבי ביטון מ'יש עתיד' השתלחה בשירה לישה, אחותו של סמל דביר לישה ז״ל, והתכווצתי מבושה לאורך כל התיעוד. שירה לישה, ביושבה כאחות (ולא רק) שכולה, קראה לחזרה לגוש קטיף, שם היא גרה בעבר. בסדר. לא הדעה הכי פופולרית, אבל בהחלט משהו שאפשר להקשיב לו. אבל עוד לפני שהיא פתחה את הפה, ח״כ ביטון, בתנועות ידיים וולגריות ובצווחות שלא היו מביישות, ובכן, חברי כנסת ממפלגות אחרות, צעקה עליה 'בגללכם החטופים לא פה', אמרה לה 'לסתום', קינחה ב'מי זאת החוצפנית הזאת?' והיו עוד פנינים, אבל חסכתי מכם".

גם את הפרשנות אני משאיר לסופר היהודי עומר ברק: "זה לא עניין של דעות. זה עניין בסיסי של תרבות דיבור. זה עניין של להגיד שחבר כנסת, כל חבר כנסת, מכל צד של המפה הפוליטית, לא יכול להתבטא ככה. אסור לו. לא מול משפחות שכולות, לא מול משפחות חטופים והאמת שגם לא מול סתם אזרחים. נבחר ציבור צריך לדעת לשמור על העשתונות שלו, לשמור את הידיים שלו לעצמו ולהחזיר באוצר מילים שלא מורכב מ'יאללה יאללה' ומהטיות של הפועל ס.ת.מ.י. כי האמת, זה מה שאיבדנו. וזה מה שאנחנו – כולנו, מכל המפה הפוליטית – צריכים להחזיר".

2.

אז למה אחרי התיאור המדויק והפרשנות הנכונה שלו יש לי הכרת הטוב לח"כית עם תנועות הידיים הוולגריות?

ובכן, לפני כ-13 שנה הכריז העיתונאי יאיר לפיד על מעבר מהמסך לפוליטיקה והקמת מפלגה שתתמודד לכנסת בבחירות הקרובות. מה חשבתי עליו אז? האמינו לי, כל מה שאתם חושבים עליו כיום. גם את המילה 'עיתונאי' קשה היה לי להצמיד לשמו. האיש השטחי, שבנה את עצמו נטו מתנועות גוף ש'עוברות מסך' ומטורים פופולריים בעיתון, הצליח למצב את עצמו כפובליציסט. ועכשיו, שבר על שבר, הוא חושב לקחת את השטחיות הזאת לפוליטיקה, תוך הבטחה שמדובר ב'פוליטיקה חדשה'.

אבל קשה היה להתמודד עם זה בתחילת הדרך. כל מה שאפשר היה להזהיר מפניו הוא שלפיד 'שונא חרדים'. והוא, שלמד מהטעויות של אבא שלו, הצליח להסתיר מעט את השנאה. כלומר, להבליט אותה פחות. כשמספר 2 ברשימה שלך הוא הרב שי פירון – אדם עם דעות בעייתיות, אבל לא 'שטחי'; ובעשירייה הפותחת נמצאים עופר שלח – אדם עם דעות בעייתיות, אבל לא 'שטחי'; ראש העיר הרצליה לשעבר הגב' יעל גרמן, ראש המוסד לשעבר יעקב פרי והסופרת עליזה לביא, קשה לערוך 'לפיד לילי' ולהגיד בקול את מה שכיום כולם יודעים.

לפיד לא הסתדר עם הרשימה הזאת. בזה אחר זה, כל אחד מסיבתו שלו, כולם נפרדו ממנו. את מקומם תפסו הח"כית עם תנועות הידיים ועוד חברים שאין לי כוח למנות את שמותיהם – זה לא באמת חשוב. השידוך בינם לבין יו"ר המפלגה מוצלח הרבה יותר מהשידוך בין פירון-שלח-פרי-לביא ליו"ר המפלגה.

אז תודה חברת הכנסת ביטון. תודה על השקיפות. כבר בתחילת המלחמה, כששמעתי אותך משווה בין יאיר לפיד לצ'רצ'יל ("להערכתי הוא הרבה יותר מצ'רצ'יל, הגיע הזמן שתיתנו לו את הכבוד הראוי לו"), רציתי לכתוב טור תודה על השירות המופלא והכן שאת נותנת לציבור במדינת ישראל, כחברה ראויה במפלגה שבה היו"ר הוא יאיר לפיד.

למשפחת לישה יש כל הסיבות לאבד עשתונות. הם נעקרו מביתם שבגוש קטיף. בחג הסוכות, ארבעה ימים בלבד לפני שמחת תורה, דביר כתב למשפחתו בצער (תקראו טוב): "מי שמחפש אטרקציה לחול המועד, מוזמן לגדר. חמאס בתצוגה מהממת של יכולת צבאית נדירה". הם לא מאבדים עשתונות. הם אומרים את האמת הפשוטה שבה הם מאמינים. "היה ברור לנו שיום אחד נחזור", אמרה אימו של דביר, הגב' נאוה לישה, "אבל קיווינו שזה לא יהיה כרוך בכל כך הרבה כאב לאומי ופרטי".

מעט לאחר הטבח שבו נהרג הבן אירחתי את אביו, הרב ניסן לישה, לשיחה. הוא ציטט פרשנות לטבח הנורא משמו של רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל, מילים שנכתבו לפני יותר משבעים שנה וכל כך אקטואליות גם למה שקרה למשפחתו של דביר לישה מהיישוב ניצן וגם למה שמתחולל אצל משפחתו של הסופר עומר ברק מתל אביב: "פזורים הם ישראל ופזורים הם במהלכיהם, אבל אם מתעללים בדמם של ישראל, מזדעזעים כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, כי הדם הוא הנפש ונפש ישראל טהורה היא. ואז האחדות הנעלמה יוצאה ממחבואה וקוראת: 'לכו ונלכה יחד באור השם'. הזעזוע היא-היא ההקמה לתחייה. היא-היא תחילת החזרה לתשובה המלאה". [

חכמת ההמונים   

"אנרגייה מדהימה הייתה בביתו. אנרגייה של לב טוב והמון אהבה". טל גלבוע, דודתו של החטוף גיא בן מירב גלבוע, מסכמת את המפגש עם ראש ישיבת פוניבז' מרן הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א.