יונתן רוזנבלום ד' שבט התשפ"ב

כאשר העיתון המשפיע ביותר בעולם מקדש מלחמה נגד ישראל, העובדות נעשות ללא רלוונטיות

ניסיון לפרט את הדיווח השלילי והמעוות של ה'ניו-יורק טיימס' על מדינת ישראל, כמוהו כניסיון לתפוס דגים בחבית. לו הייתי מתמקד רק בנושא ההוא, לעולם לא היה לי סיכוי לכתוב על שום נושא אחר.

ובכל זאת, חשוב להפנות מפעם לפעם את תשומת הלב לדיווחים של ה'טיימס' על מדינת ישראל, ולו רק משום שהעיתון הזה מזין נתח גדול מתוך יהדות ארה"ב.

בספטמבר האחרון הצליחו שמונה חברים פרוגרסיביים מבית הנבחרים להסיר מהשולחן סעיף של תמיכה בגובה מיליארד דולרים לצורך מימון אמריקאי של מערכת 'כיפת הברזל' הישראלית, במהלך ההצבעה על תקציב משרד הביטחון. במהלך הצבעה שנייה, נפרדת, על סעיף זה, שנערכה זמן קצר לאחר מכן, הצליחה ההנהגה הדמוקרטית של בית הנבחרים לדחוף את המימון של 'כיפת הברזל'.

יש לציין, כי רק חברה אחת ב'סקאד', אלכסנדריה אוקזיו-קורטז, שינתה את הצבעתה נגד מימון 'כיפת הברזל' מ'לא' ל'נמנעת'. היא ממש הזילה דמעות אחרי ההצבעה. הכתבת קייטי אדמונסון הסבירה לקוראי ה'טיימס', כי קורטז מצאה את עצמה במלכוד בין "עקרונותיה, לבין הקולות הפרו-ישראליים החזקים עדיין במפלגתה, כמו אלה של לוביסטים ורבנים רבי-השפעה".

האמת היא, שאין כל עדות ללחץ של 'רבנים' על קורטז, וגם אדמונסון לא יכלה לספק הוכחות כאלה. מה שהשפיע הרבה יותר על הצבעתה השנייה היה חישוביהם של יועציה הפוליטיים, כי הצבעה נגד 'כיפת הברזל' עלולה לחזור ולרדוף אותה, אם היא תחשוק בכיסא בסנט, זה שמוחזק כיום בידי צ'ארלס שומר.

בינתיים, קרבתה של אדמונסון לשדולה היהודית החזקה אל מול עקרונותיה של אוקזיו-קורטז, תפסה את תשומת ליבה של ועדת CAMERA – הוועדה לדיוק דיווח וניתוח ההתרחשויות במזרח התיכון – שיצאה במחאה נגד עורך ה'טיימס'. במהדורה המקוונת של ה'טיימס', ההתייחסות ל'רבנים' הוסרה בדממה, בלי הודעה מיוחדת על 'תיקון הטעות', אך במהדורה המודפסת לא נעשה כן.

לאדמונסון, מציין גלעד איני מוועדת CAMERA, יש רקורד עשיר של התעלמות מהאנטישמיות של מבקרי מדינת ישראל. כך, בדיווחיה על המחלוקת לגבי התבטאותה של חברת ה'סקאד' ראשידה טלאיב, כי הדמוקרטים הפרו-ישראליים "שכחו איזו מדינה הם מייצגים", הצליחה אדמונסון להתעלם לחלוטין ממה שטלאיב אמרה בפועל, כשהיא רומזת שהמחלוקת הייתה על התבטאויות סתמיות, במקום להתייחס להחייאתה של הטענה האנטישמית המסורתית על 'כפל הנאמנויות' של היהודים.

בהזדמנות אחרת, היא כתבה כי תנועת BDS מבקשת להפסיק את "הכיבוש הישראלי בגדה המערבית". זאת, בעוד שמייסד ארגון ה-BDS, עומאר ברגותי, הצהיר שוב ושוב, בצורה הכי מפורשת, כי מטרת התנועה היא השמדת המדינה הציונית.

מחבלים? אין דבר כזה

בכל מקרה, ה'עיקרון' הגדול שקורטז ויתר חבריה ב'סקאד' ניסו לקדם היה שיש לעצור את מימון 'כיפת הברזל' מאחר שהיא מגבילה באופן בלתי הוגן את יכולת החמאס להרוג ולפצוע את אזרחי ישראל. המערכת היא הרי הגנתית לגמרי מעצם טבעה. בסבב הלחימה בחודש מאי האחרון, חמאס כיוון 1,500 טילים לעבר שכונות מגורים מובהקות במדינת ישראל, ו-1,400 מהם יורטו על ידי מערכת כיפת ברזל.

ללא מערכת כיפת הברזל, רוב אזורי הדרום והמרכז של מדינת ישראל היו חייבים להתפנות מיושביהם, וחיל האוויר היה נאלץ להגיב בעוצמת אש הרבה יותר גדולה כדי לבלום את מתקפת החמאס, מה שהיה מסתיים במספר גבוה בהרבה של הרוגים ברצועת עזה.

אך האמת הערומה היא, שה'טיימס' עצמו התקדם, גם אם בצורה שקטה יותר, לעבר העמדה שהגברת יכולתו של חמאס לגרום להרוגים במדינת ישראל היא שיקול צודק.

שהרי מה עוד יכולה להיות מטרתן של תמונות ענק בעמוד הראשון, המשוות בין ההרוגים הישראלים והפלסטינים, תמונות שה'טיימס' מפרסם כל פעם שחמאס יוזם סבב לחימה חדש מול ישראל? התמונות באות לומר שמספרם הגבוה יותר של ההרוגים הפלסטינים מוכיח איכשהו כי ישראל מבצעת פשעי מלחמה, תוך השמטת כל הקונטקסט של ספירת הגופות: מי יזם את הלחימה? האם ההרוגים הם תוצאה של פגיעה באזורים מאוכלסים, או אולי דווקא בגלל מיקומם המכוון של יעדים צבאיים קריטיים בלב ליבן של השכונות האלה, כדי להגדיל את מספר ההרוגים ולהעצים את הערך התעמולתי שלהם? ה'טיימס' תמיד מנסה לכפות על ישראל רף מוסרי שאינו קיים, לא באמנויות הלחימה ולא באמנות צבאיות בין-לאומיות: לא הוגן להסב לאויב נזק גדול יותר מזה שהוא גרם לך. מטרת הלחימה היא כבר מזמן לא לעצור את האויב ולהביסו.

ה'טיימס' עושה עבודה טובה יותר בלוודא כי ההטפה הבוטה נגד הקיפוח תחלחל אל כל הדיווחים שלו על מדינת ישראל, במקום להגן עליה מפני עמדות מוטות כאלה.## העיתון הכריז לאחרונה על המינוי החדש שלו למשרד הירושלמי הקטן, ראג'ה אבדול-רחים, "דוברת ערבית ילידת הארץ" ו"סופרת ומספרת מוכשרת". בתור סטודנטית בשנה א' באוניברסיטת פלורידה, בעיצומה של שרשרת פיגועי התאבדות שגבו את חייהם של 587 ישראלים בשנים 2005-2000, כתבה אבדול-רחים בביטאון הסטודנטים, כי האשמה של פעולות המפגעים המתאבדים אינה מונחת על המפגעים עצמם, או על משלחיהם, אלא "אך ורק על מדינת ישראל וצה"ל". ##מחבלים מתאבדים, היא התעקשה לטעון, אינם "מאיימים על הישראלים, אלא בסך הכל מגינים על ארצם ועל חייהם"

בסוף אוקטובר, פרסם ה'טיימס' יומן מסע בן 5,000 מילה, מביקורו של פטריק קינגסלי, ראש הדסק הישראלי בעיתון, שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה במשך עשרה ימים. היומן פותח בשיחתו של קינגסלי עם שי מלמוד בן ה-86, חבר קיבוץ כפר הגלעדי שבגבול לבנון. מר מלמוד סיפר כי לו אביו, אחד ממייסדי הקיבוץ, היה קם היום מקברו, "הוא היה אומר משפט אחד: 'לא לנער הזה התפללנו', ומייד היה חוזר ויורד לקברו".

כל היומן כולו ממשיך פחות או יותר באותה הנימה. במסעיו, קינגסלי אינו מצליח למצוא אפילו ישראלי אחד שיתראיין ויספר עד כמה גאה הוא בארצו. כולם מאוכזבים, כולם מתוסכלים, כולם ממורמרים ומלאי טענות על הקבוצות האחרות בחברה הישראלית: החילונים נגד החרדים, הספרדים נגד האשכנזים, ערבים ובדואים נגד היהודים. התגובה הישראלית ליומן המסע הזה היה הקמתו של אתר מושחז – #SadSadIsrael# שבו אנשים מפרסמים תמונות של עצמם כשהם נראים הכל חוץ ממדוכאים.

יוצא הדופן היחיד, אולי, בתמונה העגומה שמנסה קינגסלי להציג על מצב הרוח הלאומי, הוא שמוליק טאגארט, תושב אילת מאז שנות החמישים. כמי שמתגורר באילת, הרבה מחוץ לגבולותיה הרשמיים של מדינת ישראל, טאגארט "היה נראה מאושר יותר מרוב האנשים שפגשתי בכל מקום אחר בארץ", כותב קינגסלי.

קינגסלי מניח כי מקור אושרו הוא דווקא העדר תחושת קשר מיוחד לארץ, קשר המבדיל בין טריטוריה לזהות. "אנחנו יכולים להשתייך לכל מדינה שהיא", אמר מר טאגארט – ונראה שזהו המסר שמר קינגסלי בחר לקחת עימו.

אינני מטיל ספק באמיתות ודיוק ציטוטיו של מר קינגסלי, ורבים מהראיונות שערך בהחלט מעניינים, אף על פי שהם חסרים את הקונטקסט ההיסטורי. אך התמונה הכללית של מדינת ישראל, כמדינה המלאה באנשים ממורמרים ואומללים, היא תמונה מעוותת באופן קיצוני. בסקרים שנתיים הנערכים ברחבי העולם לבדיקת רמת שביעות הרצון של בני האדם, מדינת ישראל תמיד מתקרבת לראש הרשימה – בסקר האחרון, במקום ה-12 – ועוד לפני ארצות הברית.

רוב הישראלים, או שהם בחרו לעלות לארץ, או שהם צאצאיהם של כאלה שבחרו לעלות, שאותם עוד זכו להכיר. ובעת שהמערב נכנס לתקופה של דעיכה, העלייה לארץ מכמה מהמדינות הכי מפותחות בעולם דווקא גוברת. הישראלים מוכנים לקבל עליהם עול, שמעטים הם אזרחי המדינות הדמוקרטיות האחרות שהיו מוכנים לשאת כמותו – כולל תשלומי מס מהגבוהים בעולם.

אבל, הסימן הבולט ביותר לאופטימיות ולגאווה הלאומית הוא הגידול הטבעי, שגם בלי לכלול את החברה החרדית ואת הערבים הוא מהגבוהים ביותר בעולם המערבי, ובפער ניכר מיתר המדינות המפותחות. הרצון לגדל ילדים – שהולך ופוחת במדינות המערב – הוא ההוכחה החזקה ביותר לתחושת הייעוד שלנו בחיים, ולרצון להוריש הלאה את תחושת הייעוד הזו לדורות הבאים.

 

ה'טיימס' עושה עבודה טובה יותר בלוודא כי ההטפה הבוטה נגד הקיפוח תחלחל אל כל הדיווחים שלה על מדינת ישראל, במקום להגן עליה מפני עמדות מוטות כאלה